בבא מציעא כ"ז – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

במשנה:

אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז.

עי' דברים פרק כ"ב א' – ג':

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו.
וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם.

נראה פשוט שהמידה על ידה דרשו את הפסוקים היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כי אם על הכלל כולו יצא.
לעיל, במידת פרט וכלל הבאנו את פירוש אבודרהם על ברייתא דר' ישמעאל שהביא פסוקים אלו כדוגמא למידת פרט וכלל וזו לשונו¹:

המידה החמישית מפרט וכלל כמו שנאמר בהשבת אבידה וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו – פרט… ואח"כ כלל וכן תעשה לכל אבידת אחיך שבעולם ונעשה הכלל מוסיף על הפרט, הלך אחר הכלל.

נראה שהנהגת פרט וכלל באה לבטא שייכות כל פרט מרכושו וממונו של אדם, אליו.
אדם, כולל גם את כל רכושו ועל כן יש חובה להכריז ולהחזיר אבידה לבעליה.
בפרט וכלל, ההנהגה היא על פי הכלל. הכלל מבטא שייכות הרכוש לאדם, ושייכות זו יורדת עד כל פרט ופרט (כל פריט ופריט) מרכושו. זו בחינה אחת בפסוקי אבידה.
בחינה נוספת היא הנהגת "דבר שיצא מן הכלל ללמד" וכו' האר"י כותב שזו הנהגת תחילת הבריאה כי "תחילה היו למעלה ד"ו פרצופים".
בדומה ליצירת האיש והאישה שבתחילה היו ד"ו פרצופים ואח"כ ננסרה האישה מן האיש ונעשתה פרצוף בפני עצמו שלכאורה יכול לחיות לבדו וצריך האדם לבחור ולרצות לבקש ולחזר אחר האישה ולומר "זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי" ולהבין את הצורך בקשר ביניהם, ולבנות קשר של פנים בפנים מתוך אהבה והשתוקקות.
כך גם העולם כולו ננסר כביכול מן המציאות האלוקית שהוא היה בפועל חלק בלתי נפרד ממנה.
את הנסירה של האישה מן האיש מכנים חז"ל בשם אבידה. כלשון הגמ' קידושין ב':

מפני שדרכו של איש לחזר על האישה ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל אדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר אחר מי בעל אבידה מחזר על אבדתו.

כך גם הבריאה כולה היא בחינה של אבידה. ננסרה היא מן המציאות האלוקית, באופן שלכאורה יש לה קיום בפני עצמה, ומנותקת היא מן האלוקות.
דווקא השמלה יצאה מן הכלל והיא מבטאת את הנהגת הבריאה.
רש"י על המשנה כתב:

סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר.

כשם ששמלה לא נוצרה לבד ולא באה מן ההפקר כך הבריאה לא באה מן ההפקר ויש בעלים לבירה.
דומה היא הבריאה לאבידה עם סימנים.
האבידה מבקשת לחזור לבעליה, "עד דרוש אחיך אותו". יש לה לאבידה תובעים המבקשים להחזירה למקומה. ויש לה סימנים על ידה מתאפשרת הדרישה.
כך גם הבריאה מבקשת לחזור לבעליה ויש להם סימנים על ידיהן אנו מגלים מי ה"בעלים" של הבריאה.
מבחינה זו הנהגת אבידה היא במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
יצאה אבידה מבעליה כמו שיצאה הבריאה מבעליה. השמלה מלמדת שהבריאה אינה הפקר ויש מי שבראה והלבישה של המציאות הרוחנית נשמתית שלה.
אמנם יש לשאול לכאורה אם נמשיך את הביטוי של הגמ' בקידושין:

מי מחזר אחר מי בעל אבידה מחזר על אבידתו

הרי יוצא לנו שכביכול הקב"ה שהוא בעל האבידה, שהיא הבריאה בכללה, הוא מחזר על אבידתו, האמנם?
אכן נראה שבליקוטי מוהר"ן מתבררים הדברים ונראה שהיה קשה לו הדבר ופרשו שהקב"ה שם בעולם את הצדיק שהוא ייחזר על האבידה. זו לשונו בתורה קפ"ח:

דע שצריך לנסע להצדיק לחזר על אבדתו, כי קדם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאתו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (נדה ל:), והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו, זכרונם לברכה, את השוכח אובד, כמאמרם, זכרונם לברכה (אבות פרק ה'): 'מהיר לשמע ומהיר לאבד' וכו'. וצריך לחזר ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם, על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב: "עד דרש אחיך והשבתו לו" 'עד שתדרש את אחיך אם אינו רמאי' (בבא מציעא כז:):

יש לשים לב במיוחד לביטוי:

כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם.

בוודא רומז הוא לגמ' "מי מחזר אחר מי", ומתרגם את הדברים לאבידה שהיא בעצם היציאה לאויר העולם.
מכאן קצרה הדרך לראות את הבריאה כולה "כיציאה לאויר העולם" והקב"ה אכן נותן בבריאה סימנים על ידם אנו מצווים להחזיר את האבידה לבעלים ולומר "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" ולברך על כל הנאה על מנת להחזיר הכל אל השרש האלוקי.
נראה שר' נחמן לקח את דבריו מן התיקונים לזו"ח (עם ביאור הגר"א עמ' מ"ט) שם מבואר שמי שאינו עושה תפקידו כראוי לוקחים ממנו את תפקידו בין אם זה אדם פרטי או דור שלם, והתפקיד עובר ל"מוצא" את האבידה.
אף שם יש לראות בבריאה בחי' של אפשרות להיות בחי' אבידה ומתוך כך כל אדם עלול להיות בחי' של אבידה כשאינו עושה את תפקידו כראוי. החידוש בתיקוני זו"ח הוא שהתורה היא הדרך על ידה אפשר להחזיר האבידה של העולם כולו לדורותיו ושל כל אדם ואדם:

… אדהכי ההוא סבא עילא איזדמן לגבייהו ואמר לון במאי עסיקתו. סחו ליה אבדה, אמר לון, ודאי אורייתא אבתריאת תרי אלפי שנין קודם דאתברה עלמא ובה אחזי לאדה"ר דור דור ודורשיו וכו'…
ואחזי לאדם אם דרא יהא זכאה בר נש יקום למירת נשמתא מסטרא דחסד… ומטי לון כלפי חסד… ואי לא מתנהגן בדרגא דילהון, דאיהו ממנא על דרא… קב"ה אעבר מינייהו חסד ושליט עלייהו גבורה מדת הדין למידן להו כפום עובדייהו ולא כפום דרגא ומולדא ומזלא דילהון.
… ואליפנא דחובין בבר נש גרמין דלא יזכי לטובה דאזדמנא עליה מששת ימי בראשית אף הכי דרא טבא מנעין בישין דעתידא למהוי.
אית למאן דאתרחיק מיניה עד שמתקן עובדוי ואחזר ליה אבדה דיליה, ואית דאביד ליה בחובוי ולא אתחזר ליה לעולם והאי איהו אבדה דאתייאשו הבעלים ממנה. ואית דזכה במציאה קנה לה אי אקדים בה לחבריה.

ר' נחמן לקח את הדברים לצורך בצדיק למצוא אבידתו ומתאימים הדברים להנהגת המידה כפי שנתבאר.
לעומת דברי ר' נחמן יש לראות את דברי הגר"א שכתב על התיקונים הללו בבאורו:

ואיהו דזכה במציאה וכו' – שכמו שאמר בדורות, כן בפרט, לכל אדם מזומן לו הטוב בשעה שנוצר כפי שעתו ומדתו ואע"ג דאבי מיניה על ידי מעשיו מכל מקום הוא קודם לחברו, אם חוזר בתשובה, חזר לנשמתא דיליה, אבל אם נתייאש, כל הקודם זכה וזהו סוד כל ההלכות של אבדה ומציאה.

האחריות נשארת על האדם למצוא אבידתו על ידי חזרתו בתשובה.

---

¹ עי' באוצר מפרשי התלמוד על רש"י ד"ה "אף כל שיש לו תובעין" תמהו המפרשים שרש"י למד כאן (ב"מ כ"ז) דין ייאוש מקרא דשמלה סותר עצמו למה שכתב בפ' מרובה (ב"ק ס"ו ע"א) שלומדים דין ייאוש מאבידה ששטפה נהר.
נראה פשוט שתלוי באיזו מידה נכתב הפסוק וכן תעשה לשמלתו, שאם במידת "דבר שיצא מן הכלל ללמד" היה ששמלה באה ללמד, וממנה נלמד דין ייאוש אבל אם נכתב במידת "פרט וכלל", לא באה שמלה ללמד שלא לומר שעל כל פרט ופרט חייבים להכריז. ודו"ק כי נכון הוא.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *