מכילתא יתרו (ח') – לימוד מדבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
מכילתא יתרו פרשה ח':
לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר. או הרי זה אזהרה לגונב ממון ולא אזהרה לגונב נפש. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות. ועוד אמרת שלש מצות נאמרו בענין זה שתים מפורשות ואחת סתומה נלמד סתומה ממפורשת מה מפורשת מצות שחייבין עליה מיתות בית דין אף סתומה מצוה שחייבין עליה מיתת בית דין
והביא רש"י דברים אלו בפירושו לפסוק זה.
דבר הלמד מעניינו מענין וא"ו1. אות וא"ו היא תפארת ורומזת לתורה שבכתב. "התפארת" זו מתן תורה (ברכות נ"ח ע"ב).
עשרת הדיברות מבטאות יותר מכל, את "מתן תורה".
עצם חיוב מיתת ב"ד מיוחד הוא למתן תורה ולתורה שבכתב. בתורה שבע"פ למדנו שסנהדרין שהרגו את הנפש אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית ודין מיתה לא יצא אל הפועל בחיי האומה.
נתקיים בדין זה גדר "ונתן לנו תורת אמת– זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה". (טור הלכות ברכת התורה).
על כן מתאים ללמוד במידת דבר הלמד מעניינו שהוא מבטא את התורה שבכתב שכללה בפרשה אחת שלש מצוות שהאחת סתומה ונלמד מעניינו שמדובר במיתת ב"ד המיוחדת לתורה שבכתב2.
ועוד יש לומר שדבר הלמד מעניינו היינו ממידת התפארת שהיא מידת הרחמים.
חיוב מיתה בלאו דלא תנאף ובלאו דלא תרצח אף הוא מקורו במידת הרחמים.
מתוך שמרחם הקב"ה על עולמו, הוא מצילו מיד הרוצחים והמנאפים, הפוגעים בנפשות בני אדם. על כן במידת דבר הלמד מעניינו, מעניין רחמים, למדנו ש"לא תגנוב" בגונב נפשות הכתוב מדבר, ואף כתוב זה בא להציל העולם מיד אלה עלולים לפגוע בנפשות "בגונב נפשות הכתוב מדבר".
1 לשון האר"י בהנהגת דבר הלמד מעניינו: "לפעמים יתנהג העולם הנקרא דבר סוד מלכות, בנצח והוד, ונצח והוד שבה מקבלים מתפארת, וזהו הלמד מענינו, מענין ו', הוא התפארת".
2 עי' בדברי הרב צבי יהודה על עין תחת עין (שיחות הרב צבי יהודה על התורה, משפטים, סדרה א – תשכ"ז): "התורה כוללת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כפי שנמצא בפרשתנו בפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" – והכוונה לתורה ופירושה, התורה בכל שלמותה, כפי שהרמב"ם מביא. "תורת ד' תמימה", והתמימות האלוהית הזאת מתגלה בשני צדדים שהם ענין אחד – צד שמימי וצד ארצי, כפי שמבואר בפרק הראשון של "אורות התורה". יש חילוקים ביניהם – אבל לא פירוד. יש אפילו חילוקים בלשון ובסגנון. לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד. ויש דברים שנראים כל-כך מחולקים עד כדי כך שאמרו חז"ל: "בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא". חז"ל מדגישים שיש כאן סתירה כביכול. כמה גדולים הקשו שישנם עוד מספר מקומות וחילקו חילוקים. גם המלבי"ם עסק בזה. בפרשתנו, אנו נפגשים בדבר מעין זה בצורה בולטת וצועקת: "עין תחת עין". בדף שלם בבבא קמא מצויות הוכחות על גבי הוכחות שאי-אפשר להבין את הפסוק כפשוטו. בודאי שההוכחות צודקות ונכונות, אבל הרי בתורה כתוב כך ואין מקום לטעות, ואיך אפשר להבין את זה? אלא שהתורה היא בנין אחד וענין אחד שיש בו כמה סגנונות. התורה שבעל-פה היא "חיי עולם שנטע בתוכנו". התורה שבתוכֵנו. התורה נמשכת מן השמים וחלה עלינו, חודרת בנו ונמצאת בתוכֵנו לכל הדורות כולם אצל רבנן ותלמידיהון. התורה באמיתיותה היא התורה החיה בקרבנו ,באומה החיה, כפי שמוזכר ב"כוזרי" כמה פעמים ". אל חי בקרבנו. החיות האלוהית השמימית הזאת ממלאה אותנו חיים. בגמרא ברכות נפגשים במונח של "כנסת ישראל", האידיאה הלאומית. הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל הם שני צדדים של ענין אחד. מן המקור האלוהי נמשכת השראת השכינה בכנסת ישראל. הם נקראים בגמרא אבא ואמא. "אין אביו אלא הקב"ה… ואין אמו אלא כנסת ישראל". לפעמים נקראים מלך ומלכה או מלך ומטרוניתא. כמובן, בין האבא לאמא אין מחלוקת אלא שלום בית, כי הכל ענין אחד שלם. והנה הבן גרם לכעס ואביו לוקח רצועה בידו להלקותו – קופצת מיד האמא, שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא, ועוצרת בעדו: "חכה! נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את הענינים החינוכיים שבבית". די היה ברגע הזה שהאב אחז את הרצועה בידו! למעשה כך גם היה הרצון הראשוני של האבא, כוונתו היתה רק לאיים, שהרי גם "המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". באותה גמרא נמצא: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה. כן יש זעזוע נורא, והביטוי המקורי מוכרח להיות בכל התוקף. עין תחת עין! אחר-כך באה האמא – מנהלת משק הבית, כנסת ישראל, תורה שבעל-פה – ומסדרת את הענין למעשה: " עין תחת עין" – ממון".