לחיות עם פרשת השבוע – איך מבקשים את ירושלים?
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בימים אלה, לפני 54 שנים, עמדנו בכוננות שלפני מלחמת ששת הימים. בהמשך פרצה המלחמה, ששיאה היה בכ"ח באייר – יום שחרור ירושלים. חווינו חויה מיוחדת במינה שבה כל עם ישראל היה שותף לשמחה ולהתרגשות על שחרור ירושלים והכותל המערבי.
שאלה מתבקשת בימים אלו – כיצד אנו צריכים לבקש את ירושלים ואת בית המקדש?
ננסה להתבונן בשאלה זו לאור פרשת השבוע.
בתוך הפסוקים הקשים של פרשת התוכחה, יש שני פסוקים דומים, שבהם הקב"ה מזהיר שחטאי עם ישראל יובילו לשממה. פסוק אחד עוסק בירושלים ופסוק שני בארץ ישראל. יש לשים לב להבדלים ביניהם (ויקרא כ"ו, ל"א-ל"ב):
וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.
ביחס לירושלים התורה מזכירה את הקדושה שיש במקום. ביחס לארץ ישראל נאמר "הארץ" בלבד, ללא אזכור הקדושה. ודאי שגם בארץ ישראל יש קדושה, ובכל זאת התורה לא מזכירה זאת.
חז"ל דרשו (משנה מגילה פ"ג מ"ג):
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר: "והשימותי את מקדשיכם" – קדושתן אף כשהן שוממין…
הקדושה נשארת גם אחר חורבן הבית. על כן אמרו חכמים (משנה עדויות פ"ח מ"ו):
אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית…
הקדושה נשארת במקום גם אחר חורבן הבית, ולכן ניתן להקריב קרבנות.
אולם בארץ ישראל – כאשר עם ישראל לא נמצא בארץ – בטלה הקדושה לענין המצוות התלויות בארץ. התורה לא מזכירה את הקדושה ביחס לארץ השוממה.
ההבדל הזה עולה מן הפסוקים, ויש מקום להבין – מהו ההבדל בין ירושלים לארץ ישראל, שמוליד את ההבדל ביחס לקדושה?
השאלה הזו נשאלה על ידי הרמב"ם בספר הי"ד החזקה (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז):
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר: "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים: אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל…
השאלה שהרמב"ם שואל על דבריו, היא בעצם שאלה על התורה: למה התורה אומרת על ירושלים שהיא קדושה בזמן הגלות, ועל הארץ לא נאמר כך?
נראה, שיש בדברים אלו ביטוי לשתי צורות של הופעת הקדושה.
יש קדושה שבאה מלמטה למעלה, יש קדושה שבאה מלמעלה למטה.
שתי דרכים אלו מופיעות גם בקשר של האדם עם הקב"ה. יש דרך שמתחילה מלמעלה (משנה ברכות פ"ב מ"ב):
…כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות.
העול מגיע אל האדם מלמעלה, ורק אחר כך מתחיל האדם לקיים את המצוות, מלמטה.
אולם יש גם דרך אחרת. מפורסמים דברי ספר החינוך (מצוה ט"ז):
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
המעשים שעושה האדם מביאים את האהבה והקשר, את השראת השכינה.
קדושתה של ארץ ישראל מתגלית על ידי המעשים שלנו. "דונם פה ודונם שם". עם ישראל מתיישב בארץ וכובש אותה. עוד יהודי ועוד יהודי, עד שיש בארץ "כיבוש רבים", ואז הארץ היא "ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל, ומתגלה הקדושה שבה.
ירושלים קדושה מלמעלה. "מפני השכינה". קדושתה של ירושלים לא מתחילה ממעשינו, מהקרבת קרבנות במקום, ומבנין הבית. זהו "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים י"ב, ה'), והבחירה האלוקית יוצרת את קדושת המקום. מתוך קדושתו – אנו גם בונים כאן את בית המקדש ומקריבים קרבנות.
לאחר עקדת יצחק קורא אברהם שם למקום העקדה (בראשית כ"ב, י"ד):
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה.
בתרגום מסביר שזוהי תפילה של אברהם:
ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, אמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא…
תרגום: ועבד והתפלל אברהם שם במקום ההוא, אמר לפני ה': כאן יהיו עובדים הדורות [הבאים]…
אברהם התפלל שבמקום שבו בחר ה', ובו היתה עקדת יצחק – ייבנה בהמשך הדורות בית המקדש שבו יעבדו בניו את ה' בעבודת הקרבנות.
לכאורה, אין זה דבר הכרחי שבית המקדש יהיה דווקא "במקום אשר יבחר ה'". הרי המשכן נדד במקומות רבים עד שהגיע להר המוריה. אך ציוה אותנו הקב"ה, שמקומו הקבוע של הבית הוא במקום אשר יבחר ה'. קדושת המקום והשכינה השורה בו מלמעלה, מביאה גם את העבודה שלנו, מלמטה.
קדושה שבאה מכח השראת השכינה איננה בטלה גם כאשר אנו לא יכולים לעשות את המעשים המבטאים את הקדושה. על כן "קדושתן – אף כשהן שוממין".
יש כאן לימוד חשוב. את השכינה לא מורידים לעולם עם הידים או עם הרגליים. אנו רוצים להביא להשראת השכינה במקום המקודש, בהר הבית – לא עושים זאת בכך שעולים להר הבית. השכינה שורה בלבבות, ולכן צריך להכין את הלבבות להשראת השכינה.
כפי שכותב בסיום ספר הכוזרי (ה', כ"ז):
ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.
הכיסופים לירושלים – הם שיביאו לבניינה ולהשראת השכינה.
אמרו בגמרא (ראש השנה ל' ע"א):
"ציון היא דורש אין לה" – מכלל דבעיא דרישה.
יש לדרוש לציון. ביטוי מעניין לדרך שבה דורשים לציון ניתן לראות באגרתו של הרב קוק זצ"ל לבנו, הרצי"ה (אגרות ראי"ה ח"ג, אגרת תתמ"ח):
על דבר השעור, הי' ראוי ונכון מאד לקבע ענין של הלכה דארץ ישראל, ואין בזה כלל משום יוהרא, ומקיימים אנו בזה גם כן דרישה דציון שהוא באמת דבר השוה לכל נפש.
לימוד ההלכות והעניינים הקשורים למקום מגביר את הכיסופים להשראת השכינה.
אנו צריכים ללמוד ולהבין כמה חסרה לנו ירושלים. עד כמה הקיום של עם ישראל נפגע כאשר הלב נפגע. כששועלים מהלכים במקום המקדש, זה פגיעה בעצם החיים שלנו, ואנו צריכים לכאוב זאת ולהביע את הכאב.
אנו צריכים להיות כלים ראויים להשראת השכינה. הדבר המרכזי והחשוב ביותר שדרוש כדי להכין את עצמנו להשראת השכינה בירושלים הוא השלום.
אין לירושלים אויב גדול יותר מאשר מריבות וקטטות בינינו. ירושלים היא גם מלשון שלמות, "מלך שלם". שלמות העם והאחדות בתוכנו – היא הדבר הגדול ביותר. אנו צריכים להתחיל בכך בעצמנו, במעגלים שלנו. בעשיית חסד, בהארת פנים. מתוך כך חשוב להמשיך את רגש האהבה לכל יהודי, גם אם הוא שייך לתנועה אחרת ולמגזר אחר.
גם אם יש מחלוקות בינינו, וכיום אנו בתקופה של מחלוקת קשה על הדרך הנכונה להנהגת המדינה – אין לכך קשר כלל לאהבת ישראל. בימים אלו חשוב במיוחד לחזק את האהבה העמוקה לכל יהודי, ולהימנע מרגשות של נקימה ונטירה. אל לנו ללמוד ממי שרוצים להיות מנהיגינו, כיצד נוקמים ונוטרים. לצערנו המדינה כולה מושפעת מרגשות נקם של אדם זה או אחר.
כוחו של הציבור הוא גדול, ואנו צריכים להביע בתוכנו את האהבה העמוקה לכל אחד ואחד מישראל. גם מי שנראה לנו שפועל נגד ערכי האומה, שבמעשיו מזיק והורס – אין זה נוגע לעצם האהבה שיש לחוש לכל אדם מישראל.
ידועים דברי החזון אי"ש זצ"ל ביחס למי שאינם שומרים תורה ומצוות בדורנו (חזון איש יורה דעה סי' ב'):
ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת… ובהגהות מיימוניות פ"ו מהלכות דעות כתב, דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד, כתב בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"ם מלובלין, כי אצלנו הוא קדם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח ודיינין להו כאנוסים.
אין אנו יודעים כיצד להוכיח, ולכן כל החוטאים נחשבים שהם לפני תוכחה, וממילא אין לנו אדם שמותר לשנוא אותו על פי ההלכה. לכן אנו צריכים לאהוב ולקרב את כולם.
זוהי הדרך לבנות את ירושלים.
כך הסביר הרב נריה זצ"ל את ההבדל בגורלה של ירושלים, בין מלחמת העצמאות ובין מלחמת ששת הימים.
במלחמת העצמאות, היה ברור שירושלים תישאר בידינו. היא היתה כבר בשליטה שלנו, היה ישוב יהודי גדול בעיר העתיקה. בכל זאת – העיר נפלה ונלקחה מאיתנו.
במלחמת ששת הימים היה ההיפך. לא היתה כל סיבה שירושלים תינתן בידינו. כיבוש ירושלים לא היה כלל בתכניות המלחמה. בכל זאת – שחררנו את ירושלים.
מסביר הרב נריה, שבמלחמת העצמאות היתה מחלוקת בין הפלגים השונים מי יכבוש את ירושלים. כל קבוצה רצתה לכבוש את העיר ממקום אחר. כשיש מחלוקת – אין ירושלים.
במלחמת ששת הימים, לעומת זאת, היתה אחדות גדולה בעם ישראל. הפעם הראשונה שבה היתה "ממשלת האחדות", היתה בימים הכוננות שלפני המלחמה, כדי לחזק את העם באוירה הקשה שהיתה. האחדות הזו יצרה אחדות גם בעם, שצורה שקשה לתאר. כשיש אחדות – ירושלים ניתנת בידינו כפרי בשל.
אנו צריכים לפעול הרבה כדי להגביר את האחדות, וכך לזכות לבנין ירושלים.
ענין נוסף שאנו צריכים לפעול בו, הוא הכשרת הלבבות לדברים גדולים, לתורה גדולה. אנו צריכים להתרגל למושגים גדולים ועמוקים, לקדושה, לנשמה. כשהלבבות יהיו כלים לקבל את הקדושה ואת השכינה – זה יוביל להשראת השכינה בפועל.
יש לנו הרבה מה לעשות בענין זה. אנו צריכים להרבות בלימוד התורה, בהופעה של תורה גדולה. אנו צריכים לשאוף להופעת נשמת התורה, לתורה שמביאה איתה את השראת השכינה.
בקשת ירושלים באה על ידי שמגבירים את הכיסופים ואת הדרישה לציון, על ידי אחדות מלאה ושלמה בתוכנו, ועל ידי לימוד עמוק של קדושת התורה ונשמת התורה.
כך נזכה בע"ה להשראת השכינה בירושלים, ולבנין בית המקדש במהרה בימינו, לגאולה השלמה ולמלכות בית דוד.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.