שבועות ז' (ע"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
שבועות ז':
אמר רבא שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא.
ועי' רש"י ד"ה אחת לכלל1 שכתב שכלל ופרט המרוחקים אינן נידונין בכלל ופרט אלא בדבר שיצא מן הכלל ללמד.
נראה עפ"י מש"כ סנהדרין קי"ג בשם ליקוטי לוי יצחק שכל שהכלל בעשה והלאו בלא תעשה, אינו נידון בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
ופרש שכשהכלל בעשה והפרט בל"ת הרי זה בחי' נסירה שהזכר נפרד מהנוק' שהוא כולו חסדים – בחי' עשה – והיא בחי' גבורות – לא תעשה.
נראה שגם כלל ופרט המרוחקים י"ל שזו בחי' נסירה שהרי רחוקים הם זה מזו, ועל כן נידונים במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שזו הנהגת הנסירה על פי דברי האר"י.
בענייננו, אנו למדים שרק בקדשי מזבח חייבין משום טומאה, אבל קדשי בדק הבית נפרדים המה מן המזבח ואין חייבים עליהם משום טומאה. יוצאים הם מן הכלל, בבחי' נסירה.
1 כך הוא לשון רש"י ד"ה אחת לכלל: "ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמי' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא"ת למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים וכך מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף נה) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל וכו' ואם תאמר מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולגלות על כל הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו".