מנחות ס"ח (ע"ב) ופ"ד (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ס"ח (ע"ב) (וכן בפ"ד ע"א):
אמר רבה תא שמע ואם תקריב מנחת ביכורים במנחת העומר הכתוב מדבר מהיכן באה מן השעורין אתה אומר מן השעורין או אינו אלא מן החיטין רבי אליעזר אומר נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות מה אביב האמור במצרים שעורין אף אביב האמור לדורות שעורין.
במצרים נאמר במכת הברד (שמות ט', ל"א):
והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל.
ובמנחת העומר נאמר (ויקרא ב', י"ד):
ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך.
נראה שהביטוי אביב מורה על בשלות מוקדמת. במצרים במכת ברד השעורה הוכתה כיון שמיהרה להתבשל קודם לשאר תבואות.
בפרשת סוטה, שמנחתה שעורים, ביארנו על פי הזוה"ק, שהשעורה ממהרת להתבשל ומבטאת את המהירות והפזיזות וחוסר הרצון לעשות תהליכים ממושכים ובנין הלוקח זמן.
על כן השעורים הם בעיקר מאכל בהמה שאינה שייכת לתהליכים.
משום בשלותה המוקדמת של השעורה, מתבשלת היא באביב שהוא בין חורף לקיץ, זמן ממוזג, שהחורף כבר נגמר והקיץ לא החל. על כן נקראת היא אביב שהוא זמן ממוזג.
"אביב" ראוי להיות נלמד בגזירה שוה שאף היא מידתה ממוזגת שהיא קו אמצעי בין חסד לגבורה על כן למדו "אביב" "אביב" בגזירה שוה שהיא שעורה.