לחיות עם פרשת השבוע – להתחבר לשורש
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
הפסוק הראשון בפרשה הוא פסוק מיוחד ומרכזי מאוד, אף כי שמה של הפרשה בא מן הפסוק הבא אחריו (שמות ו', ב'):
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.
בולט בפסוק המעבר ממידת הדין למידת הרחמים.
תחילת הפסוק כתובה בלשון של מידת הדין:
"וידבר" – הוא לשון קשה.
"אלהים" – הוא שם של מידת הדין.
"אל משה" – מוזכר בשמו, שזו התייחסות חיצונית.
ולעומת זאת חלקו השני של הפסוק הוא במידת הרחמים:
"ויאמר" – לשון רכה, של רחמים.
"אליו" – התייחסות פנימית לאדם עצמו.
"אני ה'" – שם של מידת הרחמים.
נעמוד על שתי דרשות של חז"ל על הפסוק, וננסה לראות את המשמעות שלהם לחיינו.
א.
שמות רבה פרשה ו', ב':
ורבי יוסי בן ר' חנינא אמר: "אלהים" – על המצריים, "אני ה'" – על ישראל.
אותה הנהגה אלוקית ואותה מציאות, מתגלה כלפי המצרים במידת הדין, וכלפי ישראל במידת הרחמים. האור האלוקי שהופיע בעולם בשעבוד מצרים ובגאולת מצרים – הוליד שתי תוצאות הפוכות.
הבנת הדבר יכולה לעלות מדברי הגמרא (סנהדרין צ"ח ע"ב):
דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב (עמוס ה'): "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?! והיינו דאמר ליה ההוא מינא (=וזהו שאמר לו אותו מין) לרבי אבהו: אימתי אתי (=מתי יבוא) משיח, אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי (כשיכסה אתכם החושך), אמר ליה: מילט קא לייטת לי (=האם אתה מקלל אותי)?! אמר ליה: קרא כתיב (=כך כתוב בפסוק): "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".
התרנגול והעטף הם שני עופות הפוכים.
התרנגול חי ופעיל רק ביום. כשיורד החושך – הוא משותק לחלוטין. כשמתקרב האור, התרנגול מתחיל להתעורר והוא קורא – "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". העטלף, לעומתו, פעיל רק בלילה. בחושך הוא יכול לעוף ולאכול, ובאור הוא משותק.
אותה מציאות של אור גורמת לתרנגול להתעורר, ולעטלף להשתתק.
והנה, עומדים שני העופות הללו יחד ומחכים לאור, לגאולה שתבוא. התרנגול תמה על העטלף – מה לך לחכות לאור? מה שעבורי הוא אור וגאולה, עבורך הוא חושך.
כך אמר רבי אבהו לאותו מין. כשעלינו יזרח אור ה' – אותו אור יגרום לכך ש"החושך יכסה ארץ". לנו זה יהיה אור, אבל עבורך זה יתגלה כחושך. כך גם במצרים. אותה הנהגה הופיעה כמידת הדין מצרים וכמידת הרחמים לישראל.
אנחנו נמצאים בתקופה שרבי אבהו דיבר עליה. אורות גדולים מאירים בדור הזה. החל מקיבוץ הגלויות ועד להארות של התקופה הנוכחית. אמנם הקורונה קצת מנסה להסתיר את האור הגדול של התקופה – אבל זה לא יצלח. האורות גדולים ולא ניתן לעצור זאת.
המסר שעולה מדבריו של רבי אבהו הוא שאנו צריכים לפתח כלים כדי לקבל את האור הגדול של הגאולה. כשמאיר בעולם אור הגאולה, רק מי שהכין כלים גדולים כדי לקלוט אורות גדולים – יראה את האור. מי שחי במחשכים, מי ש"נר מצוה ואור תורה" לא מאירים את חייו – הוא כמו העטלף. האור הגדול מסנוור אותו ונראה בעיניו כחושך, וגורם לו לשיתוק.
הפסוק שכורך בענין אחד את מצרים ואת ישראל, מלמד שהנהגה אחת מופיעה לשניהם – בצורות הפוכות. גם בהמשך הפרשה מתייחס הכתוב למצרים ולישראל כאחד (שמות ו', י"ג):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
אותו ציווי – "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" – נאמר לפרעה ולבני ישראל. הוא מתבטא אצל כל אחד מהמקבלים בצורה אחרת. לפרעה במידת הדין ולבני ישראל במידת הרחמים.
אנו מתפללים שנזכה להכין כלים ראויים כדי לראות את האור הגאולה, והאור ידבר אלינו ויאיר את חיינו.
ב. דרשה נוספת על הפסוק הפותח את הפרשה עוסקת בענין נוסף, יסודי וחשוב – הפיכת מידת הדין למידת הרחמים.
