לחיות עם פרשת השבוע – "ליוצא ולבא יש שלום"
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בימים של מלחמה, יש מקום להתבונן בדרך שבה מופיע הצבא בפרשה.
ראיתי דבר מעניין בספר "ביאורי המקובלים בנגלה" של הרב יש"י חסידה. על הפסוק בתחילת הפרשה (במדבר ד', כ"ג):
כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
מביא שם בשם מהרח"ו (בספר "עץ הדעת טוב"):
"הבא לצבא", ולא "יוצאי צבא", שפירושו יוצאים למלחמה, ואילו "הבא לצבא" היינו בא לבית המקדש, "לעבוד עבודה".
בפרשה הקודמת, במפקד בני ישראל, נאמר (במדבר א', ג'):
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.
וכאן נאמר:
כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
"יוצא" ו"בא" הם שני הפכים. ניתן ללמוד מכאן שיש שתי בחינות ביחס לצבא.
יש בחינה של יציאה לצבא. החיילים הנלחמים הם בתנועה כלפי חוץ. הם יוצאים לצבא. גם מסע בני ישראל במדבר היה מסע בחוץ, ועליו נאמר "כל יוצא צבא".
אך יש בחינה נוספת. בני לוי העובדים במקדש נקראים גם הם צבא. הם "באים לצבא" – נכנסים פנימה לאוהל מועד לעבודת המשכן. הם לא נלחמים אלא עובדים את עבודת ה' במשכן, ומסייעים לכהנים בעבודת הקרבנות.
שתי הבחינות של הצבא יוצרות מציאות של "הסדר". תלמידי ישיבת ההסדר משרתים בצבא בשתי צורות. הם מתגייסים, ועולים על מדים כדי להילחם את מלחמות ישראל באויביו, ואז הם "יוצאים לצבא". אולם כשהם מסיימים את התקופה הזו – הם "באים לצבא" – ללימוד בישיבה.
כשתלמידי הישיבה מתגייסים, אני אומר להם – כשתעמדו לקראת סיום פרק השירות שלכם בצבא, אל תאמרו "אנחנו משתחררים". אין לכם פריווילגיה להשתחרר לפני חבריכם הלוחמים. אתם מתגייסים לשירות מסוג אחר, שלפעמים הוא קשה יותר. לאחר תקופה של "קייטנה" בצה"ל, אתם הולכים לעבודה קשה, ללמוד מהבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות… בתחילה אתם "יוצאים לצבא", ולאחר מכן אתם "באים לצבא".
הרש"ר הירש מסביר את משמעות הביטוי "צבא" בפרשתנו ובפרשה הקודמת (לבמדבר א', ג'):
"צבא" איננו רק חיל מלחמה או שירות מלחמה… דבר זה ברור ממקומות שונים; והשווה: "כל – בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (להלן ד, ג) "לצבא צבא לעבד" וגו' (שם כג) – וכן מקומות אחרים שם, שהתיבה מורה בהם על עבודת הלויים באהל מועד… ברור מכל המקומות האלה, שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל – או עבודה הנעשית על ידי המון זה. וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם, המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה אומר: אדם, שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו.
"צבא" הוא סוג של "שירות לאומי", שליחות בשירות הציבור. זה יכול להיעשות כחיילים לוחמים, או כלויים העובדים את עבודת הקרבנות, או כתלמיד ישיבה החובש את ספסלי בית המדרש בשירות הציבור.
לאור דברים אלו, עולה נקודה נוספת. אנו צריכים לעשות שלום בין שתי הבחינות הללו.
הנביא אומר (זכריה ח', י'):
כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.
היתה תקופה של קושי, שבה ליוצא ולבא לא היה שלום. דרשו זאת חכמים (חגיגה י' ע"א):
"וליוצא ולבא אין שלום", אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום. ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה. ורבי יוחנן אמר: אפילו מתלמוד לתלמוד.
אדם שיוצא מתלמוד לתלמוד – עד עכשיו הוא למד תלמוד בבלי, ועכשיו הוא עובר ללמוד תלמוד ירושלמי – אין לו שלום.
