המידות במועדות והמועדות במידות – לימוד מגזירה שוה, בנין אב, כל דבר שהיה בכלל ויצא ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ודבר הלמד מעניינו
בספרא בפרשת אמור (פרשתא ט', פרק י"א ואילך) דרשו את פרשת המועדות.
לכל מועד, יש מידה על פיה נדרשת איזו מצוה או הלכה באותו מועד.
בפסח נאמר:
חג המצות לה' שבעת ימים וגו' מה תלמוד לומר לפי שנאמר "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'" שביעי בכלל היה. ולמה יצא להקיש אליו. אלא מה שביעי רשות אף כולם רשות תלמוד לומר עליו תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה.
פירוש: המידה היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד ללא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יום השביעי היה בכלל שהרי כתוב "שבעת ימים" ולמה יצא מהכלל וכתוב רק "ששת ימים תאכל מצות", אלא יציאתו באה ללמד שהוא רשות, ולהקיש כל שבעת הימים ליום השביעי וללמד על הכלל כולו שהוא רשות.
בחג השבועות נאמר:
ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת לה', יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן, וכשאתה מגיע לפרים ולאילים אינם הם, אלא אלה קרבו בגלל לחם ואלה קרבו בגלל היום.
פירוש המידה היא דבר הלמד מעניינו. גם במוספים בפרשת פנחס וגם בקרבנות המועדות האמורים בפרשת אמור מופיע בשבועות שבעת כבשים ושעיר חטאת. השאלה היא אם זה אותו קרבן, או שיש שבעת כבשים ושעיר של פרשת אמור הבאים בגלל הלחם ויש שבעת כבשים ושעיר חטאת הבא כמוסף היום. כיצד נדע? על זה באה המידה דבר הלמד מעניינו, שבעניין מופיעים גם פרים ואילים אלא שמספרם שונה באמור מבפנחס.
מזה למדו שאלו שתי פרשיות נפרדות זו פרשת הלחם וזו פרשת המוספין.
בראש השנה נאמר:
… "מקרא קודש" זה קדושת היום, ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות תלמוד לומר "ה' אלהיכם" אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות את סומך לה המלכיות.
לפני פרשת ר"ה, נאמרה פרשת מצות פאה ובסיום הפרשה נאמר "אני ה' אלוקיכם" ומיד נסמכה לזה פרשת ראש השנה. למדו מזה בנין אב לסמוך מלכות ה' לזכרון ולקדוש היום ונראה שבנין אב היינו הזכרת שם ומלכות בכל ברכה, והיינו משום הזכרת השם מזכירין גם מלכות עמה.
ובהמשך דרשו, אחר שדרשו על תקיעת היובל וראש השנה:
ומנין ליתן את האמור ביובל בראש השנה ואת האמור בראש השנה ביובל ת"ל "בחדש השביעי" "בחודש השביעי" לגזרה שוה.
ופשוט הוא.
בסוכות נאמר:
"ולקחתם לכם" רבי יהודה אומר נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה ("ולקחתם לכם אגודת אזוב"). מה לקיחה האמורה להלן אגודה אף כאן אגודה.
ובהמשך על הפסוק בסוכות תשבו שבעת ימים:
אין לי אלא ימים, לילות מנין, הריני דן נאמר כאן שבעה ונאמר שבעה באוהל מועד, מה שבעה האמורים באוהל מועד עשה בהם לילות כימים. אף שבעה האמורים כאן נעשה בהן הלילות כימים.
בפסח ה"דבר" בא ללמד. "דבר" זה מידת המלכות, כנסת ישראל.
יציאת מצרים, היא בחינה של יציאת עם ישראל מהכלל. בתחילה היו האומות כולן שפה אחת ודברים אחדים. כלל אחד. כשנחלקו לעמים יצא עם ישראל מן הכלל על מנת ללמד את הכלל כולו, ועל הכלל כולו, שהכל אחד. שפה אחת ודברים אחדים ברורים "לקרא כולם בשם ה'".
זאת המידה המתאימה לפסח. "ללמד על הכלל כולו"
לעומת זאת שבועות ה"דבר" בא ללמוד "דבר הלַמֵד". זה מהותי למתן תורה שבאנו להר סיני ללמוד. עניינו של סיני ושל מתן תורה בא לומר שהכל אחד. ישראל הם כאיש אחד והתורה תורה אחת, ועל כן יש ללמוד "מעניינו" מהסביבה בה נאמרו הדברים מהקשר המיוחד שביניהם.
בראש השנה למדו מבנין אב. תפארת בנטותה לנצח או להוד או לשניהם. נצח והוד הם בבחי' היסוד הקבוע והיסוד המשתנה (עי' במבוא לבנין אב). בדיוק ראש השנה. כל שנה חוזרת על עצמה בקביעות ואעפ"כ אין שנה דומה לחברתה ואינה דומה תש"פ לתשפ"א בשמה ובמהותה. "כל זמן מאיר בתכונתו" על כן ראש השנה הוא בנין אב התפארת – האידיאל העליון, בהתגלותו דרך השנה שהיא מבטאת את הקבוע והמשתנה – זה בנין אב.
אח"כ למדו בגזירה שוה מיובל לראש השנה. ג"ש היא במידת התפארת, שהרבה פנים יש לה. אחד מהם הוא מיתוק הדין, ופן זה שייך ללמוד בראש השנה שהוא יום הדין, למתק אותו עם היובל ועם השופר – לשון "שפיר קאמרת" "שפרו מעשיכם".
אח"כ סוכות הנלמד בגזירה שוה המבטאת את השווי שבין כולם. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" ובארבעת המינים "יבואו אלה ויכפרו על אלה".