שיר השירים רבה א, לז

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשניהם.

"כאהלי קדר", מה אהלי קדר אף על פי שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים, אף על פי שנראין כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם תורה, מקרא, משנה, מדרשות, הלכות, תלמוד, תוספתות ואגדות. אי מה אהלי קדר אין צריכין תכבוסת יכול אף ישראל כך, תלמוד לומר "כיריעות שלמה", מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל אף על פי שמתלכלכין בעוונות כל ימות השנה, יום הכפורים בא ומכפר עליהם, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם", וכתיב: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אי מה אהלי קדר מטלטלין ממקום למקום יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר "כיריעות שלמה", כיריעותיו של מי שהשלום שלו, מי שאמר והיה העולם, שמשעה שמתחן עוד לא זזו ממקומן. תני רבי אליעזר בן יעקב: "אהל בל יצען", בל יצא ובל ינוע. מה אהלי קדר אין עליה עול כל בריה, כך ישראל לעתיד לבא אין עליהם עול כל בריה. תני רבי חייא: "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה, שאינן יראין מכל בריה. ר' יודן אומר: כיוסף, מה יוסף נמכר לאהלי קדר, שנאמר: "וימכרו את יוסף לישמעאלים", וחזר וקנה את קוניו, שנאמר: "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים", כך ישראל יהיו שובים לשוביהם.

פירוש המדרש

"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה". "כאהלי קדר", אהלי קדר הם אהלים של שבטי נוודים, שהיו רועי צאן. המדרש דורש את ההשוואה של כנסת ישראל לאהלי קדר וליריעות שלמה. מה אהלי קדר אף על פי שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים אף על פי שנראין כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם תורה הכוללת מקרא, משנה, מדרשות, הלכות, תלמוד, תוספתות ואגדות. אי מה אהלי קדר אין צריכין תכבוסת, ובשמות רבה (פרשה כ"ג, י') הגירסא: "אין להם תכבוסת", שאין מכבסים אותם, והם נשארים בשחרותם ובלכלוכם כל הימים. יכול אף ישראל כך – נשארים בעוונותיהם כל הימים, תלמוד לומר "כיריעות שלמה", שנמשלו ישראל הן לאהלי קדר השחורים, והן ליריעות שלמה הנאות, ו"אתה נותן להן כח היפה שבשתיהן"¹, מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, שמגמתה להיות נקיה, ועל כן כאשר מתלכלכת מכבסים אותה, כך ישראל, אף על פי שמתלכלכין בעוונות כל ימות השנה, יום הכפורים בא ומכפר עליהם, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל'): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", וכתיב (ישעיה א, י"ח): "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", הרי שישראל מתנקים מחטאיהם לפני ה' ביום הכפורים. אי מה אהלי קדר מטלטלין ממקום למקום, כדרכם של רועי צאן נוודים, יכול אף ישראל כן, מטלטלים ממקום למקום בגלויות ואין להם מנוחה (מדרש המבואר, ועי' בדברינו בשיעור ביאור נוסף בענין). תלמוד לומר "כיריעות שלמה", ודורשים: כיריעותיו של מי שהשלום שלו, מי שאמר והיה העולם – כשמים, שהם יריעותיו של הקב"ה, שמשעה שמתחן עוד לא זזו ממקומן, כך ישראל משעה שקובע להם הקב"ה מקום – אינם מטלטלים ממקומם. תני רבי אליעזר בן יעקב (ישעיה ל"ג, כ'): "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ", ודרשו: "אהל בל יצען", בל יצא ובל ינוע, שלעתיד לבוא לא יצאו ישראל מירושלים, ולא ינועו ממנה. ענין נוסף שבו דומים ישראל לאהלי קדר: מה אהלי קדר אין עליה עול כל בריה, שכן אינם מצויים במקום ישוב, ואין להם שלטון חיצוני, כך ישראל לעתיד לבא אין עליהם עול כל בריה, אלא שלטון עצמי. תני רבי חייא (ויקרא כ"ו, י"ג): "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת", לשון בקומה זקופה, שאינן יראין מכל בריה, שזהו מצבם של ישראל בצורה השלמה. ר' יודן אומר: כיוסף – "כאהלי קדר" הכתוב בפסוק, מכוון ליוסף – מה יוסף נמכר לאהלי קדר, שהם בני ישמעאל, שנאמר (בראשית ל"ז, כ"ח): "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים", וחזר וקנה את קוניו – את המצרים להם נמכר לאחר מכן – שנאמר (בראשית מ"ז, כ'): "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם", כך ישראל יהיו שובים לשוביהם, לעתיד לבוא יתהפך מצבם של ישראל, והם יהיו שובים לעמים ששבו אותם בעת הגלות.

נושאי השיעור: א. ביאור מידה כ"א: "דבר שהוקש בשתי מידות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן". ב. יופי לתלמידי חכמים – מעלה או חסרון? ג. כיעורם של ישראל הוא חיצוני ומקרי ואינו מהותי. ד. הטלטול מבטא חוסר דרך קבועה. ה. מעלת החופש והבעייתיות שבו.

"כח היפה שבשתיהן"
המדרש דורש את הפסוק על פי מידה כ"א מל"ב מדות שבאגדה:

מדבר שהוקש בשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן. כיצד? "צדיק כתמר יפרח", יכול כשם שהתמר אין לו צל ואין עושים ממנו כלים כן הצדיקים, תלמוד לומר "כארז", מה ארז יש לו צל ועושין ממנו כלים אף הצדיקים. יכול כארז שאין עושה פירות, תלמוד לומר "כתמר". נמצאת אתה אומר ככח היפה שבשתיהן.

בכל אחד מן הדברים הנדרשים בפסוק יש מעלות וחסרונות. בדרשה משווים את הצדיקים לדברים הטובים שיש בכל דבר.
כך במדרש אצלנו, כנסת ישראל נמשלת לדברים הטובים שיש באהלי קדר וביריעות שלמה, אף שבשני הדברים המדרש מוצא חסרונות.
נראה, שבמקרה זה המדרש מהווה פירוש לפסוק. הפסוק בשלמותו:

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.

המפרשים מבארים, שהביטוי "שחורה אני" מתייחס לאהלי קדר, והביטוי "ונאוה" מתייחס ליריעות שלמה, ויש לקרוא את הפסוק כך: שחורה אני כאהלי קדר, ונאוה כיריעות שלמה. המדרש מבאר את פשט הפסוק בדרך אחרת: אף אהלי קדר הם ביטוי ליופיה של הרעיה, ויש בה תכונות טובות המופיעות באהלי קדר.
מהי המשמעות של מידה זו בה נדרשת התורה? מדוע נותנים לדבר הנדרש "כח היפה" שבשני הדברים שבפסוק?
הטוב, כפי שהוא בצורה השלמה והמוחלטת, הוא עולם אחד כללי, ללא מורכבות. כאשר הטוב מופיע בעולם ומתפרט לתכונות ולהופעות ממשיות, הרי שבכל דבר מופיע חלק אחד מן הטוב הכללי, מעורב בדברים אחרים, טובים פחות. בדרשה מוצאים חז"ל את נקודות הטוב שהתפזרו לכמה דברים ומלקטים אותם, כדי לעמוד על הטוב בשלמותו.
מתוך שמגמת הכתובים היא לתאר את הטוב שבכנסת ישראל, שבצדיקים, שבתורה² וכדומה, הרי שאנו מבינים שהשוואתם לכמה דברים באה כדי שנברור את הטוב שיש בדברים אלה מתוך הרע שהוא מעורב בהם. הבריאה כולה מגמתה לטוב, ועל כן יש לברר את נקודות הטוב שבכל דבר, וזהו עניינה של מידה זו.

יופיים של תלמידי חכמים

מה אהלי קדר אף על פי שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים, אף על פי שנראין כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם תורה, מקרא, משנה, מדרשות, הלכות, תלמוד, תוספתות ואגדות.

מן המדרש עולה, כי היות תלמידי חכמים כעורים ושחורים מבחוץ הוא חלק מסדר המציאות של ישראל, שהיופי הוא פנימי בלבד, וכלפי חוץ מופיעים כיעור ושחרות.
כך מתבארת הגמרא (תענית ז' ע"א):

ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים", וכתיב "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב", לומר לך, מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער… והא איכא שפירי דגמירי, אי הוו סנו – טפי הוו גמירי (והרי יש נאים שלמדו תורה, אם היו מכוערים – היו לומדים יותר).
רש"י: אי הוו סנו – אותם נאים שהם חכמים. טפי הוו גמירי – שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה.

אף מגמרא זו משמע, שסדר המציאות הוא שתלמידי חכמים שחורים מבחוץ ונאים מבפנים, והנאה מבחוץ – מביא הדבר לידי שכחה. יופי חיצוני סותר את לימוד התורה!
כך עולה גם מדברי הגמרא בעירובין (כ"א ע"ב):

"שחורות כעורב", במי אתה מוצאן (את דברי התורה)… רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב…

הרי שקנין התורה מלווה בהשחרת פנים, ואינו מלווה ביופי חיצוני.
סדר העולם הוא, שכדי להגיע אל הפרי – יש לשבור את הקליפה העוטפת אותו. כל דבר טוב מופיע בעולם הזה כשהוא עטוף בקליפות ובסיגים, שיש לשבור אותם כדי להגיע אל הטוב. השבירה נעשית בעמל ובמאמץ, בהשחרת פנים ובשפלות, "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ" (אבות פ"ו מ"ה). כך היא דרכה של תורה, ורק כך ניתן לקנותה.
אולם, נראה שדרך זו מוגבלת בשני מישורים, כפי שעולה מדברי חכמים במקומות נוספים.
א. שלבי הגידול. הצורך בשבירה קיים בשלב הקנין, אך לאחר שקנה אדם תורה וחכמה, יש ערך לנוי וליופי. כך אמרו חכמים (אבות פ"ו מ"ח):

רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי: הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם.

ועוד. בכמה מקומות תיארו את יופיים של גדולי החכמים³, ולא נראה שיש בתיאור זה ביקורת על כך או על גדולתם בתורה שנפגעה מכך.
נראה, שהמעלה העליונה היא כאשר משתמש האדם אף בענייני העולם לעבודת ה', והוא רואה את היופי ככלי המרומם אותו, ולא מורידו ממעלתו. הדרך למעלה זו ראשיתה בשבירה של הקליפות החומריות, ורק אחר השבירה ניתן להשתמש בטוב הפנימי ולהעלות אף את עולם החומר אל מעלתו.
ב. סוגי האנשים. כך מובא בתקו"ז (תקון ס', צ"ג ע"א, בתרגום):

וזה "עץ הדעת טוב ורע", טוב הוא האילן, אותו שכתוב: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", ופרי שלו רע… כך הוא אדם שתמצא את גופו יפה, וסימנים שלו כולם יפים, ונשמתו נפש חוטאת מבפנים. ותמצא אדם שגופו רע בכל סימנים שלו, ונשמתו מבפנים יפה, זה הוא צדיק ורע לו, אבל מי שהוא טוב מבחוץ ורע מבפנים הוא רשע וטוב לו, מכיון שלא יהא לו חלק בעולם הבא. טוב מבחוץ ומבפנים – צדיק וטוב לו, רע מבפנים ומבחוץ – רשע ורע לו.

"עץ הדעת טוב ורע" הוא עץ המעורב מטוב ורע. חיצוניותו – טובה, "תאוה הוא לעינים", אך תוכו – פריו – רע הוא. מאז החטא מופיע כל דבר בצורה מעורבת מטוב ורע, וחז"ל מפרטים ארבע מצבים בענין זה: טוב מבחוץ ורע מבפנים, רע מבחוץ וטוב מבפנים, טוב מבחוץ ומבפנים, רע מבחוץ ומבפנים.
גם בבני אדם ניתן למצוא ארבע סוגים אלה. יש שתוכם טוב – נשמתם טובה ופועלת טוב בעולם, אך כלפי חוץ הם מופיעים כ"רע" – המפגש שלהם עם עולם החומר הוא בדרך של שבירה וקושי, ועל כן הם אינם נאים אלא מכוערים.
מנגד, יש אשר הופעתם כלפי חוץ היא בתכלית השלמות, ביופי ובנעימות, אך נשמתם רעה, והם פועלים רע בעולם⁴.
כך גם ביחס בין לימוד התורה ליופי. ישנם אנשים אשר פנימיותם סותרת לחיצוניותם, ועל כן יופי חיצוני הוא דבר המזיק למדרגתם הרוחנית. מנגד, ישנם אנשים שהחוץ והפנים משתלבים בחייהם, "טוב מבחוץ ומבפנים", ויופיים החיצוני הוא השלמה וביטוי ליופיים הפנימי.

"אהלי קדר אין צריכין תכבוסת"
המידה הטובה שנדרשת מאהלי קדר היא הכיעור החיצוני, המכסה על היופי הפנימי. אולם, כפי שביארנו, הטוב מופיע בצורות שונות במקומות שונים, ועל כן יש להשלים את המבט על ידי השוואה ליריעות שלמה, שכן באהלי קדר יש גם בעייתיות בכיעור החיצוני.
באהלי קדר הלכלוך הוא חלק מהמהות. אין זה לכלוך מקרי שדבק באהלים, אלא ענין עצמי, המבטא את מהותם – האהלים נועדו להגנה מפני העולם החיצוני, ולא לגילוי ולראווה כלפי חוץ.
שמא אף ישראל כן. שמא הלכלוך דבק בישראל כתוצאה מן המפגש עם עולם החומר, והוא בא לידי ביטוי גם בעוונות. האם גם לכלוך זה הוא חלק ממהותם של ישראל? "תלמוד לומר 'כיריעות שלמה'", שהלכלוך הדבק בהן הוא מקרי, ועל כן הוא מתכבס ומתנקה.
אף שחוטאים ישראל, אין זה מלמד על מהותם, שכן נשמתם נקיה היא, והעוונות דבקים בהם מבחוץ בלבד, ועל כן עתידים להתנקות.
כך דרשו חכמים (לקמן פרשה ו', כ"ו), על הפסוק: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי":

מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר עליהם, הדא הוא דכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".

היכולת להתנקות מן העוונות ביום הכפורים נובעת מן העובדה שאין הלכלוך מהותי לישראל, והוא חיצוני בלבד, כלכלוך הדבק בקליפת האגוז ונשטף ממנה.
ובמקום נוסף דרשו (זוה"ק ח"ג קצ"ח ע"א, בתרגום):

כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאף על פי שהם חטאו לפניו וחוטאים לפניו בכל פעם ופעם הוא עושה להם לישראל זדונות כשגגות…

מדוע עושה הקב"ה לישראל זדונות כשגגות? כיון שאף הזדונות – אינם נובעים ממהותם של ישראל, אלא הם תוצאה של הירידה אל העולם החומרי, ועל כן הם כשגגות. הרע בישראל הוא לעולם חיצוני ומקרי, ועל כן איננו נידון כזדון⁵.

"אהלי קדר מטלטלין ממקום למקום"
אהלי קדר, כדרכם של נוודים, נודדים בעקבות המרעה. מהי הנקודה הרוחנית שלמדים חז"ל מטלטולם של אהלי קדר?
במדרש נוסף מתייחסים חז"ל לטלטול (לקמן פרשה ח', י"א):

"אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף", "אם חומה היא", זה אברהם, אמר הקב"ה אם מעמיד הוא דברים כחומה, "נבנה עליה טירת כסף", נצילנו ונבנה אותו בעולם, "ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", אם דל הוא ממצוות ומטלטל מעשיו כדלת, "נצור עליה לוח ארז", מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה אחת, כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת.

החומה היא דבר יציב וקבוע, ועל כן יש לו קיום. הדלת מיטלטלת – ואין לה קיום. אלו הן שתי צורות בהן ניתן לנהוג, כאדם וכאומה.
הנוהג כחומה הוא בעל השקפת עולם יציבה וקבועה, המולידה כיוון התקדמות ברור. מתוך כך מתייחס האדם לשינויי המציאות, למקרים הנקרים בדרכו, לרצונותיו ולשאיפותיו ומגיב כפי הראוי על פי דרכו. לדרך כזו יש עתיד, וניתן לבנות אותה בעולם. זוהי דרך המבטיחה התפתחות והתקדמות, עושר ופוריות.
הנוהג כדלת, חי ללא דרך ברורה וקבועה, ולעולם הוא מגיב למציאות ולמקריה. הוא "זורם" עם המציאות בלא יכולת לעמוד כנגדה. כאותם נוודים, אשר העשב מכתיב את מהלך חייהם, כך חייו מוכתבים על פי המקרים הנקרים בדרכו. אין לאדם זה אחריות לדרך מסויימת, למקום מסוים וכדומה, אלא הוא משתנה בכל עת, על פי הצורך והרצון. כך נוצר אדם "דל ממצוות" – חוסר הקביעות והאחריות מוליד דלות וריקנות.
אהלי קדר ויריעות שלמה הם שני דברים המנוגדים זה לזה בענין הטלטול והקביעות. אהלי קדר עניינם הניידות וחוסר הקביעות, ויריעות שלמה "משעה שמתחן עוד לא זזו ממקומן". על כן נמשלו ישראל בענין זה ליריעות שלמה, שכן דרכם של ישראל בעולם ברורה וקבועה, והם הולכים בתוך סיבוכי המציאות על פי הדרך הקבועה מראשית יסודם.

"אהלי קדר אין עליה עול כל בריה"
היותם של אהלי קדר ללא עול הבריות נובעת מהיותם מטלטלים. חוסר הקביעות והקישור למקום מסוים, החיים מחוץ למקום ישוב ולמסגרת חיים מסודרת וקבועה הביא לכך שאין הם חלק ממדינה או עם, ואין עליהם עול.
אם כך, חוסר העול הוא דבר שלילי, שכן הוא נובע מחוסר דרך ומסגרת חיים ברורה וקבועה. הכיצד רואים בכך חז"ל ענין חיובי הקיים בישראל?
יש חופש הנובע מטלטול. אין האדם מחויב לדרך מסויימת, ועל כן הוא חופשי לחשוב ולעשות ככל העולה על רוחו. הוא יכול להחליף את האידיאלים שהוא דוגל בהם על פי הרוחות הנושבות סביבו, ללא כל מחוייבות לאשר חשב ואמר בעבר. כך אנו מוצאים ציבורים אשר מאופיינים בדרך זו, והדגל שהם מניפים מתחלף חדשים לבקרים. פעמים שדוגלים בלאומיות, ולאחר מכן בדמוקרטיה, ושוב דוגלים בחופש וכך הלאה.
בדרך זו לא ניתן לבנות אומה הקיימת לדורות והולכת ומתפתחת. ההתפתחות דורשת בסיס יציב ואיתן, שעליו מתפתחים דברים חדשים על פי התקופה והדור. ללא הבסיס הקבוע אי אפשר לבנות המשכיות והתפתחות, אלא כל דור חי את ערכיו לבדו, בלא עבר ובלא עתיד.

עם זאת, חז"ל רואים מעלה בחופש ובחוסר העול. הקביעות והמסגרת עלולים לאסור את המחשבה, ולמנוע תעופה רוחנית. עול עלול לדכא את חופש היצירה ואת גדלות הנפש. מעלתם של ישראל היא שאין עליהם עול⁶, ומחשבתם משוטטת בעולמות עליונים – ללא גבולות המקטינים את המחשבה.

ישראל אינם מטלטלים, אך הם הולכים "קוממיות". החופש של ישראל אינו חוסר גבולות ומסגרת, אלא יכולת לחשוב בכל דור מחדש, ולחיות את הדרך הקבועה על פי שינויי הדור והשעה. זהו "כח היפה שבשניהם" – הקביעות יחד עם היכולת להקשיב לשינויים. חיים בדרך ברורה, אך בלא עול מכביד ומדכא⁷.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *