בבא קמא ל"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא קמא ל"ח (ע"א):
מאי דרב מתנה דא"ר מתנה עמד וימודד ארץ ראה וכו' מה ראה ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והגלה אותם מעל אדמתם ומאי משמע דהאי "ויתר" לישנא דאגלויי הוא? כתיב הכא "ויתר גוים" וכתיב התם "לנתר בהן על הארץ" ומתרגם לקפצא בהון על ארעא.
הלשון "כתיב הכא" ו"כתיב התם" מרמזת היא ללימוד במידת גזירה שוה.
נראה שהשימוש במידת גזירה שוה בא משום מיתוק הדין. אומה שאינה מקיימת שבע מצוות בני נח לכאורה חייבת כליה, שהרי בן נח חייב מיתה בעבירתו על מצוות בני נח.
אעפ"כ לא כילה אותם הקב"ה אלא מיתק את דינם והגלה אותם מארצם.
לכל אומה יש שייכות לארץ המיוחדת לה. יש אופי וטבע לכל מקום ומקום (עי' תפארת ישראל על המשניות, קידושין פ"ד מי"ז) וכל אומה על פי תפקידה מקבלת את מקומה (וע' בכוזרי מאמר שני, ט', י').
כשאומה אינה עושה את תפקידה ואינה מקיימת מצוות בני נח שהן הבסיס לקיומה של אומה, מאבדת היא את זכות קיומה במקומה. הגלות באה במקום כילוי האומה ונותנת לה הזדמנות לתפקיד חדש ולהזדמנות חדשה.
זה מיתוק הדין השייך למידת גזירה שוה1.
הלימוד מ"לנתר בהן על הארץ" אף הוא מובן. היכולת לנתק את עצמו מן הארץ, נברא בשרץ העוף והוא מלמד שיש אפשרות לקפץ, ולא להיות קשור אל הארץ. מכאן ש"ויתר הגויים" היינו ש"הקפיצם" הקב"ה לארץ אחרת לעשות תפקידם שם.
קשר האומות לארצם אינו כקשר עם ישראל לארצו. אצל האומות זה קשר טבעי מתפתח שיכול לשאת שינויים. בעם ישראל הקשר לארץ ישראל הוא עצמי וקיומי.
בחוץ לארץ עם ישראל הוא כמו "בבית קברות" ואין לו קיום.
אבל האומות הרי הם כארבה אשר לו כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ ולעבור ממקום למקום, בצורה טבעית. וזו בחי' של מיתוק הדין שעשה הקב"ה לאומות.
1 עי' במבוא לגזירה שוה.