שבת ע' (ע"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

שבת ע' (ע"א):

… ת"ל "לא תבערו אש" הבערה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה, חייבין עליה בפני עצמה.

עצם יציאת הבערה מכלל המלאכות מבוארת בפסוקים בשמות (פרק ל"ה):

א. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים, אשר צוה ה' לעשת אתם.

ב. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת.

ג. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת.

בתחילה נזכרת "מלאכה" בסתם, וזה כולל כל המלאכות ואח"כ מוציאה התורה מן הכלל את מלאכת הבערה.

למ"ד הבערה לחלק יצאת, פסוקים אלה נכתבו במידה של "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".

האר"י ביאר מידה זו:

לפעמים מקבלת מן התפארת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והתפארת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל התפארת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא תפארת וכו'.

יש באש בחי' של הנהגת התחלת הבריאה.

האש נבראה על ידי אדם הראשון¹. האש אף הייתה בכלל האור ויצאה ממנו. כך לשון הזוהר בראשית כ':

"ויעש אלקים את שני המאורות", דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי אש, דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתייהב להון רשו לשלטא.

תרגום הסולם: "ויעש אלוקים את שני המאורות", הרי שזה מאור וזה מאור, השמש הוא מאור והלבנה היא ג"כ מאור בפני עצמה, משום זה אלו האורות העולים למעלה נק' מאורי אור, ואילו האורות היורדים למטה נק' מאורי האש, כי אלו מאורי האש, הם מדרגות שלמטה, ושולטות בכל ימות החול, ומשום זה כשיוצא יום השבת מברכים על הנר, כי אז ניתן להן למאורי האש, רשות לשלוט.

האש נכללה באור ויצאה ממנו לתתא.

האש יצאה מן האור ונעשתה לאש בירידתה לעולם אבל נשארה קשורה אליו. יש לאש תיקון במלאכת המקדש באור המנורה, שהוא נר תמיד, שם האש חוזרת להיות אור.

האור הוא הכלל, האש יצאה מן הכלל, ללמד על הכלל.

כך לשון הזהר (רע"מ ח"ג כ"ח:)

ועוד "אש תמיד תוקד על המזבח וגו'", דא אורייתא דאתמר בה (ירמיה כ"ג) "הלא כה דברי כאש נאם ה'", "לא תכבה" ודאי, דעבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה. ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר הכי מכבה נר דיליה. דאתמר בה נר ה' נשמת אדם מגופיה והאי הוא כבוי דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא גרים כבוי (לכל העולם) וחשוכא לההוא אתר. וחשוכא איהי עבירה ושפחה כי תירש גבירתה וסליקו דמצוה מסטרא דעמי הארץ להון מכבה מצוה לקיים בהון ורשעים בחשך ידמו. אבל לגבי מארי תורה לית ליה כבייה עולמית בהון דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא דאור ר"ז אתקרי ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן תורה איהו לגבייהו לילה ויומם לא תכבה עלייהו בגין דמקיימין בה והגית בו יומם ולילה. ועשן דסליק מפומייהו במלי דאורייתא איהו עשן המערכה דמסדרין לה ומעריכין לה לגבי בעלה כגון בהעלותך את הנרות דאתמר בהון להעלות נר תמיד.

תרגום הסולם: ועוד "אש תמיד תוקד על המזבח וגו'" זו היא התורה אשר נאמר בה (ירמיה כ"ג) "הלא כה דברי כאש נאם ה'", "לא תכבה" ודאי, כי עבירה אינה מכבה את התורה, אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו. שנאמר בה. נר ה' נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחושך. וכך מי שגורם שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום. ועבירה היא חשך, ושפחה כי תירש גברתה. והעליה של מצוה מצד עם הארץ, לו העבירה מכבה מצוה, לקיים בו ורשעים בחשך ידמו. אבל אצל בעלי תורה אין למצוה כביה עולמית בהם, כי מאירים אל המצוה בכמה סודות התורה כי אור נקרא ר"ז. ומצוות התורה שרבנן מקיימים אותם נחשבת אצלם כמו תורה. אשר, לילה ויומם לא תכבה עליהם. משום שמקיימים בה והגית בו יומם ולילה. והעשן העולה מפיהם בדברי תורה הוא כמו עשן המערכה שמסדרים אותה ועורכים אותה אל בעלה כמו בהעלותך אל הנרות שנאמר בהם להעלות נר תמיד.

התהליך של האש ביחס לאור הוא ביטוי לתהליך של הבערה ביחס לכלל המלאכות².

כל המלאכות כלל אחד הן ברשות יחידו של עולם³. כל זמן שלא ירדו המלאכות לרשות הרבים שהיא רשות פירודו של עולם, לא יצאו עדיין מן הכלל להתחייב עליהן. כך למדנו ממדרשו של רבי עקיבא⁴:

חזר (טורנסרופוס) אצל ר' עקיבא, א"ל אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: לשנים שהיו דרין בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר? אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה! אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל עולם כולו.

ובמהרז"ו העיר:

ואף ששאל אותו על המלאכה, מאחר שהכל נעשין בדברו אין מלאכה לפניו רק הכל בדמיון טלטול.

תשובתו של ר' עקיבא תמוהה. טורנוסרופוס שאלו כיצד הקב"ה עושה מלאכה בשבת, ור' עקיבא משיב שכל העולם הוא רשותו. ומה בכך, וכי מותר להצמיח עשבים ברשות היחיד?

מהמדרש עולה, שחילוק הרשויות איננו רק במלאכת הוצאה, אלא יש בו ענין אף לשאר המלאכות, וכיון שאצל הקב"ה הכל רשותו, הוא מותר במלאכה, ויש להבין גדר זה ומשמעותו.

 

בעולת ראי"ה (ח"ב עמ' מ"ז) מגדיר הרב קוק זצ"ל את עניינן של המלאכות:

המלאכות בכללן באות מתוך פרודו של עולם, במצבן שהן עומדות, כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה. אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא.

מקורו של העולם הוא באחדות אלוקית עליונה, שבירידתה לעולם חומרי היא מופיעה בצורה מפורדת בכל פרטי המציאות. תפקידו של האדם הוא לתקן ולאחד את העולם המפורד, ולהופכו לאחד. הדרך בה נעשה האיחוד הוא על ידי המלאכות. המלאכות הן הדרך בה בורר⁵ האדם מן העולם את הדברים הראויים, והופכם מפרטים נפרדים למלאכה אחת.

בולט הדבר בצורה בה מובאות ל"ט המלאכות במשנה (פ"ז מ"ב). המלאכות מסודרות בשלוש קבוצות עיקריות: מלאכות הכנת הפת, מלאכות הכנת הבגד ומלאכות הכנת הקלף והכתיבה עליו. בכל המלאכות האלה תחילת התהליך היא בדברים נפרדים שאין קשר ביניהם, וסופו ביחידה אחת בה משתמש האדם – הפת תחילתה בזרע, שעיקר תכונתו לקבץ את הנפרדים שסביבו מן המים, האדמה והאויר, ולאחדם בשיבולת, שלאחר ברירתה מתאחדת עם המים וחום האש להכנת פת. אף בשאר המלאכות בולט ענין זה⁶. זוהי משמעות הדברים שהמלאכות באות מתוך פרודו של עולם. הצורך במלאכות מופיע מתוך שהעולם הוא נפרד, והמלאכות הן הדרך לאחד את העולם הנפרד ליחידה אחת.

לאור הגדרה זו מבאר הרב, שעשיית המלאכות היא רק בששת ימי המעשה, "כל זמן שמלאכת ד' העליונה עדיין לא נתגלתה עלינו בכל כבודה והדרה". מצד מלאכת ה' הכל מושלם ומאוחד ואין צורך לפעול כדי לאחד את הבריאה. הצורך במלאכות הפועלות לאיחוד העולם הוא רק מנקודת ההסתכלות שלנו, הנפגשת עם עולם מפורד. "אור השבת בא להודיע את קדושת האחדות העליונה, המופעת בעולמי עד, מראשית ועד אחרית כל, מכח זיו העליון של אל חי ברוך הוא", ועל כן בשבת אין לעשות מלאכה, שכן בשבת אנו חיים את האחדות העליונה, ובמצב זה אין צורך במלאכות⁷.

ר' צדוק הכהן מלובלין מתייחס אף הוא לעבודת איחודו של העולם בשם ה' וקושר זאת לשבת (רסיסי לילה, סוף אות נ"ז⁸):

ורשות היחיד יחידו של עולם, ולא רשות הרבים מסיטרא דפירודא.

ובמקום נוסף הגדיר (דובר צדק, ד'):

ועל דבר זה נתייסדה כל מסכת עירובין ולימודיה, לעשות מרשות הרבים רשות היחיד.

עבודת האדם היא להפוך את רשות הרבים הבאה מסטרא דפירודא לרשות היחיד – יחידו של עולם. האדם הופך את הדברים הנפרדים בעולם לענין אחד, וקורא עליהם שם "יחידו של עולם".

האש בכלל כל המלאכות הייתה ויצאה לחלק להתחייב עליה בפני עצמה. האש יצאה מן הכלל אל הבריאה השייכת לפירודו של עולם. ללמד שהבערה מלאכה בפני עצמה היא. לחלק יצאת⁹. לא ללמד על עצמה בלבד יצאה הבערה כי אם על הכלל כולו, שאף הוא כמוה שייך לפירוד של עולם ועל כן כל מלאכה נפרדת לעצמה להתחייב עליה בפני עצמה.

