שיר השירים רבה א, לג

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".

"מישרים אהבוך", מה ישריין רחמיך, מה תקיפין אינון רחמיך. אמר רבי איבו: מישרות גדולות פעלו אבותינו לפניך כל שפעלו. אמר רבי חנין: "כי יען אשר עשית את הדבר הזה", נסיון עשירי היה ואת קורא אותן "דבר", הא אילו לא קבל עליו הדבר הזה היה מפסיד ומאבד כל הראשונים, הוי "מישרים אהבוך".

פירוש המדרש

"מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ". מה ישריין רחמיך – מה חזקה (לשון "יישר כוחך") אהבתך, כלומר, מה תקיפין אינון רחמיך – כמה תקיפה אהבתך. אמר רבי איבו: מישרות גדולות פעלו אבותינו לפניך כל שפעלו. גירסא זו קשה, ובילקוט מובא (שיר השירים רמז תתקפ"ב): "בישרות גדולה עבדו אותך האבות, לא היה בלבם נבלה ולא רננו אחר דבריך. לאברהם אמרת (בראשית י"ג, ט"ו): 'כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה', וכשבא לקבור את שרה נתן ארבע מאות שקל כסף ולא רנן אחריך, וכן אמרת לו (בראשית כ"ב, א'): 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ' ולא רנן, אתמול אמרת לו (בראשית כ"א, י"ב): 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע'". האבות עבדו אותך בישרות ומתוך אהבה, וזהו "מישרים אהבוך" (ועי' בשיעור הבנה נוספת של המדרש). אמר רבי חנין: לאחר נסיון העקדה אמר ה' לאברהם (בראשית כ"ב, ט"ז): "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ", ויש לשאול, נסיון עשירי היה ואת קורא אותן "דבר", וכי דבר אחד עשה אברהם מאהבת ה', והלא עשה עשרה דברים? אלא כוונת הכתוב היא: הא אילו לא קבל עליו הדבר הזה, ולא היה עומד בניסיון העקדה, היה מפסיד ומאבד כל הנסיונות הראשונים, ועל כן נאמר "הדבר הזה", שבדבר זה תלויה קרבתו של אברהם לה'. הוי "מישרים אהבוך", זהו פירוש הכתוב "מישרים אהבוך", שהאבות אהבוך ופעלו לפניך בישרות.

נושאי השיעור: א. דרך הופעת החסד והדין בעולם. ב. שלמותו של איש החסד היא ביכולתו לפעול בדין.

"מישרים אהבוך"
מדרש זה הוא המשך המדרש הקודם על המילים: "נזכירה דודיך מיין", שנדרש על האבות שאנו מזכירים את זכותם – "מי פעל לפניך כאברהם". כאן ממשיכים חכמים לדרוש את מעשי האבות: "פעלו אבותינו לפניך כל שפעלו".

בביטוי "מישרים אהבוך" יש מעין "סתירה פנימית". "מישרים" עניינו חוזק ותקיפות, שהם בחינת דין, ואילו "אהבוך" – האהבה היא בחינת חסד ורחמים. על כן דורשים חז"ל ביטוי זה כאהבה ורחמים המופיעים בעולם בדרך של דין.
במדרשים רבים עומדים חז"ל על כך שביטוי מסוים כולל בתוכו סתירה פנימית, ועל כן ניתן להידרש, וחכמים דורשים זאת על ענין מורכב הכולל את הניגודים בתוכו. למשל: "מַשְׂמְרוֹת נטועים", המסמר קבוע, והנטיעה דינמית ומתחדשת, עי' חגיגה ג' ע"ב. "חכו ממתקים" (שיר השירים ה', ט"ז), שנדרש על תוכחה מתוקה (שיר השירים רבה תחילת פרשה ו'). "מעולפת ספירים" (שיר השירים ה', י"ד), ש"מעולפת" הוא לשון חולשה ורכות, ו"ספירים" לשון חוזק, ועי' במדרש לפסוק זה (שיר השירים רבה פרשה ה', כ"א), ועוד.
דוגמא לכך ניתן לראות במה שמובא בספרים ביחס לשמות ה'. יש מקומות שהשם נכתב באותיות הוי"ה, אך נקרא בשם אלוקים (תהלים ס"ט, ז'; ע"א, ה' וט"ז; ע"ג, כ"ח). שם הוי"ה הוא מידת הרחמים, ואלוקים הוא מידת הדין (עי' רש"י בראשית א', א'). הצורה הנכתבת מבטאת את מקור ההופעה, והצורה הנקראת את גילויה בפועל. אנו נפגשים בפועל בשם אלוקים, במידת הדין, אך דרך הכתיבה של השם מלמדת אותנו כי מקור הדברים הוא בהופעה של חסד, המופיע לעינינו כדין.
דוגמא נוספת. ברוחות השמים, הצפון הוא צד שמאל, דין, והדרום הוא צד ימין, חסד¹. עם זאת, הצפון הוא לח ומלא מים, שהם מצד החסד, והדרום חם ויבש, כדמות האש שהיא מצד הדין. הכיצד?

…שמן הראוי היה שיהיה הסדר הנכון צפון שהוא קר ולח המורה על המים לצד החסד שהוא מים קרים ולחים, ודרום שהוא חם ויבש לצד האש שהוא חם ויבש, לא בהפוכו כשהם עתה. אלא "קודשא בריך הוא לחברא לון כחדא עביד מזגא דא כמזגא דא"… והמשל בזה כי הצד צפון קר ולח מצד מימי החסד שכנגדם עד שיצדק אמרנו כי צפון הוא צד החסד שבגבורה. והדרום חם ויבש מצד האש שכנגדו עד שיצדק אמרנו כי דרום הוא גבורה שבחסד (פרדס רימונים שער ח' פרק י"א, עיי"ש עוד).

בדרך כלל אין מידה מופיעה בעולם בצורה מבודדת, ללא הרכבה עם מידות אחרות. הופעת המים – החסד – ללא גבולות, היא בבחינת מבול המשחית את העולם. על כן יש צורך בהרכבה של מידות סותרות, המאזנות ומעדנות זו את זו. הצפון – הדין – מופיע בצורה של חסד, והדרום – החסד – מופיע בצורה של דין. כך מופיעות המידות בצורה שאנו יכולים לחיות עימן ואין הן משחיתות את העולם.
המדרש מביא שתי דוגמאות כיצד התבטא ענין זה אצל האבות, ובמיוחד אצל אברהם.

"בישרות פעלו אבותינו לפניך"
דברי ר' איבו המובאים במדרש קשים להבנה, והגירסא בילקוט שמעוני מתוקנת וברורה יותר (שיר השירים רמז תתקפ"ב):

אמר ר' אייבו: בישרות גדולה עבדו אותך האבות, לא היה בלבם נבלה ולא רננו אחר דבריך. לאברהם אמרת "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה", וכשבא לקבור את שרה נתן ארבע מאות שקל כסף ולא רנן אחריך, וכן אמרת לו "קח נא את בנך", ולא רנן, אתמול אמרת לו "כי ביצחק יקרא לך זרע".

האבות עבדו את ה' בישרות גדולה ולא רננו אחריו. הדוגמא המופיעה לכך היא קניית מערת המכפלה על ידי אברהם בארבע מאות שקל כסף, דבר העומד בניגוד להבטחה האלוקית "לך אתננה".
החסד האלוקי הוא שעמד ביסוד ההבטחה על נתינת הארץ. אף על פי כן, בהגיע הזמן לממש את החסד, נזקק אברהם למידת הדין. החסד אינו מופיע לבדו. העולם מורכב, וכוחות שונים פועלים בו. יש כוחות המנוגדים לחסד וגורמים סיבוכים בהופעתו. אברהם נאלץ להתחשב ביושבי הארץ המעכבים את קיום ההבטחה של "לך אתננה", ועל כן הוא קונה את מתנתו של הקב"ה בכסף מלא. גדולתו של אברהם היא שהוא לא רינן אחרי ה', ולא חשב שעפרון ומעשיו עומדים בניגוד לרצון ה'. אברהם הבין שהרצון האלוקי מתגלה כעת בצורה של קושי ושל דין, והוא משתלב במהלך ולא מנסה להתנגד לו ולשנותו².

נסיון העקדה – שלמותו של אברהם
ר' חנין מתייחס לאותו ענין בכיוון שונה מעט, והוא עוסק בנסיון העקדה. "אילו לא קבל עליו הדבר הזה היה מפסיד ומאבד כל הראשונים". כל עתידו של אברהם כאבי האומה הישראלית עמד למבחן, ואילו לא עמד בו אברהם, היה הופך לאפיזודה חולפת, ללא השפעה לדורות עולם.
מהותו של נסיון העקדה מבוארת בדברי חז"ל בזוה"ק (ח"א קי"ט ע"ב בתרגום):

כאן יש להסתכל, שכתוב (בראשית כ"ב): "והאלקים נסה את אברהם", "את יצחק" היה צריך לומר, שהרי יצחק כבר היה בן שלושים ושבע שנה, ואביו כבר לא היה בן עונשין עליו, ואלמלי אמר יצחק איני רוצה, לא היה אביו נענש עליו, ומהו הטעם שכתוב "והאלקים נסה את אברהם", ולא כתוב "נסה את יצחק"?
אלא, את אברהם ודאי, שהוא היה צריך להיכלל בדין, שהרי אברהם, לא היה בו דין כלל מקודם לכן, ועתה נכלל מים באש. ואברהם לא היה שלם עד עתה, שנתעטר לעשות דין ולתקן הדין במקומו.

אברהם הוא איש החסד, "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז', כ'). אולם שלמותו תלויה בנסיון העקדה שבו פועל אברהם במידת הדין, בעקידתו את בנו ורצונו להקריבו לעולה.
החסד אינו יכול להתקיים בלא שיש דין בצידו, ועל כן צריך אברהם איש החסד להשלים עצמו ולפעול בדין, על מנת שיתקיים החסד שהוא עניינו.
כל מידה שבעולם זקוקה לאיזונים על מנת שתתקיים, בחינת "להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום" (ברכות י"א ע"ב). אין היום מתקיים לבדו ללא הלילה, ואין הלילה מתקיים ללא היום. לעולם הם מעורבים זה בזה ומאזנים זה את זה.
עד לנסיון העקדה, היה אברהם כולו חסד, ועל כן לא היה שלם. כעת, לאחר שהשלים עצמו במידת הדין, נאמר לו: "יען כי עשית את הדבר הזה…", שכן בדבר זה תלויה שלמותך.

בהבנת הדברים יש לומר, שאדם שהוא טוב מטבעו, הרי שיהיה איש חסד, צדקה, עזרה וטוב לב, מתוך שזהו אופיו וזוהי אישיותו. אולם, כיצד ניתן לדעת שהוא פועל כך מתוך בחירה ומתוך הבנה שזהו הדבר הנכון וזהו רצון ה', ולא רק מתוך שכך נולד ולכך הוא נוטה מטבעו?
ר' צדוק הכהן מלובלין מבאר (דברי סופרים, כ"ח):

בירור כל מדה הוא בההיפך, כי אין לך שום מדה שאין בה צד שראוי להשתמש להיפך. והמדות הם חלוקים בנפשות מתולדתן, שיש שהוא בטבעו רחמן ובירורו להתאכזר על עמלק וכדומה משונאי ה', וכמו שאמרו: כל המרחם על האכזרים בסוף נעשה אכזר על הרחמנים, כי רחמנות זו אכזריות הוא באמת, ומי שמרחם רק מצד טבע תולדתו ולא רק לשם שמים, הוא מרחם גם במקום הראוי להתאכזר, ובזה עבירה גוררת עבירה דסופו להתברר להיפוך חס ושלום שהוא רק רחמן במקום שאין צריך ובמקום שצריך הוא מתאכזר. אבל שלימות המידות אף שנטועים בו בטבע לא ישתמש בהם מצד טבעו לבד רק לשם שמים לעשות כרצון השם יתברך, וכשמתאכזר במקום שאין רצון השם יתברך לרחם זהו הרחמן האמיתי שזה רחמנות על האמת דהנאה להם והנאה לעולם להתאכזר עליהם, ועל ידי דקרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים ע"ה), וכל שפע וברכה מתרבה בעולם על ידי זה.

כל מידה מעורבת מטוב ורע. פעמים טוב לאחוז במידה זו ופעמים אין זה טוב. על כן כל מידה מתבררת על ידי היכולת לנהוג בהפכה. הרחמן מברר את הטוב שברחמים על ידי פעולתו במידת האכזריות בעת שנדרשת, וכן בכל המידות.
המבחן לבירורה וקניינה האמיתי של המידה הוא בעת שנדרש מהאדם לפעול בניגוד לאופיו. כאשר עליו להימנע מעזרה וחסד ולנהוג בתקיפות ובדין. אם בעת כזו פועל האדם נכון ונוהג בניגוד לאופיו, הרי שזה מלמד על פעולותיו כולן שהם בבחירה ובמודעות, ולא רק מתוך הרגל וטבע³.
אם לא יכול האדם לפעול במידת הדין, אף החסד שבו איננו שלם. אין זה חסד מתוך רצון לפעול בחסד, אלא מתוך שאי אפשר לו בדרך אחרת, וזהו דבר שאין לו קיום. רק דבר שנעשה בבחירה ובהבנה הוא דבר המתקיים ועומד.
על כן נבחן אברהם בנסיון העקדה ונדרש לפעול בדין, ועמידתו בנסיון נתנה תוקף ומשמעות נצחית לכל מעשי החסד שפעל אברהם על פי מידתו וטבעו. נסיון העקדה הוציא אל הפועל את מידת הדין של אברהם⁴, ובזה השלים את אישיותו, בחינת "תקיפין רחמיך" – אהבה שיש בה תקיפות ודין.

ההבדל בין הדעות במדרש
שתי הדעות במדרש עוסקות בהרכבה הנדרשת בין החסד והדין, בשתי דרכים שונות.
ר' איבו עוסק בהבנת המהלכים האלוקיים. הקב"ה פועל בעולם בדרך מורכבת, והחסד מתלבש לעיתים במידת הדין. אברהם הבין זאת ועל כן לא רינן אחר הקב"ה.
ר' חנין מוסיף, שעל האדם לנהוג כך בעצמו. אין זו רק ידיעה שעל האדם לדעת כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו, אלא נדרש מהאדם לכוון את מעשיו כך, ולפעול באישיותו במיזוג המידות השונות. ר' חנין מוסיף את עבודתו של האדם על בנין אישיותו, מעבר לידיעתו את דרכי הנהגת הקב"ה את העולם.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *