בבא קמא נ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקדמה כוללת לכל לימודי "למען ינוח שורך" בגזירה שוה.
בבא קמא נ"ד (ע"ב):
לחסימה יליף שור שור משבת.
בצורה פשוטה י"ל שיש קשר פנימי עמוק בין לאו דחסימה לבין דין "למען ינוח שורך", והוא יחסנו לבעלי חיים. בשתי מצוות אלו מגלה האדם מישראל רגישות מיוחדת לחיי בהמתו.
בספר ליקוטי הלכות (חו"מ – הלכות שכירות פועלים הלכה ב) מעמיק קשר זה וזו לשונו:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שילפינן שור דלא תחסם משור דשבת, כי שבת הוא הארת הרצון כידוע, ועל כן מצוה גדולה לאכל בשבת… ואז בשבת שמאיר הרצון אז מתבטל העבדות לגמרי וכנ"ל ועל כן אסור בשום מלאכה, כי אז נכנע לגמרי בחינת עבדות… ועל כן אז בשבת הזהירה התורה אפלו על שביתת עבדו ובהמתו, כמו שכתוב, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך וכו' כדי להכניע בחינת עבדות בשרשו, כי אפלו העבד והבהמה שהוא גם כן בחינת עבדות כנ"ל צריכים גם כן לשבות בשבת.
נמצא שנכנע העבדות אפלו אצל העבד והבהמה ועל כן נכנע העבדות בשרשו, ועל ידי השביתה נמשך אפלו עליהם השתלשלות בחינת הארת הרצון. וזהו, למען ינוח שורך וחמורך וינפש וכו'. כי צריך שימשך עליהם גם כן בחינת מנוחה ושביתה שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. וזהו שאנו למדים שור שור משבת לענין חסימה, כי אסור לא תחסם הוא גם כן בשביל בחינת הארת הרצון שזהו בחינת שביתת בהמה בשבת.
העבדות המתבטאת בעבודת העבד והבהמה, היא הפוכה מגילוי הרצון. העבדות מבטאת את ההכרח ואת העשיה והעבודה נגד הרצון האישי.
לאו דחסימה ושביתת בהמה, הן מצוות המבטאות את הארת הרצון.
לאו דחסימה, הוא איסור לחסום הבהמה מאכילתה בשעת עבודה. האכילה היא ביטוי להארת הרצון.
כך היא לשון הרב אשלג במאמר תלמוד עשר ספירות, פרק ב' סעיף י"א:
… ותשפוט גם כן, שזה הרצון (לקבל הנאה), הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון…
והרצון הוא המקום של האור כי אין כפיה ברוחניות.
אף מצוות השבת קשורה להארת הרצון.
מלאכות האדם בעולם באות מצד ההכרח לדאוג לצרכיו של האדם, למאכלו וללבושיו לביתו ולכל אשר לו. כך היא לשון הרב בעין אי"ה (ברכות נ"ח, סעיף רצ"ו):
כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו.
… וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו (שם ס"ג, רע"ז).
שביתת השבת משחררת את האדם מחיי ההכרח ומעלה אותו לחיות בהארת הרצון.
על כן, אומר ר' נחמן, בשבת יש מצות אכילה שהיא הנפש היתרה באדם המביאתו לרצות לאכול ולשתות.
גילוי הארת הרצון היא בחינת חירות שמתגלה בשבת בין השאר במצוות שביתת העבדים והבהמות. מתחברים הם לשרש החירות ומשם מקבלים את הכח להכניע את העבדות ולשבות מעבודה.
גם לאו דחסימה, בא מאותו מקור של הארת הרצון. התורה מצוה אותנו לתת לרצון של הבהמה לאכול לצאת אל הפועל ובכך להכניע במידת מה את עבדותה דווקא בשעת עבודתה.
על כן מתאים ללמוד דווקא בגזירה שוה לרבות כל חיה ועוף ללאו דלא תחסום מ"שור" דשבת.
שתי המצוות הללו קשורות בעומקן והשווי מתגלה בדיבור המשותף בגזירה השוה "שור" "שור".
כשגוזרים אנו את קליפת הבהמיות החיצונה (בגזירה השוה עפ"י הרמ"ע מפאנו) מגלים אנו את השווי הפנימי הנפלא המשחרר בהמה מעבדותה.