בבא קמא נ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקדמה כוללת לכל לימודי "למען ינוח שורך" בגזירה שוה.
בבא קמא נ"ד (ע"ב):
אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת.
ופרש"י (לעיל):
משבת – דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך (דברים ה):
ובתו"כ (קדושים עה"פ "בהמתך לא תרביע כלאיים") למדו מן הפסוק את חוקתי תשמרו שהוא הפתיחה לביטוי "בהמתך לא תרביע כלאיים". ביאור הלימוד הוא, שכבר ברא הקב"ה את עולמו עם חוקים ומינים על פי רצונו יתברך, וצוה אותנו לשמור חוקיו ולא לשנות צורת הבריאה. זה מה שעמד ביסוד איסור כלאיים בכלל וכלאי בהמה בהרבעה בפרט.
בירושלמי הביאו גם לימוד נוסף מ"בהמתך" ונראה בפשטות שהכוונה היא לגזירה שוה המופיע בבבלי (כך נראה שהבין גם בתורה שלימה ויקרא י"ט, ט"ז).
בירושלמי אמרו נפ"מ במרביע בהמה בעוף האם חייב רק משום "בהמתך לא תרביע" או גם משום "את חוקותי תשמרו".
ויש לעיין אם יש עוד נפ"מ בבן נח המרביע בהמה בעוף, שאם זה משום "את חוקותי תשמרו" חייב גם בעוף ואם משום הלימוד משבת בגזירה שוה י"ל שב"נ אינו חייב שהרי אינו חייב בשמירת שבת, ואף לימודי ג"ש הם הלכה למשה מסיני ולא ניתנו לבן נח וצ"ע.
בעצם הלימוד של כלאיים דהרבעה מבהמתך בהמתך משבת י"ל על פי מה שכבר נתבאר, שמצות "למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך" יש בה בחינה של חזרה לעולם השלם שלפני חטא אדם הראשון (עי' ב"ר כ"ה, ב'). מנוחת הבהמות מבטאת השתלבותן בחוקי הבריאה, כל בריה ובריה במקומה ותפקידה. זו המציאות אליה שואף העולם. רושם מן המציאות האידיאלית יש במצות "למען ינוח…" חלק מן האידיאל הוא שיהא כל מין דבק במינו. זאת צורתו וכך פועל הוא את תפקידו בצורת הבריאה.
על כן רמזה התורה איסור הרבעה בגזירה שוה משבת, שכן בעומק פנימי שתי מצוות אלו נפגשות וטעם שוה לשתיהן.
ככלל שבת בראשית מטעימה אותנו מטעם מקוריות הבריאה הבראשיתית, ועל כן מקור היא לשאיפתנו ושאיפת הבריאה כולה לדבוק בחוקי בראשית על פיהן ברא הקב"ה את עולמו.
עוד יש לומר, שגזירה שוה הלא היא בהנהגת התפארת שהיא הנהגת החיבור הנכון בין כוחות ודברים בעולם.
הרבעה היא צורת חיבור שאינה נכונה והיא מלמדת כיצד יש לחבר בין בעלי חיים. על כן למדוה בגזירה שוה.