זבחים מ"ה (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
זבחים מ"ה (ע"א):
ולא מועלין – דגמר מעילה חט חט מתרומה.
במעילה ובתרומה נאמר חטא.
הגזירה השוה באה ללמדנו שבשניהם יש דבר שיצא מכלל חולין והוא מיועד להיות קדש לה'.
התרומה היא חלק התבואה שהוא קדוש ונאכל על ידי הכהנים בטהרתם.
ומעילה היא בהמה שמקדישה לקרבן לה' על מנת להעלותה על המזבח לשם ה'.
החטא הוא שימוש בתרומה או בקרבן לענייני חולין.
הקדושה היא התכלית. כל דבר שתכלית שימושו בקדש ומיועד לקדש הרי הוא קדש.
החטא הוא החטאת המטרה. בצורה של שימוש לא נכון ושהוא לא נועד לכך.
בתרומה נאמר (ויקרא כ"ב, ט"ו):
ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ליקוק.
התבואה הצומחת ונקצרת בידי ישראל, יש בה קדושה שצריך לברר אותה ולהרימה לה'.
חלק מן התבואה הוא קדוש וייעודו הוא הקדש. זה חדוש שנאמר בבני ישראל, אשר המה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואף תבואתם יש בה קדש המתברר בתרומה.
ומתרומה נלמד על מעילה שאף היא דין בקודש שמשתמשים בו שימוש של חולין, שאף דין זה הוא רק בישראל. רק ישראל יש להם בהמה אשר ייעודה בקדש לעלות אל המזבח קרבן לה'.
הנכרים שהם אינם קדושים, תבואתם וקרבנם אינם קדש. כיון שאין בהם קדש, אין בהם "חטא" שהוא ההחטאה ושינוי הייעוד מקדש לחול.
הדין המיוחד אותו מחדש רבי שמעון:
קדשי עובדי כוכבים – לא נהנין ולא מועלין.
מתבאר מדברי רבי שמעון בזהר הקדוש (ח"ב דף ר'):
תו שמענא מבוצינא קדישא, תרומה מהו תרומה כמה דאוקימנא תרי ממאה.
תרומה היא נוטריקון תרי ממאה ומהם אותם תרי? נתבאר במפרשים שהם תפארת ומלכות כן פירוש בספר אור החמה על אתר וזו בחי' תורה שבכתב שהיא תפארת ותורה שבעל פה שהיא מלכות.
על כן נקראת התרומה קדשי בני ישראל, והיא בישראל בלבד.
התרומה שייכת למידת התפארת. אף הגזירה השוה היא שייכת להנהגת מידת התפארת כמו שלמדנו בדברי האר"י. גם ישראל הם במידת התפארת כמו שנאמר "תפארת ישראל".
מובן איפוא שילפינן בגזירה שוה את הדין שמיוחדים הם התרומה והקדשים לישראל ולא לעכו"ם.