ירושלמי פסחים פ"ח ה"ו – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי פסחים פ"ח ה"ו:
רבי יונה ורבי יוסי תריהון בקדמית' הוינן אמרין ישראל ערל מזין עליו ולא הוינן אמרין כלום.
תנא רבי סימון בר זבדי קומי רבי הילא נאמר כאן "ואז יקרב לעשותו" (שמות י"ב, מ"ח) ונאמר להלן "אז יאכל בו" (שמות י"ב, מ"ד) מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה אף אז שנאמר כאן עד שיהא כשר בשעת שחיטה.
בתחילה אמרו ר' יונה ור' יוסי, שישראל ערל שוחטין עליו את הפסח וזורקין הדם, על מנת שימול לפני שיבוא לאכול הפסח. דעתם היתה שאין השחיטה מצוה בפני עצמה על כל אחד ואחד מישראל. המצוה היא האכילה, והשחיטה היא הכשר מצוה ואינה מוטלת על כל אחד. לכן שוחטין על ערל, ואח"כ ימול עצמו ויאכל הפסח, שזו היא המצוה.
הגזירה השוה מלמדת שכשם שהאכילה מצוה על כל אחד ואחד בפני עצמו, אף השחיטה כן, השוחט הוא שליח של בני החבורה והוא שוחט בשבילם וכאילו כל אחד ואחד שוחט בעצמו. (בסוגיא השליחות בפ"ב דקידושין למדו מפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל העדה כולם שוחטין והלא לא שוחט אלא אחד, מכאן ששלוחו של אדם כמותו) השוחט הוא השליח של כל אחד לשחוט.
הגזירה השוה באה להשוות האכילה לשחיטה. אף שאכילה אוכל כל אחד לעצמו ושחיטה אחד שוחט לכולם, שוות הן בחיובן על כל אחד ואחד1.
הגזירה השוה מלמדת שצריך לגזור הקליפה המפרידה בין הערל לכנסת ישראל2, ולהכניסו אל הציבור קודם השחיטה. גם השחיטה היא מצות הציבור היורדת וחודרת לכל אחד ואחד מישראל. אחר הגזירה – המילה – הרי הערל נעשה חלק מתפארת ישראל3 והוא שוה ממש לכולם.
1 כך לשון הרב קוק בביאורו לגזירה שוה: "אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
2 כך לשון הרמ"ע מפאנו בביאורו לגזירה שוה: "היא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
3 כך לשון האר"י בביאורו לגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".