לחיות עם פרשת השבוע – האתאיסט המאמין
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
במרכז הפרשה אנו קוראים על מעמד הרב סיני ומתן תורה. הרצי"ה זצ"ל מעיר (שיחות הרב צבי יהודה שמות, עמ' 198):
לעומת פרשת בשלח שהיא פרשה גדולה גם בכמות וגם באיכות, שנמשכים ממנה דברים נשגבים גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה מצותית – הרי פרשת יתרו היא פרשה קטנה בכמות אבל נוראה באיכותה; היא פרשת מתן התורה ופגישה עם סיני מאז ועד הנה…
דברים קדושים וגדולים באיכות מתגלים מתוך מרכז חיים שהוא קטן הכמות. הלב אינו גדול כרגל, אבל מיעוט הכמות מגלה את גודל האיכות.
דומים הדברים לדברי הרב קוק זצ"ל על לימוד המוסר ויראת ה' (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ט'):
הנני מוסיף לזרז למזורז כמוך שי' לשקוד על התורה, ולחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד, ולשים לב למוסר ויראת ד' כפי מסת הפנאי, כי זהו עיקר הכל. ואם כי הזמן האפשרי ליחד ללימודים כאלה הוא חלק קטן, אבל הוא נושא פרי ברכה אל כל יתר הפעולות והלימודים, כמו שהמוח הוא קטן בשיעורו והוא מטביע צורת האדם באדם.
פרשת יתרו היא ה"מוח" של התורה – היא קטנה בכמותה אבל כל העולם בנוי עליה, והיא מחזיקה את יסוד האמונה.
בשני מדרשים, אנו מוצאים מחלוקת ביחס למעמד הר סיני.
רש"י בתחילת פירושו לתורה מביא מדרש:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל…
המצוה הראשונה היא "החודש הזה לכם", ובה היתה התורה צריכה להתחיל.
אולם במקום אחר דרשו חז"ל (מכילתא יתרו, מסכתא ד"בחדש", פרשה ה'):
"אנכי ה' אלהיך", מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס במדינה, אמר להם: אמלוך עליכם, אמרו לו: כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו. מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם, אמרו לו: הן והן. כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם: אמלוך עליכם, אמרו לו: הן והן.
התורה היתה צריכה להתחיל ב"אנכי ה' אלקיך", וזו המצוה הראשונה.
שני המדרשים מתאימים למחלוקת רש"י והרמב"ם.
לדעת רש"י, גם המצוות שהיו לפני מתן תורה – יש להן תוקף מחייב. במתן תורה הקב"ה הוסיף לעם ישראל מצוות נוספות. כך מפרש רש"י על הפסוק (ירמיהו ב', כ"א): "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק":
…ומדרשו: "נטעתיך שורק", הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש, כמנין 'שורק'.
עם ישראל קיבל שש מאות ושש מצוות, ויחד עם שבע מצוות בני נח – הגיעו לתרי"ג מצוות.
לדעת רש"י, כבר בראשית הבריאה קיבל אדם הראשון מצוות, ותהליך הופעת המצוות בעולם ממשיך והולך מאדם הראשון ועד למעמד הר סיני. מעמד הר סיני הוא השלמה של המצוות. "החודש הזה לכם" – זו המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, כבר במצרים, לפני מתן תורה.
אך לשיטת הרמב"ם, התוקף של המצוות הוא רק ממעמד הר סיני1. המצוה הראשונה שבה נצטוו ישראל היא "אנכי ה' אלקיך" – מצות האמונה. זו גם המצוה הראשונה שמנה הרמב"ם בספר המצוות. הר סיני הוא המקור לחיובנו בתורה ובמצוות, כפי שאמר הקב"ה למשה (שמות י"ט, ט'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.
מעמד הר סיני הוא מקור האמונה בנצחיות התורה. כך כותב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ח ה"א):
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף… ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם", ונאמר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת". ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
מעניין לשים לב, לענין המשותף לשתי המצוות ה"ראשונות" – "החודש הזה לכם", ו"אנכי ה' אלקיך". שתי מצוות אלו לא נאמרו בלשון ציווי. התורה כביכול מוסרת לנו מידע, אך לא מצוה אותנו מה לעשות עם המידע הזה.
בספר "לב שמח" על ספר המצוות לרמב"ם, הוא מביא זאת כשאלה:
ומה שלא בא בלשון ציווי, אינה טענה, כי יש לנו כיוצא בו: "החדש הזה לכם ראש חדשים", שגם בו אין הלשון מורה על הציווי ומנאן הרמב"ם במצות עשה קנ"ג…
אך נראה, שהעובדה שיש מצוה נוספת שלא באה בלשון ציווי, אינה עונה על השאלה, אלא מכפילה אותה.
יש לציין, ששתי מצוות אלו הן היחידות בתורה שלא נאמרו בלשון ציווי, ונראה שיש לכך משמעות. שתי המצוות הללו הן ה"ראשונות", ויש ללמוד מכך, שדברי רש"י ודברי הרמב"ם – אלו ואלו דברי אלהים חיים. ההתחלה לא נאמרת בלשון ציווי.
נעמוד על ביאור הדברים ביחס למצות האמונה, "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט', ט').
ר' צדוק הכהן מלובלין ביאר, מדוע מצות האמונה לא נאמרה בלשון ציווי (צדקת הצדיק, רכ"ט2):
והיינו 'אנכי' דלא אמר בלשון ציווי, כמו שכתבנו במקום אחר שהוא נגד אמונה פשוטה הקבועה בלב כל איש ישראל ולא שייך על זה ציווי דמי שאין מאמין מה יועיל ציווי, רק ישראל מאמינים בני מאמינים.
האמונה היא מציאות פנימית עמוקה באדם. האמונה היא האדם. על כן לא כתבה התורה את האמונה בלשון ציווי. מצות האמונה לא באה להמציא משהו חדש, אלא לגלות את מה שקיים כבר בלבו של האדם.
המהר"ל מבאר את הדבר בצורה דומה, לא מצד פנימיות האדם, אלא מצד הקב"ה (תפארת ישראל פרק ל"ז):
אבל "אנכי ה' אלוהיך", אף אם לא יקבל אותו האדם לאלוה, הוא אלוהים שלו והוא מלכו מצד עצמו, וכמו שאמר הכתוב על אותם שרצו לפרוק עול של הקב"ה, שלא יהיה הוא יתברך מלך עליהם, על זה אמר (יחזקאל כ') "חי ה' אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם". וכדי שלא יטעה האדם בטעותו לומר כי אפשר שיפרקו עולו מהם, וכמו מלך בשר ודם יכולים העם לפרוק עולו מאתו עד שאינו מלך עליהם, אמר בלשון הזה "אנכי ה' אלוהיך" כלומר שעל כל פנים אני ה' אלוהיך מצד עצמי…
הקב"ה הוא מלכו של עולם, בין אם האדם מאמין בכך ובין אם לא. על כן כתבה התורה את המצוה הזו כ"נתון" – "אנכי ה' אלקיך", אם תרצה או לא.
ר' צדוק והמהר"ל משלימים זה את זה. האמונה היא מציאות קיימת – בפנימיות נפשו של האדם ובעולם. אנו צריכים לגלות את המציאות הזו ולהשתלב בה, איך איננו יכולים לשנותה.
דברים אלו הזכירו לי מאמר בעיתון, שקראתי לפני כחמישים שנה, כשעוד היה אפשר לקרוא מאמר בעיתון… העיתונאי בנימין גלאי פרסם מאמר בשם "קדיש" לזכר אביו האתאיסט, שביקש שלא יאמרו אחריו קדיש. עיתון "מעריב" היה בית הכנסת, והמאמר היה ה"קדיש" על אביו…
נביא חלקים מדבריו:
אבי, זכרונו לברכה, היה אתאיסט. לא האמין באל, לא במלאכיו, לא בחיים שלאחר המוות, לא בשכר, לא בעונש, לא בהישארות הנפש, לא בתחיית המתים. אויב כל השגה שמעבר לגבול חיי אדם, הניח לאחרים להאמין או לחדול, אך יכול היה ליהרג על זכותו לדחות גינונים אשר לא ברוחו…
את גופתו צווה למחקר, וימים רבים רבים מראש בא משום כך בדברים עם שלטונות האוניברסיטה העברית בירושלים.
זו היתה שאגת האריה האחרונה שלו.
החינוך שקיבלנו עשה את שלו ואין אנו רחוקים הרבה מהשקפותיו. אך ספק בידי אם ננהג כמותו. לא כל אדם נולד אריה.
בשיחות שהיו לי עמו הטחתי בפניו, לא פעם ולא שתיים, כי אינו מאמין אולי באלהים, אך כל חייו היו, הנם, יהיו עבודת אלילים. איני חוזר בי.
גדול כל אליליו היה היושר. על מזבחו הקריב הכל.
בבחרותו עשה שנה אחת בברלין. אמו, אשה יראת שמים, צאצאת הרבי מנובוגרודוק, באה אליו מעיר מגוריה ובקשה לבקרו. שאלתה הראשונה היתה אם התפלל. ידע שאם יאמר לא, תרעד האדמה תחתיו.
"לא".
ברזל הקיש בברזל. מבלי להוציא הגה מפיה חזרה לבית מלונה, ארזה את חפציה, נסעה הביתה ולא ראתה עוד את פניו עד סוף חייה.
משנודע לו כי נסתלקה, לאחר שנים רבות, מן העולם, לא שינה ממנהגו ולא קיבל על עצמו דיני אבלות. אך אמי קראה לי והראתה לי, שלא בידיעתו, את הכר שעליו הניח אותו לילה את ראשו. רטוב מדמעות.
אנשים אשר כמותו מעוררים תמיהה בלב. אם לא האמין בענשי שמים, או בחסדי הבורא, שעליו אומרים כי ברצותו הוא מוחל, ברצותו הוא סולח – מה טעם חומרתו במוסר, בדברים שבין אדם לחברו? מי עמד עליו לשפטו – באין שופט? מי, סבור היה, משגיח על מעשיו, אם אין השגחה עליונה?
משהו פנימי, עמוק, שיש ודאי בנפש כל אדם! מבלי שיהיה עליון, הוא כנראה נצחי!…
אם יש גן עדן, אבי ייכנס בו וימצא אותו מלא אתאיסטים, קשוחים אך ישרים, נפלאים, אשר כמותו, ואם יש אל בשמים, הוא גדול ודאי כל כך שבבוא מועד, תתחבר בו עצם אל עצמו, תקרום עוד, תעלה בשר, וכשיעמוד לגורלו, בקץ הימין, יעמוד זקוף וגא, שלם ברוחו, שלם באיבריו, ככל אשר היה בחייו.
מאמר מדהים. מתברר שגם מי שמצהיר על עצמו שהוא "אתאיסט", הוא בעצם מאמין. הוא מאמין בנצח, במשהו מעבר לעולם החומרי. הוא אמנם לא קורא לזה "אלהים", אבל האמונה נמצאת בעומק הלב, ואי אפשר לברוח ממנה.
ענין נוסף ביחס למצות האמונה. הרמב"ן משיג על הרמב"ם, ואומר שהאמונה בבורא העולם היא השורש למצוות, ולכן היא לא נמנית כמצוה מתרי"ג המצוות. את מצות האמונה מגדיר הרמב"ן בצורה שונה מעט (השגות למצות עשה ה'):
הרי שבארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות… שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא המוציא ממצרים, כלומר החפץ היכול המחדש. אם כן דבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה אחת, והיא המצוה להאמין בעיקר.
המצוה היא להאמין שבורא העולם, הוא שהוציא את ישראל ממצרים, והוא משגיח על העולם ומנהיג אותו.
הסמ"ק מוסיף ענין נוסף במצות האמונה. האמונה שיש בורא לעולם שמנהיג אותו, כוללת גם את האמונה בגאולה (סמ"ק, מצוה א'):
ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת ל"א) ששואלין אדם לאחר מיתה בשעת דינו "צפית לישועה?" והיכן כתוב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'", ועל כרחין מאחר שהוא דבור הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב "ושב וקבצך מכל העמים".
בגמרא (שבת ל"א ע"א) אמרו, שלאחר מותו של האדם שואלים אותו כמה שאלות, והראשונה שבהן: "ציפית לישועה?". יכול אדם לומר: לא, לא ידעתי שצריך לצפות לישועה. איפה זה כתוב בתורה?
אומר על כך הסמ"ק: זה כתוב בפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". כשם שהוציאנו מבית עבדים, כך יוציאנו מן הגלויות הנוספות.
יש בורא לעולם, ויש לעולם מגמה, והעולם יגיע ליעדו. אנחנו צריכים להיות שותפים לישועה על ידי הציפיה לישועה. כך ישאלו את האדם: האם התבוננת בעולם, כדי לראות איך הישועה מתגלה? האם ראית את ההשגחה האלוקית על העולם, המובילה את העולם ליעדו?
מקורן של שאלות אלו הוא במצות האמונה.
"לחיות עם פרשת השבוע" – להבין כי האמונה איננה רק בעצם המציאות האלוקית. האמונה צריכה להיות נוכחת בחיים שלנו, אנו צריכים לחפש אותה במציאות החיים.
מי שמתבונן במציאות הטבעית, בהיסטוריה של עם ישראל, במתרחש בתקופה שלנו בעולם – מזהה את ההשגחה האלוקית. כך מקיימים בימינו את מצות האמונה.
בע"ה נצפה לישועה, ובכך נתרום את חלקנו להבאת הישועה במהרה בימינו, בבריאות ובשמחה לאורך ימים ושנים טובות, מתוך שפע ברכה והצלחה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 ראה על כך בהרחבה בספר "מצוה ברה", המצוות לסוגיהן, ב' (עמ' יב).
2 ועי' במצוה ברה, מצות האמונה (עמ' סב), דברים נוספים.