הרב קוק מתייחס לגמרא זו (אגרות ראי"ה ח"א אגרת קי"ב):
ההרגל לצאת מתלמוד אל תלמוד, ולהנצל מאותה המארה של "אין שלו' ליוצא ולבא", הוא מוכן עתה דוקא. כל עיקר המנוחה, בעולם וביהדות, הוא רק מפני רבוי המאורות הזורחים ושופעים כאחת. הדרך הישנה של בחירת אחד הדרכים, ללכת בה במתון, לא תקום ולא תהי'. יותר ויותר מזה נתגדלנו ונתפתחנו. לתפוס כללות הדרכים כולם ולאגדם במנוחה שלמה ובטוחה…
הקושי שיש לאדם כשהוא יוצא מתלמוד לתלמוד הוא "מארה". בדורנו אנו צריכים לומר: "ליוצא ולבא יש שלום". כשעם ישראל בגלות, בפיזור גדול, כל אדם נאחז בדרך אחת בלבד, וכך הוא נשמר מהעולם שבחוץ. הדרך שלו היא הדרך הנכונה, ושאר הדרכים פסולות. אך התקדמנו, ואנו צריכים להכיר בכך שיש דרכים שונות. עלינו להכיל את הדרכים השונות, ולמצוא את נקודת האמת שיש בכל דרך. אנו צריכים להאיר לעולם בדרך של שלום בין היוצא והבא, בין הדרכים השונות.
הרב קוק זצ"ל לא יכול היה לשמוע את המילים "אין שלום". לכן הוא הופך זאת ואומר שאנו צריכים לעשות שלום. אפשר לצאת מתלמוד לתלמוד ומלימוד לעשיה, ולמצוא את נקודת האמת שיש בכל דרך.
המשימה שלנו היא לעשות שלום בין תלמוד לתלמוד, בין כל הדעות והדרכים השונות.
השורש "בו"א" מופיע עוד כמה פעמים בפרשה, בצורה שדורשת הבנה.
בפרשת סוטה נאמר (במדבר ה', ט"ו):
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.
זהו ביטוי מיוחד. האיש והאשה באים אל המשכן. מדוע התורה אומרת שהאיש מביא את אשתו.
בפרשת נזיר זה בולט אף יותר. נאמר (במדבר ו', י"ג):
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
מדובר כאן על הנזיר שהשלים את ימי נזירותו. את מי הוא מביא? מפרש רש"י?
יביא אתו – יביא את עצמו. זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן. כיוצא בו: "והשיאו אותם עון אשמה" (ויקרא כ"ב), את עצמם, כיוצא בו: "ויקבור אותו בגיא" (דברים ל"ד), הוא קבר את עצמו.
אף כאן, יש להבין מדוע כתבה זאת התורה בצורה זו.
ובסיום הפרשה, בפסוק האחרון (במדבר ז', פ"ט):
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
פסוק זה נדרש על ידי חכמים (במדבר רבה פרשה י"ד, י"ט):
"אל אהל מועד לדבר אתו", למה נאמר, לפי שהוא אומר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד", שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו'". אי אפשר לומר "מאהל מועד", שהרי כבר נאמר "מעל הכפרת", ואי אפשר לומר "מעל הכפרת", שהרי כבר נאמר "מאהל מועד". באיזה צד נתקיימו שני כתובים הללו, זו מדה בתורה: שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על ידי זה, יתקיימו במקומן, עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהן. מה תלמוד לומר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו", מגיד הכתוב שהיה נכנס משה ועומד באהל, וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.
משה בא אל אוהל מועד, והקול מדבר אליו מעל הכפורת. משה עושה את הצעד הראשון מעצמו, והתוצאה מתקיימת מאליה.
ננסה לעמוד על משמעות הדברים.
פרשת סוטה עוסקת באשה ש"פוזלת החוצה". זו הבעיה המרכזית שמעוררת את דין הסוטה. אשה "יצאנית" זו בעיה חמורה. חז"ל מתייחסים בנימה של בקורת לכתובים המתארים את יציאתן של נשים. על לאה ועל דינה נאמר שהן "יצאו". בלאה נאמר (בראשית ל', ט"ז):
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.
ובדינה (בראשית ל"ד, א'):
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.
ודרשו חכמים (מדרש תנחומא וישלח, סימן ז'):
"ותצא דינה בת לאה", ולא בת יעקב היא, תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית, ומנין, דכתיב: "ותצא לאה לקראתו".
הבעיה בסוטה היא יציאה החוצה בצורה לא נכונה. בחוץ יש כוחות "חיצוניים", כוחות של רע, וצריך לנקוט משנה זהירות כשיוצאים החוצה.
