לחיות עם פרשת השבוע – בין פוליטיקה למנהיגות
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בתוך ברכותיו של יעקב לבניו, מעניין לעמוד – בעקבות הרש"ר הירש – על ההבדל שבין שבט יהודה לשבט דן, ששניהם נמצאים בקריאה של היום, יום רביעי. בשבוע של פרשת "ויחי", יש חשיבות מיוחדת "לחיות עם פרשת השבוע", ולראות מהן ההשלכות של הדברים הללו על החיים.
בכמה מישורים אנו מוצאים את יהודה ודן כמשלימים זה את זה.
בסדר מחנה ישראל במדבר, יהודה בראש המחנה (במדבר י', י"ד):
וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם.
ומחנה דן בסוף (במדבר י', כ"ה):
וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם.
גם בבניית המשכן שותפים בני יהודה עם בני דן (שמות ל"א, א'-ו'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה… וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן…
חז"ל דורשים על כך (שמות רבה פרשה מ', ד'):
אמר ר' חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן, שהיה מן הלחינות (=השפחות) ומה כתיב בו: "ובני דן חושים". אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו, שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו, לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום, בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן והוא מזדווג לו.
גם במשכן וגם במחנה ישראל, אין מציאות שלמה בלי שיש בה מיהודה ומדן, מוביל ומאסף.
ננסה לראות את התכונות המיוחדות של כל אחד מהשבטים, וכיצד זה בא לידי ביטוי במישורים שונים של החיים.
על יהודה נאמר (בראשית מ"ט, ט'):
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.
ועל דן נאמר (בראשית מ"ט, י"ז):
יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.
האריה הוא מלך החיות. גם בנחש יש בחינה של מלך. הנחש בבריאתו הראשונית הלך על שתי רגליים (רש"י לבראשית ג', י"ד), והיה ראש לכל החיות.
אלו הן שתי צורות של מנהיגות.
האריה מנהיג בצורה גלויה. יש לו עוצמה גדולה, וכח הרתעה. הוא יושב במקומו, והחיות האחרות לא מעיזות להתקרב אליו. זוהי מנהיגות שנובעת מהאישיות, מכח התורה והעוצמה הרוחנית של האדם.
הנצי"ב כותב על האריה (העמק דבר לבראשית מ"ט, ט'):
גור אריה יהודה. יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד. אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלהים ניחת הוא מלפניו ושב לאחרו. לזה המשיל את יהודה לגור אריה.
האריה מושפע מצלם אלקים שבאדם. סיפורים רבים בדברי חז"ל וגם במציאות מספרים על אנשים שנכנסו לגוב האריות, והאריה נכנע מפניהם – בגלל אישיותם וצלם אלקים שבהם.
אמרו חכמים (שבת קנ"א ע"ב):
דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה.
החיה – והכוונה לאריה כפי שמובן מן הגמרא – רואה את צלם אלקים שבאדם ולא מתנפלת עליו. רק אם הוא נדמה לה כבהמה, כשהאדם לא מממש את צלם אלקים שבו – מתנפל עליו האריה.
יחסו של הנחש לאדם הוא הפוך. על הנחש נאמר (בראשית ג', ט"ו):
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
צלם אלקים שבאדם מעורר את הנחש להתנגד לו ולתקוף אותו.
האריה בא מלמעלה, בכח העצמה שיש בו. הנחש בא מלמטה, בכח הערמומיות. העוצמה של הנחש איננה גלויה, והוא משתמש בתחבולות כדי לפעול ולהשפיע.
ניתן לראות את המשמעות של שתי צורות אלו בכמה מישורים בחיים.
א. חינוך. יש חינוך בכח התורה, מלמעלה למטה. החינוך מתחיל מהראש, מהלימוד והמפגש עם דברי התורה, ומשם הוא משפיע על כל הגוף ועל כל החיים.
אך יש גם חינוך של "המאסף לכל המחנות". יש מי שמטפל בנושרים, באלו שנפלו כי המפגש עם התורה דרך הראש לא הצליח לעורר אותם. לאלו צריך לבוא מלמטה, "דרך הרגלים". מתוך המפגש עם דרך ארץ, עם אישיותו הטבעית והחיובית של האדם – ניתן לעלות ולהשפיע גם על הנשמה.
יש חינוך שמתחיל בנשמה ומשם יורד עד לרגליים, ויש חינוך שמתחיל מהרגליים ומשם מטפס ועולה עד לנשמה.
העולם שלנו הוא מורכב, ולכן חינוך איננו הולך רק באחת מן הדרכים הללו. כל דרך חינוכית צריכה לכלול את שני המרכיבים. צריך לפנות אל ה"דרך ארץ" שבאדם, אל הטבעיות וישרות הלב. חינוך כזה נותן מקום לעבודת כפים ולכשרונות נוספים של האדם, ומשם הוא עולה אל הנפש והרוח של האדם.
וצריך גם לחנך בדרכו של יהודה, ששמו כולל את שם ה' – לבוא אל הנשמה מתוך עוצמה של תורה – ומשם להשפיע על הגוף, על דרך ארץ ועל ההתנהגות המעשית.
יש אנשים שמתאימה להם דרכו של יהודה, ויש שדרכו של דן בונה אותם. שתי הדרכים משלימות זו את זו.
ב. תורה. יהודה היה שבט שהופיעה בו עוצמה של תורה (בראשית מ"ט, י'):
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
יהודה היה "מחוקק" – מנהיג בכח התורה.
גם בדן יש בחינה כזו (בראשית מ"ט, ט"ז):
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
דן היה דיין, אך לא בכח התורה. כך כותב הנצי"ב:
זה היה כחו של דן לאהוב את המשפט בדיני ממונות… אמנם לא היה שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כל כך בתורה. אלא מכל מקום היו כערכאות שבסוריא שהיה גם כן מעלה ודבר יקר, כמבואר בשאלתא הנוספת לפרשת משפטים, מדכתיב: "לא תסור מן הדבר וגו'", שאפילו אינו על פי התורה במקום שאין שם בני תורה… וזהו דבר הכתוב, שהוא ידין בשכלו הטוב ובישרת לב, "כאחד שבטי ישראל", שהמה בעלי תורה.
בני דן היו אוהבים לדון. אך לא היה זה דין מכח התורה. הם היו דנים בישרות הלב, ויש בכך מעלה וזהו דבר יקר וחשוב.
"דין" הוא בחינה של ניתוק מהמקור. כאשר מוצאים את האור האלוקי במקום שנראה מנותק ממנו – זוהי מעלה גדולה. זוהי מעלתו של התלמוד הבבלי, שהוא "במחשכים" (סנהדרין כ"ד ע"א). הבבלי מאיר את האור של התורה בחושך של הגלות.
בני דן ידעו למצוא גם במקום שמנותק מן המקור, מהתורה, את האור האלוקי שיש בו. הם היו דנים על פי השכל הישר והלב הנקי – וגם אלו הם בריאות אלוקיות שמגלות את רצון ה'. במקום שאין דיינים בעלי תורה – יש תחליף, וגם עליו נאמר (דברים י"ז, י"א): " לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" – כל דבר, גם מה שבא מטבעיות החיים הישרה.
שבט יהודה הוא בחינה של התורה שבכתב, שבאה מלמעלה מלטה, מדבר ה' הנצחי.
שבט דן הוא בחינה של תורה שבעל פה, שצומחת מלמטה, מכח האומה וחייה, שהם גילוי של תורה.
ג. מנהיגות. המנהיגות של יהודה היא מנהיגות שבאה מכח צלם אלקים שבאדם, ומכח שם ה' שכלול בשמו. למנהיג יש אישיות מתוקנת בעלת עוצמה גדולה, ומשום כך הוא מוביל את הציבור והציבור הולך אחריו. יהודה היה ראש לכל המחנות, ובכח העוצמה שלו סחף אחריו את כל המחנה.
יהודה ידע להודות על האמת ולהודות לה', ויש בזה עוצמה גדולה של אמת אלוקית, שנתנה לו את כח המנהיגות.
דן הוא "מנהיג לשעה". המנהיגות של דן היא "פוליטיקה". הוא כנחש, שפועל בערמומיות ותחבולות. אין זו עוצמה של מנהיגות שהציבור הולך אחריה, אלא מנהיגות שמסדרת את החיים. הנצי"ב כותב (העמק דבר לבראשית מ"ט, י"ח):
לישועתך קויתי ה'. באשר ישועה זו קלה ומעוטה, ולא היה אלא לשעה קלה, על כן אמר לישועתך וגו' שאתה תהיה ישועתנו ועזרתנו סלה.
מנהיגותו וישועתו של דן הם זמניים, "לשעה קלה". כשהפלישתים עשו צרות לעם ישראל – היה צריך את שמשון משבט דן שיטפל בהם. אין זו מנהיגות שמובילה את העם. שמשון פעל לבדו, והושיע את ישראל. אך עדיין אנו מתפללים: "לישועתך – הנצחית – קיויתי ה'". סופו של שמשון העיד על צורת המנהיגות שלו.
כשקמה מדינת ישראל, היה צורך לאחד את כל הקבוצות השונות של היהודים בארץ ישראל למדינה אחת. מזה צמחה השיטה הדמוקרטית שאנו חיים בה, והפוליטיקה שמנהלת את ענייני המדינה. הציבור לא רואה בראשי המדינה מנהיגים שהוא הולך אחריהם ולומד מהם, אלא מי שיודעים לטפל בענייני המדינה.
כשם שמנהיגות מקומית, של כל עיר בישראל, מטפלת בענייני העיר, מתאורת הרחובות ועד פינוי הזבל – כך גם במדינה. נדרש לכך בעיקר כשרון ארגון, אך אין זו מנהיגות מלמעלה, שמובילה אחריה את הציבור.
אנו צריכים את שני סוגי המנהיגות. גם שמשון היה שופט והיתה מציאות שבה נדרשה מנהיגות כזו. אנו צריכים להודות למי שלוקח על עצמו את המנהיגות הזו, ועוסק בענייני המדינה, אך אין זו המנהיגות של המלך המשיח שאנו מתפללים אליה.
ד. צבא.
הרש"ר הירש מעיר (בראשית מ"ט, י"ז-י"ח):
אין הוא אומר: "דן נחש" וגו', כפי שיאמר להלן "נפתלי אילה" וגו', אלא יהי דן נחש וגו': דן יהיה לנחש עלי דרך… דן לא יטיל את מוראו על האומות, – כוחו הוא כוח החלש: הערמה, וזו תתגלה: עלי דרך, עלי ארח. הותקפו ישראל בכוח צבאי, יגן הוא עליהם, אך לא בכוח הארי – כיהודה, אלא בכוח הערמה. נשקפה סכנה לישראל מאיבה קנאית ביחסי הבריות, – "ארח" – הרי דן שפיפון עלי אורח, הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. כאמור, אין הוא אומר: דן נחש עלי דרך. – ישמור האל שיהא זה אי פעם לקו אופי קבוע של שבט יהודי! – יהי דן, דן יהיה לנחש, לא יוכל לעזור לעצמו אלא בערמומיות הנחש. משום כך כנראה – "לישועתך קויתי ה'!". יעקב רואה את דן, והנה הוא נאלץ להיעזר בערמומיות; אולי הוא נזכר בזמן, בו הוא עמד במצב דומה מול לבן. עתה הוא מקוה לישועת ה', שכדרך שעלה בידיו להישאר "איש תם" בתוך נסיון הערמה, ולשמור על אופיו הישר והצדיק, כן יעלה גם בידי בניו, שלא יעשו את הערמה לקו יסוד של אופיים, גם בהיותם נאלצים לאחוז בנשק הערמה תחת לחץ ומלחמה. תקוה זו זכתה להגשמה מזהירה בהיסטוריה הגלותית של בניו.
דן איננו נחש. "יהי דן נחש" – הוא יודע לנהוג כמו נחש בשעת הצורך, בערמומיות ובתחבולות.
הרש"ר הירש רואה בכך תכונה שלילית, שאיננה ראויה להיות אופי קבוע של שבט מישראל. הוא אומר שבהיסטוריה של הגלות, הוגשמה תפילתו של יעקב שהעורמה לא תהיה קו יסוד באופיים של היהודים.
אמנם, יש מקום לדון בראיה ההיסטורית. היהודים נחשבו תמיד חכמים וערמומיים יותר משכניהם הגויים. ללא ערמומיות זו – לא היו יכולים לשרוד בגלות, בין גויים שמחפשים להרע להם.
יצאנו מהגלות, ברוך ה', ואנו בארץ ישראל. איזה צבא אנו רוצים – של אריה או של נחש?
האם אנו רוצים גדודים של גולני וצנחנים שיתקפו באיראן בעוצמה גדולה, או לחדור בכח הערמומיות, המודיעין והסייבר, ולגנוב מסמכים מתחת לאפם של האיראנים?
אין ספק, שאנו צריכים את הכח של דן, של הערמומיות. הכח שלנו מול העולם הוא בחכמה שלנו שמתבטאת בצבא ערמומי ותחבולן.
אך אנו צריכים בצבא גם את כוחו של יהודה, את העוצמה הצבאית ואת כח ההרתעה. אנו רוצים צבא שפועל מתוך צלם אלקים ומתוך ערכים – ערכי צה"ל וערכי התורה.
כאשר יהודה מנהיג, הוא צריך איתו את דן. צריך גם את כח הערמומיות, ולא רק עוצמה צבאית שתוקפת "כמו ראש בקיר".
צריך עוצמה גדולה, אך צריך גם כח של אילתור. כנראה, גם במשכן היה צורך כזה, ולכן בצלאל נדרש לצרף אליו את אהליאב משבט דן. בשגרה יהודה מנהיג, אך במקרים חריגים נדרשת דרך מנהיגות שיודעת לפעול ביצירתיות ועורמה.
ברכתו של יעקב לדן מסתיימת במילים (בראשית מ"ט, י"ח): "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'".
כאשר הולכים בדרכו של דן צריכים להתפלל ולקוות לישועתו של ה'. כאשר פועלים מכח החיים, מלמטה – זקוקים לסייעתא דשמיא בצורה משמעותית.
כאשר מחנכים את מי שאיננו הולך בדרך הרגילה, לא מחנכים "לפי הספר". אין מקורות והדרכה מסודרת כדי לנהוג, ולכן זקוקים לישועת ה' שתלוה אותנו.
גם בצבא, כאשר יש "מבצעים מיוחדים", ופועלים מכח עורמה תחבולות, זקוקים לסייעתא דשמיא שהכח יצליח וילך כשורה.
גם בתורה, כאשר דנים על פי ישרות הלב, צריך להתפלל שהאגו של האדם לא יתערב עם חכמת החיים הטבעית שלו. בכל מקום שפועלים על פי הטבעיות – צריכים להתפלל לישועת ה', שהתאוות והכבוד לא יתערבו בתוך הטבע הישר והטוב.
כך גם במנהיגות. הפוליטיקה זקוקה לישועת ה' כדי להצליח לעשות זאת בצורה טובה וישרה.
ולסיום נעסוק בעיקר – באדם עצמו. איפה הדברים הללו פוגשים את האדם ואת חייו?
יש באדם בחינה של צלם אלקים, של הנהגת שגרת החיים על פי התורה.
אך יש גם מקרים חריגים, שבהם צריך להשתמש בכוחו של דן, בערמומיות והתחבולות.
כאשר תוקף נגיף הקורונה את העולם, שגרת החיים נשברת. אנו צריכים ללמוד איך בונים חיי תורה בלי בית מדרש ובית כנסת, כשאדם נמצא בבידוד. אז אנו צריכים את כוחו של דן, שיודע לדון "כאחד שבטי ישראל". הוא דן בשכל הישר, וזה נחשב כמו התורה. גם באירועים חריגים אנו מנסים לנהוג כמה שיותר קרוב לשגרה. על זה אנו מתפללים "לישועתך קיויתי ה'". אין לנו מסורת ודרך סלולה כיצד מתנהגים במציאות חריגה. אנו פועלים מתוך האינטואיציה, ולכן זקוקים לישועת ה', כדי שאכן נלך בדרך נכונה.
נזכה בע"ה לעוצמה גדולה של תורה, שצלם אלקים יתגלה בנו, מתוך שפע ברכה והצלחה, בריאות ושמחה, לאורך ימים ושנים טובות, והעיקר: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'".
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.