בסיום הפרשה הקודמת משה בא לקב"ה ואומר (שמות ה', כ"ב-כ"ג):
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
משה מרגיש שהשליחות שלו אל פרעה גרמה להרע לעם ישראל, ולא לקדם את הגאולה. על כך דורשים חכמים (שמות רבה פרשה ו', א'):
ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: "וידבר אלהים אל משה", ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים, הדא הוא שכתיב "ויאמר אליו אני ה'".
חלקו הראשון של הפסוק מתאר את מידת הדין שבקשה לפגוע במשה. ה' אומר למשה שילך לפרעה כדי לגאול את ישראל. האם אתה לא מאמין שזו גאולה? משה מנתק עצמו כביכול מן הקב"ה ומדבריו, והניתוק הזה הוא ביטוי של מידת הדין. לכן בקשה מידת הדין לפגוע בו.
אך משה דיבר כך משום צערם של ישראל. הסבל הגדול של השעבוד, התינוקות הנתונים תחת הבנין, גרמו למשה לדבר כך. משה לא יכול היה לראות כמה עם ישראל סובל בדרך אל הגאולה, ולכן פנה כך אל הקב"ה.
כיון שכך – התהפכה מידת הדין שבתחילת הפסוק למידת הרחמים שבהמשך הפסוק.
נראה, שיש בדברים אלו הדרכה, כיצד ניתן להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
הרב קוק בכמה מקומות בכתביו עוסק ביחס לאנשים הרחוקים מאמונה, מן הקב"ה ומשמירת תורה ומצוות. הוא כותב שאם הם מחוברים לעם ישראל – אז הם קשורים אל השורש. הכפירה שלהם איננה מהווה ניתוק גמור, שכן הם מחוברים לעם ישראל, ולכן יש לקרב אותם, ולגלות את ניצוצות הקדושה שיש בהם. דרך החיבור שלהם לישראל, אפשר לחבר אותם גם אל השורש העליון של האמונה, לקב"ה.
כך כתב באגרתו המפורסמת לרידב"ז (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תקנ"ה):
ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאף על פי שהן שפלות מאד בענין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצוינים בהם… מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה… תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.
הקישור לעם ישראל, מסירות הנפש למען העם והארץ – זוהי צורת החיבור של אנשים אלו אל השורש.
בספרים הקדושים מובא, ש"אין הדין נמתק אלא בשרשו" (עי' עץ חיים שער י"ג פי"א). הדין הוא ניתוק מהמקור. כאשר מחברים את המציאות אל השורש, הופכים בכך את מידת הדין למידת הרחמים.
נראה, שבדור שלנו הדרך לחבר אל השורש היא בהבנה שגם עם ישראל הוא "שורש". מי שמחובר לעם ישראל, גם אם הוא מנותק מן התורה ומן האמונה – יש לו חיבור אל המקור. יש כמה "מסלולים" שדרכם ניתן להתחבר אל המקור. כמובן, התורה והאמונה הם המסלול המרכזי והעיקרי. אבל גם עם ישראל, חסד וכדומה – יכולים להיות דרך לחיבור אל השורש. אם נסתכל כך על המציאות ועל האנשים, בעין טובה – נחבר את האנשים אל השורש. כאשר לוקחים את הנקודה הטובה שבאדם ומאירים אותה, ומגלים שהיא מחוברת אל השורש – יש בכך מיתוק הדין והפיכתו למידת הרחמים.
ביטוי לכך ראיתי לפני שנים רבות. בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, היתה "התנפלות" גדולה על הציבור הדתי. תלמידים בישיבה סיפרו שכשראו את הכיפה שלראשם – הורידו אותם מהטרמפ שהם עלו עליו. הרצח הטיל כתם על כל הציבור הדתי.
והנה, דווקא בעקבות כך, קיבלנו פניה להתארח בשבת בקיבוץ מזרע, שהוא קיבוץ רחוק מאוד מתורה ומצוות. מזרע הוא המקום הראשון שבו גידלו חזיר בארץ ישראל. דווקא הם פנו ובקשו לעשות שבת משותפת. הם השקיעו הרבה, דאגו לאוכל כשר, בטלו את הדלתות האוטומטיות, ועשו הכל כדי שנוכל להיות שם בשבת בצורה טובה.
הם הרגישו שהפילוג בעם עלול ליצור כאן שני עמים, והם חשו שאם רק אחד מהעמים האלה ישאר בעתיד – זה לא יהיה הם. הם לא מחוברים למקורות ולמסורת של עם ישראל ההיסטורי.
במהלך השבת חווינו כמה חוויות מיוחדות. בבית שבו התארחנו היה גם אבי המשפחה, יהודי מבוגר שהיה ממייסדי מפעל החזיר בקיבוץ. הוא משך אותי שאשב לידו על הספה, ואמר: "אני חייב פעם אחת לשבת ליד רב"…
במהלך השבת התוודענו לדבר מעניין. בעקבות מלחמת ששת הימים, התחילה תנועה גדולה של "התנדבות". צעירים וצעירות לא יהודים מרחבי העולם, באו לישראל ועבדו במשך כמה חודשים בקיבוצים. היו מבני הקיבוץ שהתחברו אל המתנדבות, התחתנו איתן וירדו מן הארץ.
כשראו כך – החליטו לעצור את התופעה. קיבוץ מזרע, היה הקיבוץ הראשון שהוציא את המתנדבות מתוכו, ונלחם נגד התופעה עד שהצליחו לבער את הנגע הזה מהקיבוצים. הם אמרו: עד כאן! אנחנו אמנם כופרים, אבל לא מוכנים שבנינו יתבוללו ויאבדו שם ישראל.
גם האנשים הרחוקים האלו מחוברים אל עם ישראל, ודרך זה יכולים להתחבר אל השורש. אנו רואים אנשים רבים שיכולים לכפור ולהילחם בדת, אבל הם קשורים לעם ישראל, ומוכנים למסור את נפשם למענו.
משה מלמד אותנו, שהחיבור לעם ישראל וההשתתפות בצערו – יכולים להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
ענין נוסף בפרשה, שבמבט ראשון לא קשור לדברים עד כאן.
בהשגחה פרטית, הקריאה של היום, "רביעי", והדף היומי של היום – פסחים דף נ"ג, עוסקים שניהם במכת הצפרדעים.
כך מובא בגמרא (פסחים נ"ג ע"ב):
עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו: "ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.
הצפרדעים לא מצווים על קידוש השם. בכל זאת, נכנסו הצפרדעים למשארות – לעיסות, והעיסות הוכנסו לתנור החם. מכאן למדו חנניה, מישאל ועזריה קל וחומר – אנו שמצווים על קידוש השם, על אחת כמה וכמה שמצווים אנו להשליך עצמנו לכבשן האש למען שמו.
יש להבין, מה בדיוק למדו מן הצפרדעים. נראה, שהלימוד הוא, שמסירות נפש למען השם היא דבר המוטבע בטבע הבריאה. הצפרדעים לא עשו את מעשיהם מתוך בחירה, אלא על פי טבעם. קידוש השם ומסירות נפש על שמו של הקב"ה זה הטבע של הבריאה.
אנו רגילים להזכיר בהקשר זה את דבריו של פרופ' אהרן קציר הי"ד, בספרו "בכור המהפכה המדעית" (עמ' 86):
כשמחנות נמלים לבנות נתקלים במסעותיהם במכשולי אש, מטילות עצמן רבבות נמלים אל תוך הלהבות ומכבות אותן בגופן כדי לפרוץ דרך למחנה כולו. אולם התנהגות זו אינה בגדר מעשה גבורה עליון של אידיאליסט, אלא תגובה אוטומטית של מכונה קטנה, אשר פעולותיה נקבעות על ידי גורמי התורשה. כולנו נסכים, שאין ליחס לה לנמלה תכונות מוסריות, מאחר שאין היא יכולה להחליט על פעולתה בדרך של בחירה חופשית ושיפוט עצמאי. רק כשקיים קונפליקט בין הנטיה הטבעית להציל את נפש הפרט, ובין מצות ההקרבה העצמית למען הכלל, מתגלה ההתנהגות המוסרית.
חנניה מישאל ועזריה יכולים ללמוד קל וחומר מנמלים לבנות, שמפילות עצמן לכבשן האש למען "הכלל". זה ביטוי נפלא של מסירות נפש על קידוש השם, שמופיע בטבע הבריאה.
בעומק הדברים, יש בכך קשר עמוק לדברינו לעיל, על הפיכת מדין הדין למידת הרחמים.
המהרש"ל (על הסמ"ג ל"ת ב') שואל על הביטוי "חילול השם", וכן "קידוש השם":
יש מקשים, למה תלה עיקר עוון החילול במילת השם יותר משאר עבירות, ולמה לא אמר "לא תחללו אותי"? ונראה לי שהוא יתעלה לא קפיד אלא אמעלת (= על מעלת) ישראל שלא יצא עליהם שום דופי וקלון, כי הם תלויים בשמו יתברך וזה מה שתיקנו בתפילת ראש השנה "ושמנו קראת בשמך", ויש להם סעד מן המקרא "ומה תעשה לשמך הגדול", כדאיתא בירושלמי.
"קידוש השם" – מתייחס למעלת ישראל, שנקראו בשם ה'. החיבור לעם ישראל הוא חיבור לשמו הגדול. כאשר אדם מחובר לעם ישראל – הוא מחובר אל המקור. כך ניתן להפוך את מידת הדין, המתבטאת בניתוק מהמקור, למידת הרחמים, המתבטאת בחיבור למקור.
אנו צריכים לראות בעינינו ובלבנו את החיבור לעם ישראל, את מסירות הנפש של הרבים שמתגייסים ליחידות מובחרות, את מעשי החסד הרבים. מתוך החיבור לכלל ישראל נהפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
ובע"ה הקב"ה ינהיג אותנו במידת הרחמים, לטובה ולברכה, בבריאות ובשמחה, לאורך ימים ושנים טובות, לגאולה השלמה שתבוא בחסד וברחמים.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.