התיקון ליציאה שנעשית בצורה לא נכונה, הוא לבוא פנימה: "והביא האיש את אשתו אל הכהן". היציאה של האשה גורמת לבעיה לכלל ישראל, ולכן התיקון הוא בכך שהאיש מביא אותה אל המקדש. לא כתוב: "ולקח האיש את אשתו", אלא "והביא". הרי זה בא ללמדנו שיש צורך בכניסה פנימה אל המקדש ואל הקדושה. יש כאן ביאה שהיא תיקון של היציאה.
כך גם בנזיר. דרשו חכמים (ברכות ס"ג ע"א):
תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
הנזירות באה לתקן את הקלקול שבמבט לא נכון החוצה. אדם יוצא החוצה בצורה לא נכונה, והוא פוגש את הסוטה בקלקולה. הרי הוא הופך לנזיר, ועליו נאמר: "יביא אותו". הוא מביא את הנזיר שבו אל אוהל מועד.
האדם היה בתנועה החוצה, ועכשיו הוא בתנועה פנימה. האני הפנימי של האדם איננו משתנה. היתה כאן פניה אל הצד החיצוני שבאדם, שגרמה לראיית הסוטה בקלקולה, ולכן יש צורך לתקן על ידי הבאת הנזיר שבו אל המקדש. לאחר מכן יכול האדם לחזור להיות הוא עצמו.
הביטוי "יביא" מבטא את הכניסה פנימה, אל אוהל מועד ואל הקדושה, תחת היציאה המקולקלת החוצה.
כך גם יש להבין את התהליך אצל משה רבינו.
משה עוזב את העולם שבחוץ ובא אל אוהל מועד. הוא נכנס פנימה, ועושה את תפקידו – הוא יוצר כלי לקבל את דבר ה'. התפקיד של משה הוא לבוא אל אוהל מועד, להיכנס פנימה. התוצאה היא שה' מדבר איתו. אחר שמשה נכנס פנימה – מתגלים גילויים גדולים של אלוקות.
בעקבות הפרשה אנו צריכים לצאת בקריאה: "ליוצא ולבא יש שלום".
הלויים שבאים לאוהל מועד – "באים לצבא". שירותם במשכן הוא שירות צבאי, המתקיים באוהל מועד. ויש מי שתפקידו להילחם בחוץ מול האויבים, והוא "יוצא לצבא". הפרשה מלמדת שהיציאה עלולה להוביל לסטיה מהדרך הישרה. על כן יש לתקן את היציאה על ידי שבאים שוב פנימה, ומיישרים את הדרך במשכן, ובבית המדרש – בלימוד תורה ובעבודת ה'.
יש לדברים אלה משמעות רבה עבורנו. ליושבי בית המדרש יש תפקיד צבאי חשוב מאוד. כדי שהעושים את תפקידם בחוץ יוכלו לעשות זאת בצורה טובה – אנו צריכים לעשות את תפקידנו פנימה, בבית המדרש, בצורה טובה. אנו צריכים לברר את הדעות ואת המחשבות, להיות שלמים במידות ובעבודת ה'. כשאנו עושים את תפקידנו בשלמות – זוכים לסייעתא דשמיא ולגילוי אלוקות.
לא תמיד אנו מודעים לכובד המשימה שמוטלת על כתפינו ביושבינו בבית המדרש. אנו לא מרגישים שאנו במלחמה. אך חשוב לדעת, שהמלחמה נעשית בבית המדרש.
היום זה ניכר לעין, שהמלחמה היא רוחנית, ולכן יש לנו תפקיד חשוב – "לבוא לצבא". את החלק של השירות הצבאי שאנו עושים בבית המדרש – צריך לעשות בגדלות ובעוצמה. מוטלת על כתפינו משימת השמירה על עם ישראל, ואנו צריכים להתייחס לכך כמו לשמירה בצבא, ואף יותר. המשימה שלנו היא חיזוק נשמת האומה והכוחות הרוחניים של האומה על ידי תפילה ולימוד תורה, ואת זה אנו צריכים לעשות בעוצמה רבה.
אנו נמצאים בשירות צבאי לא פחות חשוב ממי שלובש מדים ואוחז נשק בידו. יש זמנים שבהם אנו "יוצאי צבא", ויש זמנים שבאים אנו "באים לצבא". צריך לעשות "הסדר" בין היוצא ובין הבא. לכל אחד זמנו ותפקידו, וצריך לעשות אותו בצורה הטובה ביותר.
בע"ה ישמע ה' תפילותינו ותורתנו, ויגאל אותנו גאולה שלמה, הן מהבעיות הקרובות, והן לטווח הארוך, לגאולה שלמה ומלאה לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.