מספר ביאורים ביחס שבין המידות לקודש
בהתייחס לגמרא זבחים מ"ט (ע"ב) – נ"א (ע"א)
נאמר בזהר "קודש – מילה בגרמיה". הקודש הוא עצמי ולכן בקדשים אנו מבקשים את העצמיות ולא לימודים שיש בהם בחינה של חיצוניות.
הלמד עצמו הוא תורה ולכן למדו קדשים בכל המידות. אבל למד מן הלמד זה נקרא חיצוני.
במידות עצמן
היקש הוא חיבור חיצוני בין שני נושאים, הקשורים זה לזה קשר חיצוני.
ק"ו אדם לומד מעצמו ולא מבחוץ
ג"ש אדם לומד מרבו – מבחוץ – אבל זה חושף את העצמיות הפנימית של הכתובים
על כן בהיקש אין למד מן הלמד
בג"ש דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כי הלימוד חיצוני, בהיקש, ועתה צריך לקבל מרבו שאף זה חיצוני וזה לא אמרינן בקדשים. אחר שלמד בהיקש אינו יכול לבקש מרבו שילמדנו שכן זה חיצוני אבל דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש.
דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו שבא מעצמו.
דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בק"ו ובהיקש ובג"ש שכן ג"ש מגיע לעצמיות הכתובים אחרי שקיבל מרבו. רבו חושף את פנימיותו, ואז יכול ללמוד כל הלימודים כאילו הם לימוד ראשון.
דבר הלמד בק"ו אף הוא חוזר ומלמד בג"ש ובהיקש, שכן הוא דורש מעצמו ומעתה כאילו הכל כתוב בראשונה
הביטוי בנו של ק"ו מלמד שמידת ק"ו מזווגת את הדין והחסד וכלשונו של הרב קוק בביאור המידה.
על כן נחשב כמתרחק מן המקור עד שבן בנו של ק"ו לא אמרינן.
***
דבר הלמד מג"ש מהו שיחזור וילמד בהיקש (נ.)
לרב פפא ילפינן מתודה הבאה ממעשר שלומדים זאת בהיקש לשלמים.
ושלמים ילפינן ממעשר שני "שם" "שם" בג"ש אם כן חוזר ומלמד.
הגזירה השוה למעשר שני מלמדת שאף שלמים עניינם הוא עליית החיים המעשיים אל הקדש.
המילה שם "ואכלת שם" שאכילה תהא שם בקדש ותרומם המציאות אל הקדש.
תודה הוקשה לשלמים והרי זה כאילו כתוב בשלמים במילה "שם" שאפשר להביא ממעשר שכן המטרה שוה ולומדים תודה משלמים שאף בתודה מטרת המעשר מתקיימת.
מר זוטרא סובר שכיון שהמקור הוא מעשר שני, והוא אינו קדשים אי אפשר ללמוד שבקדשים דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש. למר זוטרא נשאר הדבר בספק.
אין מקור לזה ולכאורה יש לומר שאם אין שימוש במידה זו, אינה מידה.
ואכן אם מבינים אנו שהמידות הן הנהגות אלוקות את העולם י"ל שאף אם לא לומדים איזו הלכה במידה זו מ"מ השאלה קיימת ודינה הוא ספק.
שכן י"ל שבתר מלמד אזלינן והמקור אינו קדשים ועל כן אינו נחשב קדשים לענין למד מן הלמד. וקצת ראיה שהרי הגמ' לא אמרה "תיקו" כמו שאמרה במקום שנשאר ספק.
יש להבין הספק שדבר הלמד בג"ש האם רק בפנימיותם הם שוים, ואז אינו חוזר ולמד בהיקש שהוא קשר חיצוני, או שכיון שהמילה בכתוב שוה, הרי גם בחיצוניות שוים הם וחוזר ומלמד בהיקש.
דבר הלמד בק"ו מהו שיילמד בהיקש. הגמ' לומדת בק"ו (נ.) מה ג"ש שאינה למדה מן ההיקש דהיינו שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ואעפ"כ דבר הלמד בג"ש חוזר ולמלמד בהיקש, ק"ו שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו, ק"ו, שדבר הלמד בק"ו יחזור ויילמד בהיקש. המשמעות היא שק"ו הוא לימוד חיצוני, דהיינו שכאילו כתוב בתורה לכן דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו אף שאינו חוזר ומלמד בג"ש, שכן ג"ש זה קשר פנימי והלמד בהיקש הוא קשר חיצוני. וק"ו הוא חיצוני ולכן חוזר ומלמד בהיקש.
אבל למי שאין לו סברת רב פפא על הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש נשאר בתיקו. והיינו שזה ספק אם הלמד בק"ו זה כאילו כתוב בפסוק או שנשאר אצל הדורש מעצמו, ואינו לימוד אובייקטיבי אלא נשאר בעצמו של אדם (סובייקטיבי)
***
אין אדם דן מעצמו ג"ש, אא"כ קיבל מרבו.
על כן דבר הלמד בהיקש, שהוא לימוד חיצוני ואינה בהנהגת י"ג מידות, אינו חוזר ולמד בג"ש, שכן ג"ש היא פנימיות הכתוב וזה מתאים לקדשים שאמנם אדם לא דורש מעצמו אבל בכתוב זה בעצמיותו שהוא פנימיות הכתוב.
על כן אם למד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל אם למד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש.
דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו ואינו חוזר ומלמד בגזירה שוה.
נראה שקשור לזה שאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קיבלה מרבו.
הקדש עצמו "מילה בגרמיה" אינו מקבל לימוד מבחוץ. על כן הלמד בהיקש שהתורה הקישה שני דינים זה לזה ואדם לומד מזה דינים אינו חוזר ומלמד בהיקש שהוא לימוד חיצוני, אבל חוזר ומלמד בק"ו שהוא מעצמו ואינו צריך לימוד חיצוני ואינו חוזר ומלמד בג"ש שאינו לומד מעצמו וצריך לימוד חיצוני.
בנין אב הוא ספק אם "ברא כרעא דאבוה" והם הם הדברים האב ותולדותיו ואינו לימוד או שזה לימוד "לבר מגופא" שהת"ת נוטה לנו"ה ולכן אינו חוזר ומלמד בבנין אב.
כיון שהדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש וכן חוזר ומלמד בק"ו, ילפינן מזה שק"ו כוחו גדול יותר.
יש להוסיף שכוחו גדול יותר בקדשים כיון שהקדש "מילה בגרמיה" והוא עצמי, והקל וחומר אדם לומד מעצמו וג"ש אינו אדם לומד מעצמו, לכן אם חוזר ומלמד בג"ש ק"ו שילמד בק"ו.
***
קל וחומר הוא הנהגת החסד והדין. הקל – הוא בחינת חסד והחומר – דין.
מידת החסד והדין הם הנהגת המציאות עוד קודם מתן תורה. כבר בבריאה בקש הקב"ה לברוא העולם במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים ושיתף עמו מידת הרחמים.
הנהגת קל וחומר היא, אפוא, ההנהגה עוד קודם מ"ת. מידת התפארת שהיא התורה, באה אחרי מדות החסד והגבורה והוא למטה מהן.
על כן יש לומר שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בקל וחומר וכן דבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בהיקש (לדעת רב פפא ורבינא).
קל וחומר אדם דורש מעצמו. מעצמו – מילה בגרמיה. מעצם המציאות עוד קודם שניתנה תורה.
על כן דבר הלמד בהיקש בג"ש ובק"ו חוזר ומלמד בק"ו. ודבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש ג"ש וק"ו.
קל וחומר אינו לימוד חיצוני שהוא אינו מתאים לקדשים שהם מילה בגרמיה עצמי ופנימי.
קל וחומר הוא לימוד עצמי הבא מעצם הנהגת הבורא את הבריאה במידות הדין והרחמים.
רק בנין אב הוא בחינת ספק, הן מצד דבר הלמד בק"ו אם חוזר ומלמד בבנין אב והן מצד דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בק"ו. הספק במידת בנין אב הוא כללי כלפי כל המידות הנידונות שהן מידות ההשוואה וההיקש.
המיוחד בבנין אב שמידה זו עניינה המהות. ללמד לבר מגופא. להביא את דברי התורה אל התולדות שהן מבחוץ. ואף שגם קדשים למדים במידה זו כשהיא לעצמה, אבל למד מן הלמד לא ילפינן.
ספק הוא אם ילפינן כיון ששני צדדים יש למידה זו האחד הוא התפארת המלמד שזו בחי' תורה ומבחינה זו יש לומר שאפשר ללמוד מן הלמד והצד השני הוא נצח והוד שמבחינה זו אי אפשר ללמוד מן הלמד, שכן אינו מילה בגרמיה שהוא בחי' נבדלת, אלא יוצאת החוצה.
***
דעת רבי יוחנן בגמרא היא שבקדשים אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. מה מיוחד בקדשים?
הקודש הוא עצמי. מילה בגרמיה.
יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא, שהיה יהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם. הלימוד הוא תרגום, אחוריהם של הפנים המחשביים, לא הערות הנשמתית כ"א תרדמתה. (ריש מילין אות אל"ף)
בהמשך כתב הרב בביאור אות למ"ד:
באים אנו לאותו המעמד שההקשבות העצמיות כבר נגמרו… ומתחילה היא ההתרחבות הציורית מתוך הספיגה שכל נושא סופג אל תוכו מחוצה לו.
עצמיות הקדש אינה נותנת ללימוד מבחוץ להיות שותף בבנין הקדש.
ההיקש עצמו הוא נמצא בתוך הפרשה. הרי התורה הביאה את שני הנושאים בפרשה אחת על מנת להקיש.
דבר המלמד אינו חוזר ומלמד בהיקש שכן הלימוד השני הוא כבר בא מבחוץ. הוא אינו מקורי.
גם ההיקש הראשון הוא בחינה של לימוד חיצוני. המפגש ביניהם אינו בפנימיותם אלא שניהם באו בפסוק אחד וזה בהיקש ביניהם.
בגזירה שוה, לעומת זאת. הקשר הוא פנימי, כלשונו של הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' ק"פ):
אף על פי שמצד ההתלבשות החיצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. עיי"ש בלשונו הזהב.
על כן דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה. בפנימיותם נפגשים כל הנושאים יחידו והשוואתם אחת היא ליתן של זה בזה ואת של זה בזה.
***
מה בין קדשים לכל התורה בענין מידות שהתורה נדרשת
למד מן הלמד מצינו רק במידות ההיקש וההשוואה הינו היקש ק"ו ג"ש ובנין אב. כל אלו דרכים ללמוד מהשוואת הדברים והקשר ביניהם.
"קֹדש" הוא בחכמה, ולימוד מתוך דבר זו בינה.
מצות ה' ברה מאירת עיניים – זה סדר קדשים. הבהירות וההארה בקדשים ולא הבנה מתרחקת. בקדשים כל הפסוקים ולימודם מה"ת ואין בהם סברות וזו גם בחי' חכמה שהוא עצם הידיעות.
יש להבין מדוע בקדשים שינה עליו הכתוב לעכב וכל שכתוב פעם אחת זה רק לכתחילה.
קדש מילה בגרמיה – הוא עצמי, תכלית ולא אמצעי.
ההלכות הן אמצעי אלא אם כן נאמר פעמיים שאז מלמד שהוא עצמי ותכליתי ומעכב. באופן כללי תושבע"פ לא ניתנה ללימוד בג"ש ובשאר המידות וכל הלמד הוא כבר תושבע"פ ולכן לא שייך למד מן הלמד.
ושמא יש לחלק שבכל התורה – תורה רובה כתב ומיעוטה ע"פ, והדרשות כאילו כתובות בתורה אבל בקדשים רובה ע"פ ומיעוטה כתב והדרשות כאילו אינן כתובות בתורה.
בקדשים ההלכות הן בבחינה מסויימת באות מלמעלה ממקור עליון מן העולם, ואינן חלק בלתי נפרד מהמציאות אלא הן נבדלות מן המציאות. קדוש – נבדל, פרוש. הרי שהמצוות הן נבדלות מן המציאות. על כן יש שני שלבים. האחד עצם המצוה הבאה לעולם, והשני לקובעו חובה שא"א למציאות מבלעדיה. לכן צריך שינה עליו הכתוב.
ועל כן גם אין הלמד מן הלמד בקדשים, שהדברים צריכים להיות כתובים ממש ומידות ההיקש הן סברות לדמות מילתא למילתא והן סברות מציאותיות של השוואה ולכן אחר שלמדנו, נעשו הם בחי' תושב"ע שהיא החיים, ולמד מן הלמד זה כבר כניסה ממשית למציאות שאינה ראויה לקדשים.
בפרטות: בנין אב זו סברא – רש"י שבת על הכנסה והוצאה
ג"ש זו מילה כתובה בפסוק המרחיבה משמעותו
ק"ו מידה היא בתורה ששימושה הוא בסברא
היקש – התורה משוה אבל אינה מידה בי"ג מידות ולכן אולי נחשב לסברא חיצונית
קל וחומר יש בו צד של "צדקו יחדיו" ובביאור הרב "מזוגים" הם הקל והחמור, בזה יש דמיון לג"ש, ויש בו צד שהנהגת הקל לחוד והחמור לחוד והלימוד נעשה מבחוץ ומצד זה א"א לחזור וללמד בקדשים.
בנין אב תפארת בנטותה לצד נצח או הוד. נו"ה הם לבר מגופא ומצד זה הלימוד חיצוני אבל מצד האב וקשר האב והבן יש בו צד פנימי, ומ"מ הבן נעשה אח"כ אב "ובנין אב חוזר ומלמד בבנין אב" או ספק.
ע' ברב בעולת ראי"ה על ברכת הציצית שהקדש עליון ומחוץ למציאות ולכן שינה לעכב
***
על קל וחומר ובנין אב, יש להתבונן אם קשר ההשוואה בין המלמד והנלמד, הוא קשר פנימי, בעומק בו נפגשים כל הנושאים, או שהוא קשר חיצוני, ועל כן רק הלימוד הראשון נבחן כנאמר בתורה, ואין ללמוד מן הלמד שכן אז אינו "מילה בגרמיה". אין בו את העצמיות הנדרשת מן הקדש שהיא מקור החכמה והחיים.
***
דעת רבי עקיבא בירושלמי קידושין פ"א ה"ב שאף בכל התורה לית ליה למד מן הלמד.
רבי עקיבא סובר שתורה אחת יש לנו והכל נמצא בתורה שבכתב. אף התורה שבעל פה רמוזה היא בכתרי האותיות (עי' אגרות ראי"ה אג' תרפ"ט)
כל התורה מילה בגרמיה והכל קדש.
לדעת רבי ישמעאל שם בקידושין לומדים מן הלמד. סובר הוא ששתי תורות יש לנו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא הכל נמצא בתורה שבכתב.
***
שינה עליו הכתוב לעכב. זה רק בקדשים כנאמר בספרי הכללים.
הקדש עליון הוא. הרצון העליון המתגלה במציאות צריך הוא להיכנס לסדר המציאות.
המהר"ל בחידושי אגדות לערכין על דברי הגמרא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, כתב:
כי החטא הוא שנוי לאדם ואין האדם בקלות יוצא מן הסדר, אבל כאשר עבר חטא ושנה בה הוקבע השנוי. ומ"ש ושנה בה, ידוע דבר זה ממה שאמרו שנה עליו הכתוב לעכב, כי כל שני פעמים לחזק הדבר שיהיה כך קבוע לא בענין אחר. ודווקא שני פעמים, כי דבר זה ידוע מענין הצורה שיש לה מדריגה שניה, כי החומר יש לו מדריגה ראשונה, ואין מדריגות החומר מדריגה חזקה רק מדריגה חלושה, ומדריגה הצורה מדריגה שניה שהיא חזקה ואין שנוי לה כלל כאשר ידוע. ולפיכך אמרו בכל מקום שנה עליו הכתוב לעכב.
על פי דברים אלו יש לומר, שהצווי הראשון הוא במדרגת החומר. והיינו שעדיין איננו מצורת הקדש ואיננו חלק בלתי נפרד מהקדש, כי אם מבחוץ. הצווי השני עושה אותו לצורת הקודש שהוא בלתי נפרד ממנו ולכן מעכב.
הקדש הוא למעלה מסדר המציאות. על כן כניסתו למציאות בצורה של קרבנות קדשים, נעשית בשני שלבים. האחד מצד "חומר" הצווי והשני "צורת" הצווי. החומר חלוש הוא ורק פועל ליד הקדש. הצורה כבר נעשית חלק מן הקדש עד כדי לערב.
את"ל, הצווי הראשון הוא בגברא. אינו עדיין מחלק מהקרבן והקדש, והצווי השני הוא בחפצא, ונעשה חלק בלתי נפרד מן הקדש ועל כן מעכב הוא.