מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כ"ג) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כ"ג):
כן תעשה לכרמך לזיתך והלא כרם וזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה.
רמב"ם מ"ע קל"ד שהביא מדרש זה וביארו וזה לשונו:
מצוה קלד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמטה והפקיר צמחי אדמתנו כלם לכל אדם והוא אמרו ית' והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בלא תעשה כך כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה וענין זה המאמר מה מה שאספר וזה שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל הפקר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזיתים והאפרסקין והרמונים והחטים והשעורים וזולת זה הנה הודיע שהשמטת הכל מצות עשה ואחר כך פרט ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ ואמנם בא זה הצווי בכרם וזית לבד בעבור שבא בכתוב אזהרה ביחוד מלאסוף תבואת הכרם הוא אמרו ואת ענבי נזיריך לא תבצור וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה מניעתו מצות לא תעשה כן כל מה שיצמח בשנה שביעית שהתבאר שהפקירו בעשה הנה מניעתו בלא תעשה ויהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זה ודין שאר פירות אחד הנה התבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שביעית והיא אינה חובה מן התורה אלא לפירות ארץ ישראל בלבד.
כבר ביארנו שהשמיטה שייכת להנהגה הבריאה. השמטת השדה והכרם דומה לחזרת העולם להנהגת הבריאה קודם צאתה ונתינתה ביד האדם לעבדה ולשכללה.
בלימוד שלפנינו יש להתבונן שהרי הכרם והזית יצאו מן הכלל בפסוק "וכן תעשה לכרמך לזיתך", אבל בהמשך יצא להקיש רק הכרם שבו נאמר הלאו "ואת ענבי נזירך לא תבצור".
לא נאמר לאו בזיתים. יש אפוא להבין מדוע נאמר "לזיתך" והלא יציאתו מן הכלל לכאורה אינה מלמדת.
נראה שמיוחדים הם הכרם והזית ביציאתם מן הכלל בעצם מהותם. בשניהם מעשה האדם משכלל את הפירות. מן הכרם נעשה היין ומן הזית נעשה השמן.
פירות אלו יצאו מכלל הבריאה ונתנו ביד האדם. יציאתם לא ללמד על עצמה יצאה כי אם על הכלל, ללמדנו שכל הפירות נבחנים כיוצאים מן הכלל, והשביעית מחזירה אותם לכללם בזה שהאדם אינו מעבד האדמה ומשכללה, אלא משאיר אותה כמו שהיא, קודם יציאתה לרשות האדם לעבדה ולשומרה.
זה עומק דין השמיטה. הבעלים מפסיקים להראות בעלותם ויד הכל שוה באילנות.
על כן ראוי דין זה להיות נלמד במידה של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שזו הנהגת הבריאה1. ועל כן נזכר גם הזית, ללמדנו שהיציאה מן הכלל מתבטאת בשכלולו של האדם את הבריאה, ושמגמת ההפקר היא להפקיע בעלותו של האדם ולהחזיר הבריאה למקורה לשנה זו.
1 לשון האר"י: "לפעמים מקבלת מן התפארת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והתפארת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל התפארת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא תפארת וכו'".