ערכין כ"ח (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
ערכין כ"ח (ע"ב):
שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר.
יש סברא לומר שאין אדם מחרים כל נכסיו, כיון שהמחרים נכסיו הרי הוא אומר שהכל של הקב"ה, והקב"ה חפץ לומר לנו שגם מה שיש לנו נכסים והם ברשותינו, הרי גם הם של הקב"ה ולה' הארץ ומלואה, ומתוך כך הם ברשותינו. וזו אולי דעת ת"ק, שצריך להשאיר כל דהו ולא מצד שישתמש אלא מצד ההודאה שגם מה דאצלו ובשימושו, הוא של הקב"ה.
עכ"פ המחרים נותן נכסיו לקב"ה, ומהקב"ה זה ניתן לכהן. וילפינן בג"ש מגזל הגר שלכהן היינו שבאותו משמר, שהחרם כקרבן שמשולחן גבוה זכו.
הלימוד בגזירה שוה מלמד על עומק הקשר שבין גזל הגר לבין חרם שבשניהם אנו מודיעים שבעצם הנכסים הם של הקב"ה ולכן הגזלן נותנן לה' שכביבול זוכה בהם במקום הגר כי הם של הקב"ה, ברשות הגר, וכשאין הגר עצמו הרי הם של הקב"ה , וממנו לכהן וכך גם חרם הרי הוא מודיע בהחרימו, שהכל של הקב"ה, ומחזיר כביכול את הקרקע למי שהיא שלו. וצריך להשאיר ברשותו, להודיע שגם כשהיה אצלו היה של הקב"ה וע"י החרם נותן לה' חלקו.
הכהן הוא זוכה מהקב"ה.
גם בגזל הגר וגם בחרם מודגש שזה של הקב"ה וממנו לכהן.
בחרם (ויקרא כ"ז, כ"א):
והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו.
ובגזל הגר (במדבר ה', ח'):
ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו.