ספרי נשא (ו') – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש
הקשר בין הדין הנלמד למידה כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
נאמר בפרשת נשא (במדבר ו', י"ג-ט"ו):
וזאת תורת הנזיר ביום מלאות ימי נזרו יביא אותו אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן.
בהמשך בפסוק י"ז:
ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו.
מכאן למדו (מנחות מ"ו ע"ב):
מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת איל מקדשן.
בספרי על הפסוק "ומנחתם ונסכיהם" דרשו:
ד"א מפני שהיה בכלל ויצא לידון בלחם החזירו הכתוב לכללן
ביאור הדברים: כיון ששלמי נזיר טעונים לחם, היה זה דבר חדש שאינו בשלמים בדרך כלל, על כן אילו לא החזירו הכתוב לכללו להיות טעון מנחה ונסכים היינו אומרים שאין השלמים של נזיר טעונים נסכים, על כן החזירם הכתוב בפירוש "ומנחתם ונסכיהם".
האר"י ביאר מידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש (על פי דבריו בהשמטת הדברים שאינם נצרכים לכאן):
לפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם התפארת, ותרד למטה ביצירה ואז ברדתה למטה הוא סוד הגלות.
היציאה לידון בדבר חדש נידונת כירידה וכבחינה של גלות. על כן "יצא לידון" שכן הירידה צריכה שמירה באמצעות דינים המשמרים בחי' "שישים גיבורים סביב לה".
נזיר בחזרתו מנזירותו חייב בשלשה מיני קרבנות עולה, חטאת ושלמים.
הדבר החדש הוא הלחם הבא עם איל השלמים.
העולה מבטאת את מצב העליה של הנזיר שעלה ונתעלה בכל ימי נזירותו1. החטאת מבטאת את הירידה בחזרה אל החיים הרגילים.
הדבר החדש הוא בקרבן השלמים. השלמים מבטאים את השלום בין השאיפה לעליה רוחנית בחינת כולו לה' לבין הארציות החומרית, אליה שב הנזיר.
הנזיר שבחר בחיים בלתי מורכבים בהיותו נזיר לה' מופרש מן הארציות חוזר לעולם מורכב בו יש מלחמה בין הכוחות, מלחמת היצר.
שלמים של נזיר "איל השלמים" יצאו מכלל השלמים לידון בדבר חדש הוא סל המצות, טעונים לחם, המבטאים את המלחמה הנובעת ממורכבותם של החיים.
הדבר החדש הוא בחי' עולם היצירה המורכב מטוב ורע2 ועל כן בא עם השלמים סל מצות מן הצומח שאף הוא בעולם היצירה. הלחם הוא הדבר החדש ומלבד שחדש הוא ביחס לשלמים יש בו גם חידוש מצד עצמו כלשון הרב בעולת ראי"ה (ח"ב עמ' רפ"ו):
ואנו מגבירים את החידוש של ההוה מפני שההוצאה שיצא מן הכלל להסגנון המיוחד עשה אותו ללחם המכשיר את כח החיים. עיי"ש עוד
הלחם מבטא אפוא את ירידתו של הנזיר שזו בחי' גלות. אלא שדווקא בחינה זו מבטאת גם את השאיפה לעלות ולצאת מן הגלות לחיים רוחניים עליונים. אמנם אין בכחו מצד עצמו לצאת מן הגלות אבל הכתוב מחזירו לכללו בפירוש וכללו כולל את העולה והשלמים3 עליהם נאמר "ומנחתם ונסכיהם". שוב חוזר הוא למקומו, ונזירותו אינה רק ענין של עבר אלא תבנה גם את עתידו.
הדברים מזכירים את היחס בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. לוחות ראשונים הם רוחניות גמורה והם נשתברו. לוחות שניים הם כבר מעשה אדם ונמוכים הם מלוחות שניים ואעפ"כ אומרת התורה "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונית אשר שברת" כדברי הזוה"ק ברע"מ כי תצא4.
אף כאן הנזיר אחר חזרתו הוא בחי' לוחות שניים והחזירו הכתוב לכללו שאף עולתו טעונה נסכים ויחזור הוא גם למדרגה הנבחנת כעולה.
1 עי' זהר נשא קכ"ז (ע"א) בתרגום הסולם: "בא וראה "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר" היינו שהקדים בעולם הזה להתקדש בקדושת אדונו".
2 עץ חיים שער מ"ח פרק ג' שבאצילות ובריאה רובו טוב וביצירה הוא מחצה על מחצה הקדושה והטומאה וגם הם מעורבים יחד מטוב ורע.
3 עי' רש"י על הפסוק "ומנחתם ונסכיהם – של עולה ושלמים… החזירן לכללן שיטעינו נסכים כדין כל עולה"
4 "והתורה שניתנה נשברו הלוחות שלה, שהם משולים לבתולים, והקב"ה חזר ונתן להם לישראל לשמרה, התורה שבעל פה נקראת הלכה למשה מסיני, והחתן שלה שבר את הבתולים שלה, ומי דשמוציא שם רע עליה, שיאמר שהתורה הזו איננה כמו הראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו, שהוא אבי הנערה… "ופרשו השמלה", ונפתחת יריעה מספר תורה ויראו שנאמר זו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". "