בבא מציעא ס"א (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא מציעא ס"א (ע"א):
אין לי אלא בלוה במלוה מנין נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא דאי כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת השתא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך והא תנא נאמר נאמר קאמר הכי קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה עכשיו שנאמר קרא גזירה שוה לא צריך אלא גזירה שוה למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתב במלוה.
בלוה נאמר "לא תשיך לאחיך נשך" (דברים כ"ג, כ')
במלוה נאמר "את כספך לא תתן לו בנשך" (ויקרא כ"ה, ל"ז)
המלוה והלוה הם מציאות אחת של משפיע ומקבל. כך ברא הקב"ה את עולמו זוגות זוגות, משפיע ומקבל. (עיין מיטב הארץ עמ' 488-490).
השותפות והאחדות בין העני והעשיר היא הנהגת התפארת שהיא הנהגת גזירה שוה המחברת ימין ושמאל להיות אחד. על כן הלוה והמלוה, ישות אחת הם, ואנו למדים ליתן את של זה בזה ושל זה בזה בגזירה שוה "נשך" "נשך".
הנשך, מקלקל את השותפות. המלוה מתנהג כאילו הוא מפסיד בנותנו הלוואה לחברו הלוה ממנו.
אף המלוה בנותנו רבית ונשך, נוהג כאילו אינם שותפים בחבור אחד. על כן לומדים מן הלוה למלוה בגזירה שוה "לנשך כל דבר אשר ישך".