עבודה זרה י"ח (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
עבודה זרה י"ח (ע"ב):
אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא אמר רבי אושעיא כל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא.
העוה"ז נקרא עברה על שם שעולם עובר הוא. (עי' מהרש"א בבא בתרא קט"ז. ד"ה כל מי).
המתלוצץ עושה מהכל עוה"ז. הלץ פוגע בערכים נצחיים. הציניות מבטלת אותם ומעמידה בראש את הדברים השכליים המובנים ולא נותנת לנצחיות הרוחנית המופשטת, להשפיע על האדם.
דוגמא לליצנות היא אמירה כמו: ראובן: שמעתי שאומרים שלכל יהודי יש ניצוץ אלוקי.
שמעון: הלכתי בדיזינגוף וראיתי הרבה ניצוצות ולא מצאתי את הניצוץ היהודי.
או כדברי האסטרונאוט הרוסי ששט בחלל ואמר עכשיו כשאני נמצא בכל העולם אני יודע שאין אלוקים, חיפשתי בכל החלל ולא מצאתי אותו…
או להביט על ס"ת ולומר בעצם מה יש פה, עור של בהמה (שהכרתיה בחייה ולא הייתה כזו חכמה…) ששירבטו עליה עם שרף שחור, למה לנשק דבר כזה…
על כן המתלוצץ נופל בגהנם, שכן הוא ביטל את הנצחיות מפני הזמניות ועונשו שלא יזכה בנצחיות עולם הבא אלא בגהנם "זמני".
המתלוצץ חושף ומגלה את כח הרע הנמצא בעולם.
התפארת שהיא מידתה של גזרה שוה מגלה את הנעלם (וכמבואר במבוא למידת ג"ש). הליצנות היא בבחינת זה לעומת זה, ומעוררת וחושפת ומגלה את הרע הנעלם בעומק המציאות. הליצנות היא בחינה של התפארות (ותפארת) שלילית.
על כן במידת גזירה שוה יש ללמוד שהמתלוצץ נופל בגהנם שהוא ביטוי לרע העצמי. (עי' דברי הרב בביאור עז פנים לגהנם, שכל זמן שאינו עז פנים, אפשר לענשו בג"ע, על ידי שיכווה מחופתו של חבירו, אבל עז פנים שאין לו בושת, אין זה ענש ובעבורו נברא הגהנם).
בדומה לזה יש לבאר גם המימרא שכל המתייהר נופל בגהנם. אף המתייהר מחליף עולם נצחי בעולם זמני עובר. אף הוא מסתיר את עולמו הרוחני ומגלה רק את החיצוניות וזו המשמעות של עברת זדון.
ההתייהרות היא ביטוי של התפארות חיצונית וכנ"ל שייכת למידת ג"ש שהיא תפארת וכמו שראינו לעיל.