מנחות צ"ג – לימוד מגזירה שוה
מנחות צ"ג:
אלא סומא מאי טעמא לא רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר אתיא סמיכה סמיכה מזקני עדה וחד אמר אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראייה ולמאן דאמר מעולת ראייה מ"ט לא יליף מן זקני עדה דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור ולמאן דיליף מזקני עדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה לאפוקי עולת ראייה דהיא גופה מעולת נדבה גמרה דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה.
למ"ד שלומד מזקני העדה היינו מפר העלם דבר של ציבור ולמ"ד מעולת ראיה היינו שהוקשה לעולת חובה והרי זה כאילו נאמר בה מפורש סמיכה.
עי' בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק א' פס' ד', ויש להוסיף שבסמיכה מעביר הסומך את אישיותו אל הנסמך ומתוך כך מה שקורה לנסמך שייך גם לסומך. כך יש להבין סמיכת השומעים את המקלל, "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו" (ויקרא כ"ד, י"ד) שהשומעים חלק יש להם בקללה, וסמיכתם מעבירה כל האחריות על ראש הנסמך והריגתו מכפרת גם עליהם.
מסמיכת זקנים על פר העלם של ציבור יש ללמוד שסומא פטור שכן אין ראיתו נותנת לו הבנה עמוקה של המציאות. הראיה חלק היא מן הסמיכה ומבלי לראות את הנסמך אי אפשר להעביר אליו את האחריות ואת הכוחות של הסומך. בלי ראיה אין העברת כח. הראיה היא המחברת את ידו אל כל אישיותו.
ולמ"ד שלומדים מעולת ראיה, ילפינן שהסמיכה חלק היא מין הראיה, ומבלעדיה אין הסמיכה סמיכה, הראיה היא שיוצרת קשר עמוק בין הנסמך לסומך, ואז ההקרבה מקרבת את הסומך לה'. בלי ראיה הקשר חסר ואין הקרבן חלק בלתי נפרד ממביאו להקרבה.