 

 

 

 

 

---

 

 

 

 

 

¹ כך לשון הסמ"ג: "במוצאי שבת ברכת מאורי האש לזכר שנברא על ידי אדה"ר במוצ"ש". וזה על פי המדרש בתהילים צ"ב:

"דבר אחר, אמר רבי לוי, מזמור שיר ליום השבת. שלא שמש בו אפלה. את מוצא, בכל יום ויום כתיב, (בראשית א', ה-לא) "ויהי ערב ויהי בוקר". ובשבת לא כתיב בו ערב. אמר רבי לוי בר נזרא שלשים ושש שעות היה יום ערב שבת ולילו שהיה בקר ושבת עצמה, כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה ומתחיל החשך לבוא, התחיל אדם טופח על פניו ואומר אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה (בראשית ג') הוא ישופך ראש הוא מביאו עכשיו, והיה יושב ומהרהר בלבו שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת וישופני עקב, נשתלח לו עמוד אש להאיר לו ולשמרו מכל דבר רע, ראה לעמוד האש ושמח בלבו, ואמר עכשיו אני יודע שהמקום עמי ובירך בורא מאורי האש, וכשהרחיק ידו מן האש אמר עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מן החול שאין לבער אש בשבת, ואמר ברוך המבדיל בין קדש לחול. ויש אומרים שזימן לו הקב"ה שתי אבנים אחת של אופל ואחת של צלמות, שנאמר (איוב כ"ח) קץ שם לחשך אבן אופל וצלמות, ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהם אש משתי האבנים והבדיל, ולפיכך אנו מבדילין על האור במוצאי שבת, א"ר הונא אף ביום הכפורים מבדילין, ששבת האור באותו היום".

² עי' שפת אמת (חנוכה תרנ"ד):

ובענין המאיר והשורף איתא בזוה"ק כי בימי המעשה יש מאור האש ובשבת מאורי אור ולכן מבדילין במוצש"ק בורא מאורי האש לדבק מאור האש במאורי אור של שבת ע"ש בפ' בראשית ופ' ויקהל. ולבאר הענין נראה דיש אור הבא בכח שריפת הפסולת. שהרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף. וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה לברר ולהסיר הפסולת ובכח זה הבירור זוכין לאור. אבל אור המאיר הוא עצם האור שאינו שורף רק מאיר והוא מאור שנברא בראשון שה' מאיר מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. ובשבת יש הארה מאור הגנוז וכמ"ש מתנה טובה יש לי כו' ולכן נקרא מתנה שאין זה בכח מעשה האדם. ואיתא דאחר שבת הראשון שנגנז האור הזמין הקב"ה לאדם למצוא אור ע"י אבן. וזהו בחי' מאורי האש ואש השורף שכפי מה שיברר כך ימצא הארה וזה שכתב ויהי ערב כי שולט בו מאורי האור כנ"ל. ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת וכל המלאכות אין מפורשין בתורה ואיתא בגמ' דהבערה יצא ללמד על הכלל כולו. ונראה הרמז כנ"ל שכל המלאכות הם בכלל הבערה כי הם בחי' אש השורף כנ"ל. ולכן אסור בשבת. והנה הקב"ה נתן לנו חלק באור הגנוז המאיר כמ"ש אור זרוע לצדיק וזה בעולם שנה נפש. בנפש המילה שנק' ברית אש כי האדם אש והיו"ד שבאיש הוא בחי' אור זרוע הנ"ל. ובשנה הוא השבת שיש בו מאורי אור. ובעולם הוא במקדש שהיה בו מאור הגנוז והאיר לכל העולם.

וליקוטי הלכות הלכות שבת הלכה ד'

³ הרב במידה זו של דבר שיצא מן הכלל ללמד כתב: "… בגובה העליון אשר לתכן הכלל, שמקור הכל הוא רשם ההויה במחשבתו העליונה של רבון כל העולמים ב"ה וכו'". והיינו שהכלל כשהוא ברשות יחידו של עולם, מחכה לפרטים שיצאו החוצה ואף הוא יימשך אחריהם ללמוד מהם.

⁴ ?בראשית רבה, פרשה י"א, ה'.

⁵ עי' ב"עץ חיים", שער י"א פ"ז: "נמצא כי איסור המכניס מרשות הרבים לרשות היחיד תלוי במלאכה אחרת והוא הבירור".

⁶ הבגד הופך חוטים ואריגים שונים ליחידה אחת, והספר מחבר את הקלף והדיו ליחידה אחת. כל יצירה של האדם היא איחוד של פרטים נפרדים לכלל יחידה אחת בעלת משמעות.

⁷ לימוד המלאכות האסורות ממלאכת המשכן קשור אף הוא לענין זה, שכן גם המשכן מאחד תחת מלכותו יתברך את כל הבריאה, על ידי המלאכות הנעשות בו, כרמוז בפסוק (שמות כ"ז, ו'): "והיה המשכן אחד".

⁸ ומקורו בעץ חיים במקומות רבים, ביניהם עי' שער י"ז פרק ב': "כי הכוונה היתה לקבצם ולקשרם יחד שיהיו רשות היחיד באחדות ולא רשות הרבים דרך פירוד…".

⁹ לשון הלשם בספר הדעה פרק א' אות ב': "אש דרכו להתפרד שכל דבר שנשרף מתפרד".

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *