ספרא ה' (ד'-ה') – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש
ספרא צו פרשה ה' (הלכה ד' ה'):
תורת זבח השלמים אם על תודה. מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, דברי רבי ישמעאל. אמרו לו מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חידושה ת"ל תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק אף תודה טעונים סמיכה ותנופה וחזה ושוק.
נראה פשוט שפרשת תודה כתובה במידת דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
נראה שהקשר של תוכן הפרשה למידה זו היא, שקרבן תודה בא על ידי מי שנעשה לו נס כארבעה שחייבים להודות: הולכי מדבריות, יורדי הים, חבוש בבית האסורים וחולה שנתרפא. כל אלו הם בחי' של יציאה מן הכלל לידון בדבר החדש שהוא בחינת גלות1 – כדברי האר"י.
ביותר נראה הקשר לפי דעת הרמ"ע מפאנו שכתב בהנהגת מידה זו שהדבר החדש הוא הפיכת מידת הרחמים למידת הדין, שהנהגה זו היא הנהגת הארבעה החייבים להודות שנעשתה להם מידת הרחמים למידת הדין, ונעשה להם נס וחזרו להנהגת הרחמים.
הדבר החדש בפרשה זו שהוא הלחם הבא עם התודה שאינו נמצא בקרבן שלמים, אף הוא יש בו מן החדש. כבר הזכרנו2 שהצומח בו יש בחינה של התחדשות ובמיוחד הלחם שהוא דבר חדש. שלמי נזיר מיוחדים בלחם ונידונים בדבר החדש. אף העמר מיוחד לצומח מן הדגן ויש בו דין חדש ויצא לידון בדבר החדש.
לפי הרב קוק בביאור המידות י"ל שארבעה הצריכים להודות הם כאלה שהגיעו לבחינת תהו וחזרו לכללם. התהו נזכר בפרק ק"ז בתהילים המתאר את הארבעה החייבים להודות והוא המקור לארבעה אלו החייבים בקרבן תודה "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה" (פס' כ"ב), בפסוק כ"ו "יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג" ובפס' מ' "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך"3.
וזו לשון הרב קוק בביאור מידה זו:
הכלל הוא האור האצילי, הנובע ממקור האורה העליונה, שהוא יסוד הכל, ומכון ההיות של הכל. אבל המעמד של הבקשה התהומית עדיין איננו שם, מחפש הוא הרצון המקודש את מקור הכלל, שהוא עוד יותר נשא, יותר נשגב, מעצמותו של הכלל. זהו הדבר החדש. וכשהדבר החדש הזה בוקע, אז הכלל, עם כל תעצומות עזו, נחשב ירוד ומוגבל לגבי אור חדש, נורא ואיום בעדינות קדשו כזה, ואם אנחנו רוצים סוף כל סוף לקבל איזה מושג ואיזו השפעה מן האור החדש הזה, העומד גם למעלה מכל תכן של הכלל, אי אפשר לנו להורידו ולהחזירנו לכללו. ואם כי מבלעדי הכלל אין לנו תפיסה רעיונית וקל וחמר מעשית, צריכים אנחנו שהשביל הזה יעשה ע"י מקורו של האור של כל החיים, של כל ההיות, שאז במגע הקדש הזה גם עצם תעצומתו של הכלל היא מתעלה. הכתוב, "אנא נפשי כתבית", זהו הכל-היש, היש העולה למעלה מן הכלל, עד שהוא מחזיר גם את הדבר החדש והעליון, שיצא מן הכלל, מפני עלויו מעל הכלל. ובא המושג בברורו אז, שזה הכלל העליון, שהוא מושקף ממעל לכל הכללים, עד שגם הדבר החדש חוזר אליו, זהו כבר אור חודר, שאין בו שום עלטה, שום חביון, הכל אז בהיר וברור, בפירוש, אור שבעת הימים, אור הלבנה כאור החמה.
מי שנעשה לו נס שייך למידה זו. הנס אינו חלק מסדר החיים וחוקי הטבע המסודרים.
מקורו הוא באותה מציאות תהומית שלמעלה מן המציאות. על כן נבחן הנס כדבר חדש.
חזרתו לכללו נבחנת כגאולה שהיא חזרת דבר למקורו. בחזרתם למקורם צריכים "גאולי ה'" להודות וזה תוכן פרק ק"ז בתהילים.
נראה שדברי הרב קוק מבוססים על דברי האר"י.
הגלות היא יציאה מן הסדר. כך מבאר המהר"ל את מציאות הגלות (נצח פ"א):
כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי4.
דברי האר"י שמדה זו היא הנהגת הגלות מבוארת על פי הרב קוק שהנהגה זו היא יציאה מן הסדר החוקי והטבעי וזה הוא הדבר החדש.
נראה שהנהגה זו היא גם הנהגת הולכי מדבריות ויורדי הים וחולה וחבוש בבת אסורים, שכולם יוצאים מסדר החיים הטבעי וגולים ממקומם ומציאותם הראויים להם.
על כן נדרשת פרשת קרבן תודה במדה זו של דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש ומתאימים הדברים לדברי האר"י והרב קוק.
ועי' בהערות שבסוף הספר ריש מילין לרב קוק הערה א' שכשהמציאות היא של תהו צריך לחפש את הפרנסה הרוחנית במקום עליון למעלה מן המציאות.
משם בא גם הדבר החדש.
1 פרק ק"ז בתהילים שהוא המקור לארבעה הצריכים להודות פותח אחר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" וזו הגאולה מן הגלות השייכת למידה זו במיוחד.
2 עי' בדברים על העמר ועל שלמי נזיר.
3 ועוד רמז המילה תודה היא "תהו ד'" שארבעה היו בתהו ויצאו וצריכים להודות.
4 אמנם יש הבדל בין דברי מהר"ל לדברי האר"י בצורה היציאה מן הגלות שהמהר"ל אומר שכיון שהגלות היא בלתי טבעית על כן הכרח הוא שיחזרו ישראל למקומם הראוי והטבעי והאר"י אמר שאין אפשרות לצאת לבד מן הגלות אן לא כח שיבוא ויוציאם בבחי' "יחזירנו הכתוב לכללו בפירוש".