שיר השירים רבה א, נא

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".

דבר אחר, "דמיתיך רעיתי", רבנן אמרי: לפי שנדמו ישראל לסוסים נקבות, ומצריים הרשעים זכרים מזוהמים, והיו רצים אחריהם עד ששוקעים בים. אמר ר' סימון: חס ושלום, לא נדמו ישראל לסוסים נקבות, אלא גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים, והיה המצרי אומר לסוסו: אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי, ועכשיו אתה משקעני בים. והיה הסוס אומר לרוכבו: "רמה בים", ראה מה בים, איפתיסיס נעשית לכם בים. תני ר' ישמעאל: "וינער ה' את מצרים בתוך הים", מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו. אמר רבי לוי: כזה שמנער בקדירה, תחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה. "רעיתי", מהו "רעיתי", אמר רבי יונתן: מפרנסתי, הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הדא הוא דכתיב "את הכבש אחד תעשה בבקר", דאמר ר' יהודה בר סימון: שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עבירות שנעשו בלילה ושל בין הערבים היה קרב על עבירות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלים ובידו עון, שנאמר: "צדק ילין בה". דבר אחר, "דמיתיך רעיתי", רבנן אמרי: רעייתא דעולמי, שקבלו תורתי, שאילו לא קבלוה הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו, דאמר ר' חנינא בשם רבי אחא: כתיב "נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה", אילולי שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" היה העולם מתמגמג וחוזר לתהו ובהו, ומי ביסם העולם, "אנכי תכנתי עמודיה סלה", בזכות "אנכי ה' אלהיך" "תכנתי עמודיה סלה".

פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי". מהו "דמיתיך רעיתי", רבנן אמרי: לפי שנדמו ישראל לסוסים נקבות ומצריים הרשעים נדמו לסוסים זכרים מזוהמים והיו רצים המצרים אחריהם עד ששוקעים בים. אמר ר' סימון: חס ושלום, לא נדמו ישראל לסוסים נקבות, שאין זה מכבודם של ישראל לדמותם לענין מכוער ומגונה, אלא גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו המצרים אחריהם עד ששקעום בים. והיה המצרי אומר לסוסו: אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי, ועכשיו אתה משקעני בים?! מה נשתנה היום מאתמול?! והיה הסוס אומר לרוכבו: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, א'), ודרשו שאמר הסוס לרוכבו: ראה מה בים, איפתיסיס – נס ופלא (מתנות כהונה), נפילת אויבים פתאום (עץ יוסף בשם הערוך) – נעשית לכם בים, שבדרך כלל אין הסוס הולך מרצונו אל המים, וכעת הוא רץ לקראתם. תני ר' ישמעאל על הפסוק (שמות י"ד, כ"ז): "וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם", מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא – הרוכב – יורד למטה והסוס למעלה ממנו. אמר רבי לוי: כיצד נלמד ענין זה מן הפסוק? מן המילה "וינער", כזה שמנער בקדירה, תחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה, כך ניעור המצרים הפך את הרוכב למטה ואת הסוס למעלה. המדרש דורש את סוף הפסוק: "רעיתי", מהו "רעיתי", אמר רבי יונתן: מפרנסתי, לשון רועה, המפרנס את צאנו – הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום – ישראל מפרנסים, כביכול, את הקב"ה בקרבנותיהם, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (במדבר כ"ח, ד'): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", דאמר ר' יהודה בר סימון: שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עבירות שנעשו בלילה ושל בין הערבים היה קרב על עבירות שנעשו ביום. כך היו מתכפרים כל העוונות, ולא היה אדם לן בירושלים ובידו עון, שנאמר (ישעיה א', כ"א): "צֶדֶק יָלִין בָּהּ" – מי שלן בירושלים היה צדיק. על הקרבנות כמזון של מעלה ראה בשיעור. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "דמיתיך רעיתי", רבנן אמרי: רעייתא דעולמי – הרועים של עולמי, שקבלו תורתי, שאילו לא קבלוה הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו. דאמר ר' חנינא בשם רבי אחא: כתיב (תהילים ע"ה, ד'): "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה" – אילולי שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כ"ד, ז'): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", היה העולם מתמגמג – מתמוסס ומתבלבל – וחוזר לתהו ובהו, ומי ביסם העולם – תיקנו והעמידו על מטרתו – "אנכי תכנתי עמודיה סלה", בזכות (שמות כ', ב') "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" – "תכנתי עמודיה סלה" – בזכות מתן תורה לא התקיים "נמוגים ארץ וכל יושביה" – לא חזר העולם לתהו ובהו, אלא "תכנתי עמודיה סלה" – עמד העולם על מתכונתו וסדרו.

נושאי השיעור: א. טביעת המצרים – לא דרך הטבע. ב. טביעת המצרים – סילוק כח הרע כשלב בתיקון העולם. ג. תיקון העולם על ידי הקרבנות והתורה. ד. הקרבנות – מזון העולם. ה. התורה – סדר העולם.

אף פסקה זו, כקודמתה, נדרשת על קריעת ים סוף. יתכן שקיבלו חז"ל במסורת שפסוק זה נאמר על קריעת הים, ועל כן דרשוהו בהקשר לכך בצורות שונות.
נראה, שהדרשה כאן, ובעיקר העובדה שהביטוי "לסֻסתי" לא נדרש על ישראל (לפי ר' סימון), נובעת מקושי בפשוטו של מקרא: וכי דימוי הרעיה לסוסה הוא שבח לה? אין זאת אלא שפסוק זה "ניתן להידרש", והדימוי לסוסה אינו מכוון בהכרח כלפי הרעיה, אלא כלפי ארוע שאליו היתה הרעיה שותפה – קריעת ים סוף.

לימוד המדרש מעורר כמה שאלות:
א. מדוע מפרטים חז"ל את ה"שיחה" שבין הסוס לרוכבו? מה תורמת שיחה זו לענין טביעת המצרים בים?
ב. התיאור המפורט של "ניעור" המצרים בים דורש הבנה אף הוא.
ג. בחלקו השני של המדרש נדרשות המילים "דימיתיך רעיתי" מלשון רועה – מפרנס ומשגיח. האם יש קשר בין שני חלקי המדרש? דרשה מעין זו, המשנה את פשט הכתוב, דורשת ביאור – מה הביא את חז"ל לדרוש דוקא כאן בצורה זו?

"סור מרע" – הכרתת המצרים
נראה, שהמדרש מוביל להבנה שטביעת המצרים בים היתה ענין היוצא מגדרי הטבע, ולא דבר טבעי. טבעו של הסוס שהוא מתרחק ממים, וזו ההתנהגות שמצפה הרוכב לפגוש גם בפעם הזו. אולם, להפתעתו חורג הסוס ממנהגו, והוא רץ אל המים. השיחה שבין הסוס והרוכב מדגישה את ההפתעה שבהתנהגותו החריגה של הסוס – "אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשיו אתה משקעני בים".
גם הניעור של המצרים מדגיש ענין זה – אין זו טביעה רגילה, אלא ניעור שנעשה על ידי הקב"ה. לא טביעה שבדרך הטבע כאן, אלא יד ה' המופיעה במלחמתו במצרים ומהפכת את עולם הטבע – "מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו".

בעומק הענין נראה, שהמדרש מציב את קריעת הים וטביעת המצרים כשלב נוסף בתיקון העולם והתבסמותו.
ניתן היה לחשוב, שקריעת ים סוף נועדה לפתור בעיה: עם ישראל עומד מול הים, המצרים מאחוריו, ואין דרך להתקדם. לשם כך נקרע הים, כדי לסלול דרך לעם ישראל. הרי זה מעין מה שכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ח ה"א):

כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו…

במדרש אנו למדים על צורת הסתכלות נוספת על קריעת ים סוף. קריעת ים סוף היתה ענין החורג מסדרי הטבע, והיא נועדה כדי להילחם במצרים.
מצרים הם כח של רע. מרכז הכשפים העולמי היה במצרים, כדברי הגמרא (קידושין מ"ט ע"ב):

עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד כל העולם כולו.

בתנא דבי אליהו מבואר מדוע דוקא מצרים נענשו על ידי ישראל:

ומה נשתנית מצרים מכל מדינות שנכנסו ישראל לתוכן, אמרו באותה שעה היו מצרים שולטין מסוף העולם ועד סופו, אמרו אין לך אומה שהיא שטופה בעולם בדרכים מכוערין ודברין שאינן ראויין וחשודין בכשפים ובזימה אלא מצרים לבד, וכל מעשים רעים כולם אינן אלא במצרים בלבד, לפיכך באתה להן תקלה על ידיהן של ישראל, והקב"ה מבקש לעשות קורת רוח לשמו הגדול בהם.

מצרים היא מרכז הרע. מצרים מבטאת את ההשתעבדות לחומר, המונעת מהאדם ומהעולם כולו את היכולת להתקדם ולהתעלות.
ראשית ההכנה למתן תורה היא ב"סור מרע" – ביעור כוחות הרע שבעולם. על כן צריכים ישראל לעבור בים סוף בדרכם להר סיני, כדי להכרית את כח הרע המצרי.

החריגה מסדרי הטבע שהיתה בקריעת ים סוף מלמדת על שתי בחינות של חטא שהיו במצרים, וכנגד שתיהן נועד הנס של קריעת ים סוף.
א. "גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים" – מצרים היתה מקום זימה, ושקועה בחטא העריות, וכפי שאמר עליהם הנביא (יחזקאל כ"ג, כ'): "וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם".
ב. "מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו" – הסוס שולט על רוכבו. הצד הבהמי שולט על האדם, והוא המדריך ומנהל את החיים.
כנגד צורות חיים אלה באה קריעת ים סוף, כדי להכין את העולם למתן תורה.

"עשה טוב" – ביסום העולם
על פי דברים אלה ניתן להבין את הקשר לחלקו השני של המדרש.
בהקשר זה דורשים חז"ל "רעיתי" מלשון רועה, שכן המדרש עוסק בתפקידם של ישראל בביסום העולם והעלאתו. לאחר שהסתיים החלק של "סור מרע", עובר המדרש לחלק השני: "עשה טוב" – כיצד מקדמים ישראל את העולם אל מטרתו ותכליתו.
בהקשר זה מובאים במדרש שני עניינים: א. הקרבנות. ב. התורה.

הקרבנות

מהו "רעיתי", אמר רבי יונתן: מפרנסתי, הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום.

ביטוי זה מזכיר את דברי ספר הכוזרי על הפסוק (במדבר כ"ח, ב'):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

את הביטוי: "לחמי" מבאר ר' יהודה הלוי כך (מאמר שני, כ"ה-כ"ו):

אמר הכוזרי: די לי במה שאמרת בענין זה. ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו, למשל מה שנאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחֹחי", האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם והם לחמו וריח ניחוח לו?
אמר החבר: מה שאמר הכתוב "לאשי" מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי, אינם כי אם "לאשי", זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה ,הקרבנות הם לחמה, ואת שייריהם יאכלו הכהנים. והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה.
וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי. גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסודרו כחותיו הנפשיים, הראשיים והמשועבדים להם, סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכון בו השכל כמלך, להורותו ולהדריכו ולהיות עמו כל עוד יתמיד הסדר ההוא. וכאשר יפרע הסדר יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים, הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים ונפרד בהפרדם, אולם הדבר אינו כן. כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל, ובהיות אחד הדברים מסודר ומוכן לקבל את הנהגתו אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו, ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת. אך בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא, והוא עצמו הולך לאבוד. אולם הענין האלוהי נעלה הוא משתפול בו לאות או יקרהו הפסד. כל הנוגע לסדר העבודה, המלאכה והקרבנות והקטרת והשירה והמאכל והמשתה, וכל אלה בתכלית הטהרה והקדושה, לא נאמר עליו אפוא "עבודת ה'" ו"לחם אלהיך" וכדומה כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכהניה, ומקבל את מתנותם כביכול, ושוכן בקרבם לכבוד להם. אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מלהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם.

ריה"ל מבאר את הופעת השכינה במשכן על פי משל מהופעת הנשמה באדם¹.
הרמ"א מבאר, כי על שכינת הנשמה באדם אנו מברכים ברכת "ומפליא לעשות" (שו"ע או"ח סי' ו', סע' א'):

ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי…

כיצד שוכנת הנשמה הרוחנית בגוף גשמי? זהו פלא! הגר"א (סדור "אשי ישראל", "אבני אליהו" על "ומפליא לעשות") מבאר:

שיש פליאה באדם, שהרי הנשמה אינה צריכה לאכול אלא הגוף, ואף על פי כן אם לא היה אוכל ד' או ה' ימים היתה נשמתו יוצאה ממנו, הרי זה פליאה גדולה, וכי מאי איכפת לנשמה שהגוף אינו אוכל, אלא שהקב"ה זיווגם יחד שתרגיש הנשמה בצרכי הגוף.

הפלא הוא שהנשמה שאיננה אוכלת ניזונית ממזונו של הגוף. כאשר אדם איננו אוכל מספר ימים נשמתו עוזבת אותו. כיצד "יודעת" הנשמה שהגוף לא אכל? זהו הפלא שבבריאת האדם.
נקודת ההשקה בין העולם הגשמי והעולם הרוחני נסתרת מעיני האדם. נקודת הקישור שבין הגוף והנשמה איננה גלויה. היא הפלא שבעולם. כמו המעבר משורת המספרים אל האינסוף, כך המעבר מן הגשמי אל הרוחני – פלא הם.
וכשם שהדברים נכונים באדם, כך נכונים הם באדם הגדול – העולם כולו. הופעת המציאות הרוחנית בעולם היא כהופעת הנשמה בגוף. כשם שהנשמה חיה מן המזון של הגוף, כך העולם כולו ניזון מן הקרבנות.
ניתן להבין את הדבר על ידי התבוננות בשורשה של אכילת האדם.
לשם מה ברא הקב"ה את האדם כיצור אוכל? מדוע לא נברא האדם כאורגניזם שלם העומד לעצמו, ואינו זקוק לקחת מן העולם מזון בכל עת?
עומקה של האכילה היא הקשר בין האדם ובין הבריאה. האדם איננו עומד לעצמו אלא קשור אל המציאות כולה, ניזון ממנה ומשפיע עליה. על ידי האכילה מרומם האדם את הבריאה כולה. דברים שהיו במדרגת "צומח" הופכים למדרגת "אדם", ומשמשים לקיום נשמתו האלוקית בקרבו. כך פועל האדם להעלות ולרומם את המציאות כולה.
כך גם הקרבנות. לוקח האדם קרבנות מן החי ומן הצומח, ומעלה אותם לגבוה. כך נקשרת הבריאה כולה לגבוה, ומשמשת כלי להופעת השכינה בעולם. הקרבנות כמזונו של העולם קושרים את העולם כולו למציאות הרוחנית.

התורה

"דמיתיך רעיתי", רבנן אמרי: רעייתא דעולמי שקבלו תורתי, שאילו לא קבלוה הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו.

טביעת המצרים סללה את הדרך למעמד הר סיני. מתן תורה הוא נתינת הסדר לעולם, שלא יהיה כתוהו ובהו. "אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה" (תהילים ע"ה, ד') – כל דבר על מתכונתו ובמקומו.
ללא התורה עומד כל דבר בעולם לעצמו, בלא קשר בין הדברים. התורה, המעניקה את המבט האלוקי על העולם, הופכת את העולם ליחידה אחת, בה כל דבר במקומו, קשור ומחובר את כל הדברים האחרים וכולם הם חילק מיחידה אורגנית אחת.
כדי לשמור על העולם מסודר יש צורך להשקיע אנרגיה. בלא השקעת אנרגיה עובר העולם בהתמדה למצב של "אי סדר"². התורה היא האנרגיה של הסדר הרוחני של העולם. היא ההופכת את העולם ממצב של תוהו ובהו למצב של סדר, בו לכל דבר יש מקום.
התורה מגדירה מה ראוי להיות למעלה, ומה למטה, מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון. בכך מעניקה התורה דרך הסתכלות על העולם, וקובעת את היחס הנכון לכל דבר והשיעור הנכון בו ראוי לו להופיע.

סיכום: טביעת המצרים בים היא שלב בהתבסמות העולם. יש להסיר את כוחות הרע, החומר והקליפות, בחינת "סור מרע", כדי לתת מקום לאור האלוקי להופיע בעולם, בחינת "עשה טוב".
הצעידה החיובית של העולם להתבסמותו באה לידי ביטוי בשתי צורות – בקרבנות ובתורה.
הקרבנות הן מזונו של העולם, והן קושרות את העולם כולו לגבוה.
התורה היא הסדר של העולם, המעמיד כל דבר במקומו ועל מתכונתו.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *