לחיות עם פרשת השבוע – פר, פורים ופירורים

משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה

החלק של היום בפרשת השבוע (רביעי), עוסק בהקדשת הכהנים. כדי להיכנס לעבודת הכהונה, הכהנים לובשים את בגדי הכהונה, וגם צריכים להקריב קרבנות מיוחדים (שמות כ"ט, א'):

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם.

ובהמשך (שמות כ"ט, ל"ח):

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד.

מעניין לראות, שגם הרש"ר הירש וגם הרב קוק, מבארים את המשמעות של קרבנות הכהנים: הפר, שני האילים והכבשים.
אמנם, יש הבדל עקרוני בין שיטותיהם.
הרש"ר הירש רואה במצוות בכלל ובקרבנות בתוכם, סמלים לרעיונות רוחניים. הוא מבאר מה מסמל הפר ומה מסמל האיל וכדומה.
הרב קוק כתב כמה פעמים שיש דרך אחרת להבנת עניינן של המצוות. במאמרו "מעשי יצירה" (אורות, זרעונים, ד'), שנכתב, על פי המקובל, כמענה לדבריו של הרש"ר הירש, כותב הרב:

אורה של חיים ושל טוב, של כח פועל ושל גבורה כללית, יוצאת לאיש הפרטי ולאומה בכללה מהיפי והטוב, הגבורה והנצחיות, שיש בגניזה בכח סודות הטעמים של המצות הנעשות באמונה לשם שמים.

המצוות אינן סמלים, אלא כוחות שפועלים במציאות. בלשוננו ניתן לומר שבמצוות יש אנרגיה של חיים, ועשיית המצוות מביאה חיים לעולם.
אנו, שמשתדלים ללכת בדרכו של הרב קוק, ננסה לעשות שלום בין שתי הדרכים בענין הקרבנות, וללמוד כיצד אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע" לאורם.

על הפר (שקשור גם לחג הפורים), כותב הרש"ר הירש:

הכהונה כעבודת הבורא, כמִשרה שהכהן מכהן בה – הרי פר: הכהן מושך בעול החריש והזריעה בשדה ה'.

הפר מסמל את כח העבודה. הפר מושך בעול ועובד בשדה, וכך הוא מפרה את העולם ומוציא ממנו פירות.
הרב קוק כותב על הפר (עולת ראי"ה ח"א עמ' קס"ז):

כח המפעל של עז החיים בכל תקף עזו, כח השור, מלא הגבורה והעז, המפרר ומפריד כל מה שהוא מקושר ומאוחד לאחדים, בתקף מפעל החיים שלו.

הפר בא מצד הגבורה, כח האש, המפורר ומפריד כל דבר לחלקיו. לאור דבריו של הרב קוק, ניתן להוסיף עוד מילים שיש בהן את האותיות פ"ר, ועניינם הוא פירור ופירוד. כידוע, יש הטוענים שהשורשים בעברית במקורם הם בני שתי אותיות, ולכן נמצא שורשים רבים שיש בהם את האותיות הללו ועניינם דומה.
ראשית, מעניינו של יום, במגילת אסתר אומר המן (אסתר ג', ח'):

יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים.

גם השורשים הבאים קשורים לכך: פר"ט, פר"ס, פר"ם, פר"ע, פר"ז – ערים פרוזות, פר"ץ, פר"ק – לשון פירוק, פר"א, ככתוב (איוב י"א, י"ב): "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", ועוד ועוד.
כחו של הפר, כח הגבורה, הוא ביכולת לפורר ולפרק, והקרבן אוסף ומאחד את כל הפירורים לגבוה. הקרבן הוא תיקון לכח המהרס של הפר. הפר-השור נוגח ומזיק, עושה הרס ופירוד בעולם. הקרבן מתקן זאת ומאחד את העולם המפורד, ומעלה אותו לה'. כך יכול הפר להוציא פרי, מתוך הכח המפורר.
המן באמירתו "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" ביקש להשמיד את היהודים, ולשם כך הפיל פור. אך התוצאה היא שקיבלנו את חג הפורים. זה התיקון לרצון המקולקל של המן.
אמרו במדרש (אסתר רבה פרשה ז', י"ב):

דבר אחר, "ישנו עם אחד", אמר ליה (המן): שניהון רברבן (שיניהם גדולות), שאוכלין ושותין ואומרים: עונג שבת, עונג יום טוב, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, חדא לשבעה יומין שבתא (אחד לשבעה ימים – שבת), חד לתלתין יומין ריש ירחא (אחד לשלושים יום – ראש חודש), בניסן פיסחא, בסיון עצרת, בתשרי ריש שתא וצומא רבא וחגא דמטללתא (ראש השנה והצום הגדול וחג הסוכות), אמר לו אחשורוש: כך הם מצווין בתורתן, אמר לו המן: אילו היו משמרין את מועדיהם ומועדינו, יפה היו עושין, אלא שמבזים מועדיך, "ואת דתי המלך אינם עושים", שאין משמרים לא קלנדס ולא סטרנליא, אמר לו הקב"ה: רשע, אתה מפיל עין רעה במועדיהם שלהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך, זה ימי הפורים, הדא הוא דכתיב (משלי י"ח): "פי כסיל מחתה לו".

המן התלונן בפני אחשורוש שהיהודים חוגגים יותר מידי חגים בשנה. כתוצאה מכך "הרווחנו" חג נוסף – את חג הפורים. פורים בא לתקן את דבריו של המן, ולאחד את העם המפוזר ומפורד על ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים. אנו אוספים את הדברים הנפרדים ועושים מהם מציאות אחת אחדותית.
זוהי המשמעות של הפר שמקריבים הכהנים. הכהנים צריכים להיות בגבורה – גבורה פיזית וגבורה של מנהיגות, מתוך הכח של הפר. מצד אחד כח העבודה, לעבודת הקרבנות, ומצד שני לאחד על ידי הקרבנות את המציאות המפורדת.

על עניינו של האיל כותב הרש"ר הירש:

הכהן הולך בראש הציבור ומורה לו דרך; הכהונה מעניקה לו אפוא מעמד רב וכבוד – הרי איל: הכהן הוא ה"איל", בעל הכוח וההשפעה, ההולך בראש צאן מרעיתו של ה'.

האיל הוא הכבש לאחר שגדל. האילים הם המנהיגים ההולכים בראש העדר, "המבוגר האחראי".

הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' קס"ג) מבאר שהאיל הוא "הכח המתעורר", בניגוד לכבשים שהם שקטים, הולכים יחד בעדר. האיל מביא את גילוי הכח היוצא ומתעורר.

הכהנים לוקחים פר אחד ושני אילים.
הפר נקרא בכתוב "פר חטאת". לפי דבריו של הרב קוק על הפר ניתן להבין זאת. הפר בא לתקן חסרון שיש במציאות המציאות מפוררת לחלקים נפרדים והקרבן של הפר בא לתקן ולהשלים את החסרון הזה.

שני האילים משמשים לשני קרבנות – עולה ושלמים. האיל מבטא את כח המנהיגות, ויש במנהיגות שני חלקים.
א. כח השררה. המנהיג שולט ומפקד על אנשים אחרים. כח זה צריך שמירה גדולה כדי שיהיה כולו "לשם שמים", למען האומה. על המנהיג לא לחשוב כלל על הכבוד ועל השליטה. את הכח להנהיג הוא מוצא לא בשליטה על אנשים אחרים, אלא בצד החיובי של התפקיד. אם יש צורך, הוא גם שולט, כדי להנהיג את הציבור בצורה נכונה, אך ללא כל אינטרס פרטי של כבוד או שליטה.
זהו האיל העולֶה לעולָה, שכולו לגבוה, והכהנים לא מקבלים ממנו דבר.
ב. כח השותפות עם הציבור. המנהיג צומח מתוך הציבור והוא שותף עם הציבור בצמיחתו. זהו הכח של מלמדי התורה והמחנכים, ששותפים עם הציבור בתהליך הגידול וההתפתחות. זהו האיל של השלמים.
קרבן שלמים עושה שלום, שכן אוכלים ממנו הכהנים, הבעלים והמזבח. כאן הכהנים הם גם הבעלים, והם אוכלים את חלקי הקרבן. קרבן השלמים מבטא את המנהיגות השותפה עם הציבור.
בשני הקרבנות הכהנים סומכים את ידיהם על הקרבן, מעניקים לקרבן את הכח, ואז מקריבים כל קרבן לפי עניינו.

הקרבן של הכבשים הוא קרבן תמיד. "כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד". זהו כח השגרה. הצאן המונהג על ידי האילים.
בחגים מקריבים שבעה כבשים, וזה כנגד שבעת ימי בראשית. הכבשים את ביטוי להתקדמות האיטית של העולם, ההולך ומתבסם, הולך ונהיה מתוקן. תמיד, בלי הפסקה, יש תהליך של תיקון בעולם. העולם הולך ומתבסם קמעא קמעא, כגאולתן של ישראל שהולכת קמעא קמעא.

באירועים מיוחדים מקריבים פרים ואילים. בשגרה מקריבים כבשים, שכן הם מלווים את התהליך התמידי של תיקון העולם, שאיננו פוסק לרגע. הכבשים נשלטים, ואין להם "פוזה" או ענין מיוחד. הם "רגילים", והם מבטאים את החיים הרגילים של האומה, הפועלת לביסום העולם ותיקונו.

בנוסף לקרבנות אלו מן החי, מקריבים הכהנים גם מנחה (שמות כ"ט, ב'):

וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

המנחה הבאה מן הצומח היא ביטוי לשפע האלוקי שהקב"ה משפיע על העולם. הצמיחה הבאה מלמטה מבטאת את השפע האלוקי שבא בעקבות כל הקרבנות – הפר, האילים והכבשים.

התהליך שהכהנים עוברים בעת חינוכם לעבודת המקדש, מביא את כל כוחות המנהיגות והאומה ומייחד אותם לגבוה. עבודתם של הכהנים היא לעשות את העבודה לשם שמים¹.

עם ישראל כולו הוא "ממלכת כהנים", וכולנו כמו הכהנים. אנו צריכים לאסוף את כל הכוחות לגבוה. אמנם אין לנו קרבנות, אבל נאמר (הושע י"ד, ג'): "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". על ידי תפילה ועבודה אישית, אנו יכולים למלא את מקום הקרבנות. כח הפרים, הכח של העבודה של והגבורה צריך להיות כח מתקן ולא מהרס, כשור חורש שמוציא פירות ומקדם את העולם אל מטרתו.

ובע"ה נזכה בקרוב לבנין בית המקדש, ונראה בעינינו את הקרבת כל הקרבות שאנו לומדים עליהם.
פורים שמח לכולם, כתיקון ל"מפוזר ומפורד של המן", בהתאחדות של כולנו בשמחה וטוב לבב, בבריאות ובשמחה לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *