בכורות מ"ג (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בכורות מ"ג (ע"א):
משנה מומין אלו בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם… גמרא אמאי והאיכא יבלת דלא כתיב באורייתא באדם ותו דק תבלול דלא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי דתניא באדם לא נאמר בו יבלת בבהמה לא נאמר דק תבלול מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה מפני דאי לא מפני איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב ואנא אמינא ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן גרב גרב דכתב רחמנא למה לי לאפנויי ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד וגרב וילפת הכא והכא ולילפו מחדא אהייא בהי ליכתב רחמנא אי כתב באדם הוה אמינא כל דפסול באדם פסול בבהמה קלוט וחוטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא ליפסלו ולכתוב רחמנא כולהו בבהמה הוה אמינא כל דפסול בבהמה פסול באדם גבן וחרום דליתנהו בבהמה באדם נמי לא לפסלו ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד והנך דליתנהו באידך לכתוב רחמנא בבהמה והנך דליתנהו באידך לכתוב באדם וגרב וילפת הכא והכא ולילפי מהדדי אלא כתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בקדשים מום בבכור צריכא דאי כתב רחמנא מום באדם שכן נתרבה במצות אדם מבכור בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח קדשים מבכור לא אתי שכן קדושתו מרחם אדם מקדשים לא אתי שכן הן עצמן קריבין בכור מקדשים לא אתי שכן קדושתו מרובה חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי מהי תיתי לא לכתב רחמנא בבכור ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מרובה ונוהגין בפשוטין [לא לכתוב] בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מאליהן [לא לכתוב] באדם ותיתי מהנך מה להנך שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח צריכי.
ילפינן "גרב" "גרב" ו"ילפת" "ילפת" ליתן של אדם בבהמה ושל בהמה באדם.
נראה להסבירו על פי דברי האר"י בריש שער אבי"ע. אחר שביאר שיש ד' יסודות ואת בחינותיהן השונות כתב:
אמנם בכל אלו הד' בחינות הפרטיות יש בחינה אחת כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה הכוללת שתיהן, דוגמת מ"ש חכמי הטבע וכו' ובין החי והמדבר הוא הקוף.
הרי שאדם ובהמה יש להם גבול משותף ממוצע וזה מלמד על שהגוף משותף לשניהם.
שלמות צורת הגוף משותפת באדם ובבהמה "ושכינתא לא שריא בתר פגים" ואינו ראוי לא לעבודה ולא לעלות ע"ג המזבח.
על כן נראה שזו ג"ש יסודית הנוגעת בעיקרי יסודות הבריאה.
הלימוד בגזירה שוה מבטא שיש גבול משותף לאדם ולבהמה והוא ממצע ביניהם, וגזירה שוה היא ממצעת כלשון האר"י בביאור גזירה שוה1.
1 לשון האר"י בביאור גזירה: שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".