שבועות ל"ז (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל

שבועות ל"ז (ע"ב) (בבא קמא קי"ז):

איתמר משביע עדי קרקע פליגי רבי יוחנן ור"א חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דרבי יוחנן דאמר פטור מדאמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע תסתיים א"ל רבי ירמיה לר' אבהו לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קא מיפלגי דתנן הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך ואמרינן במאי קמיפלגי רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי וכחש בעמיתו ריבה בפקדון או בתשומת יד מיעט או מכל אשר ישבע חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטל יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון מאן דמחייב כרבי אליעזר ומאן דפטר כרבנן אמר ליה לא מאן דמחייב כרבי אליעזר ומאן דפטר אמר לך בהא אפילו רבי אליעזר מודה דרחמנא אמר מכל ולא הכל.

נראה שההבדל בין הלימוד בריבוי ומיעוט לבין כלל ופרט, הוא שבריבוי מיעוט וריבוי, הדגש הוא על הריבוי, הוא המנהיג את הפרשה, והמיעוט, בא רק למעט משהו. אבל בכלל ופרט וכלל אדרבה הפרט הוא המנהיג את הפרשה וכלשון האר"י:

ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.

פרשת שבועת הפקדון בתורה כתובה באופן מובהק במידת כלל ופרט וכלל (ויקרא ה', כ"א-כ"ו):

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו:
או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה:
והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא:
או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו:
ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן:
וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה:

הכלל הראשון "וכחש בעמיתו". ביטוי זה מדגיש את חטאו כלפי חברו. הפגיעה הגדולה ביותר היא בעמיתו שנתן בו אמון והפקיד אצלו. לאחר מכן באה ההלואה (תשומת יד) שאף היא ביטוי לאמון שנתן בו המלוה ועתה הוא מכחישו ומעיז פניו בפני בעל חובו.
הדרגה שלאחריה היא הגזל. הנגזל התובע את הגזלן שלקח ממנו את רכושו בחזקה.
המדרגה האחרונה היא אבידה שמצא, שמכחיש הממון ופחות פוגע בעמיתו. אכן שינתה התורה וכתבה האבידה בפסוק מיוחד וכתבה "וכחש בה" באבידה לעומת "וכחש בעמיתו" שבדברים הראשונים.
סדר הפסוקים הוא לפי עצמת הפגיעה בעמיתו באותה הכחשה שהוא מכחיש.
הכלל השני הוא "מכל אשר ישבע עליו לשקר" ביטוי זה מדגיש את חטאו מצד עצמו שנשבע לשקר. ההכחשה מבטאת את הפגיעה בעמיתו והשבועה את חטאו בעצמו. מצד החוטא סדר הפרטים שונה. התורה אומרת שאם שב הוא בתשובה והשיב את הגזלה זו מדרגה ראשונה כי מצד מצות ההשבה, הגזלה היא הראשונה המחייבת השבה שכן נטל ממש ממון חבירו בידו שלא ברשות.
המדרגה השניה היא העשק, שהרי חבירו עבד אצלו ועל כן נבחן הדבר שיש רכוש חברו בידו שהוא העבודה שעבד על זה ראוי הוא לשכר שכיר שהוא כבוש בידו.
לאחר מכן באות המדרגות בדברים שקבל הדברים בהיתר אליו כמו פקדון ואבידה וחייב הוא להשיבם. מבחינת מצות ההשבה אלו המדרגות האחרונות.
ההלואה אינה נזכרת בפסוק כיון שאין בה דין השבה כי אם נתינה שהרי מלוה להוצאה ניתנה וצריך הוא לתת בחזרה ממון אחר ולא אותו ממון. על כן אינו נחשב להשבה.
הכלל השני הוא מצד הנתבע המחויב בהשבה ונשבע על שקר.
שני הכללים מבטאים את הצד האנושי שבפרשת שבועת הפקדון.
הפרטים שבאמצע בין שני הכללים הם מבטאים את המציאות הממונית.
הם מדגישים את המציאות המעשית שבפרשה. זו בחי' מידת המלכות המדגישה את הפרטים בהם עוסקים התובע והנתבע.
ההנהגה של המידה כלל ופרט וכלל היא על פי הכרעת המלכות שהיא הפרטים והיינו כעין הפרט.
הפרטים הם הקובעים אם יש דין שבועת הפקדון על שבועתו. הפרטים מבטאים דבר המטלטל וגופו ממון.
הקרקע שאינה מטלטלת אינה כל כך ברשות האדם. הקרקע אינה נגזלת. היא אינה תחת יד האדם ולכן אין בה שינויים. שייכת היא לבעליה מכל מצב אשר תהיה. אפשר לומר שיש בחינה שהאדם שייך לקרקע יותר משהיא שייכת לו. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
בקרקע אין שינויים. על כן אין הכחשת קרקע מחייבת בדין שבועת הפקדון.
כך גם עבדים שהוקשו לקרקעות והם ישות בפני עצמה עם דעת עצמאית ואינו כל כך ברשות האדון.
השטרות שאין גופן ממון אף הם אינם מציאות ממונית המחייב בדין שבועת הפקדון.
על כן נבחנת פרשה זו שמידת המלכות עולה למעלה להכריע בין הכללים ולהנהיג את הפרשה על פי הפרטים "כעין הפרט" כדי שתחול הפרשה צריך שיהיה ממש דין ממון העובר מאדם לאדם ויש בו הכחשה בשבועה. זו הנהגת הפרטים. כל דבר שאינו ממון שעובר ממש מאדם לאדם אינו בכלל הפרשה. לא רק ההכחשה מחייבת, כנראה מהכלל הראשון, אף לא השבועה מצד עצמה, כנראה מהכלל השני, אלא חלות דין ממון הוא הקובע וזה "כעין הפרט".
אף הכללים לא לחינם נאמרו בפרשה. למדנו מהם חומרת ההעזה של אדם נגד עמיתו שעשה לו טובה ולמדנו מהם חומרת השבועה מצד עצמה.
אף על פי שדין שבועת הפקדון לא חל בכל מקרה ורק כשיש חלות דין ממון ממש יש דין שבועת הפקדון, הכללים אף הם אומרים הרבה ומדברים בעד עצמם.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *