לחיות עם פרשת השבוע – הפוך, נשמה, הפוך
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
התייחסות מעניינת לפרשת השבוע, אנו מוצאים בגמרא במסכת ברכות (ברכות נ"ה ע"ב):
האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא (=מי שראה חלום ואינו יודע מה ראה), ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו (=יעמוד לפני הכהנים בשעה שפורסים את כפיהם), ולימא הכי (=ויאמר כך): רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חבירי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם – חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה – רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיה מחליו, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה. ומסיים בהדי כהני דעני צבורא אמן (=ויסיים עם הכהנים שיענה הציבור אמן).
אנחנו קוראים בפרשה באריכות את כל הסיפור, שהקב"ה מתמצת אותו במילים (דברים כ"ג, ו'):
וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.
חכמים משתמשים ב"תקדים" הזה, לחלומו של כל אדם. יש תקדים שניתן להפוך דברים שליליים לטובה – ומבקשים שכך יהיה גם בחלום הזה, אם הוא לרעה, חלילה.
האם זה "נס", שלא קשור כלל לאדם ולמעשיו, או שמא יש לאדם יכולת להשפיע על התהליך? האם יש לנו מה לעשות, כדי שה' יהפוך לנו את חלומותינו לטובה?
נעיין בכמה פסוקים בספר איוב (איוב ל"ב, א'-ה'):
וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב. וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ.
שלושת הרֵעים לא הצליחו לשכנע את איוב שהוא אשם במה שקרה לו בגלל מעשיו הרעים. אליהוא כועס גם על איוב, שחושב שהוא יותר צדיק מה', וגם על הרֵעים, שאין להם מה לענות לאיוב ולכן הם מאשימים אותו. אך עד עכשיו אליהוא לא דיבר, משום שהוא היה הצעיר שבחבורה.
כעת אליהוא מחליט לדבר (איוב ל"ב, ו'-ח'):
וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם.
עד עכשיו אליהוא חשב ש"ימים ידברו", שחכמת האדם באה לפי רוב ימיו. ככל שאדם לומד יותר שנים בישיבה – כך הוא חכם יותר בתורה. חכמת התורה זה ענין של פז"מ. אך עכשיו אליהוא מבין שזה לא ככה. הרֵעים הישישים לא הצליחו לענות, ודוקא אליהוא, הצעיר, מרגיש שיש לו מה להגיד.
חכמים במדרש אומרים על הפסוקים הללו משפט חריף (תנחומא ישן (בובר), מקץ, ט'):
לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם.
ההבנה הפשוטה היא שזה עובד על "אוטומט", שעות מנוע – ככל שתלמד יותר, ככל שתעבור על דפי גמרא רבים יותר – כך תהיה חכם יותר. אך אליהוא מבין שזה לא ככה.
בפעם הראשונה שבה ראיתי את המדרש הזה, הייתי ר"מ בישיבת הסדר. קודם לכן הייתי ר"מ בישיבה תיכונית. הייתי רגיל לומר לתלמידים – תלך לישיבה, תלמד תורה וזה עצמו יעשה לך טוב. "טעמו וראו כי טוב ה'". פתאום ראיתי שחכמים אומרים ההיפך. אפשר ללמוד תורה ולא להיות חכם יותר. הייתי בהלם.
מהי כוונת חכמים? מה נדרש כדי להיות חכם?
במדרש נוסף מובא משל (קהלת רבה פרשה א', י"ז):
מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה ליה: מהו דין שנאמר (דניאל ב'): "יהב חכמתא לחכימין" לא הוה צריך קרא למימר אלא 'יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה'. אמר לה משל: אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה לעשיר או לעני, אמרה לו: לעשיר, אמר לה: ולמה, אמרה לו: שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי, אמר לה: ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין, והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה".
כשם שנותנים כסף למי שיודע מה עושים עם הכסף, כך נותנים חכמה למי שיודע מה עושים עם חכמה. אם הקב"ה יתן חכמה לטפשים, הם ישתמשו בה לבתי קרקסאות ותיאטראות, יעשו סרטים וסדרות. לכן נותן הקב"ה חכמה לחכמים – לאנשים שיש להם מידות טובות. כך לשון הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ד):
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו… ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם.
חכמה איננה רק ציון בפסיכומטרי, אלא אישיות חכמה, מידות מתוקנות. מי שמידותיו מתוקנות משתמש בחכמה לכיוונים חיוביים.
החכמה איננה רק הידיעות שאדם יודע. חכמה היא המפגש של הידיעות עם אישיותו של האדם (אורות התורה ב', א'):
אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת.
החיבור של התורה לנפשו ולאישיותו של האדם – יוצר את החכמה. אדם גדול, מתייחס בגדלות גם לדברים קטנים. אדם קטן – רואה בקטנות גם את הדברים הגדולים (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
אפשר גם לומר את ההיפך: האנשים הקטנים באים להמבוקשים היותר גדולים בדרכים של קטנות.
עבודת המידות היא היסוד לחכמה. ב"חזון הישיבה" (שהשבוע נתלה בכניסה לישיבה בשעה טובה), עבודת המידות זה הדבר הראשון:
הישיבה תנחיל לצבור התלמידים ולבאים בשעריה את הצורך החיוני לעסוק בעבודת המידות, בבניית השקפת עולם אמונית וביצירת קשר קבוע ועוצמתי לתורה ולמצוותיה.
לפני ששואלים מה אתה עושה ומה אתה לומד, יש לשאול: מה אתה? מהי האישיות שאיתה נפגשת התורה שאתה לומד.
אליהוא אומר לרעיו, ש"רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". הרוח והנשמה שבאדם – הם יקבעו את הכיוון שאליו הוא הולך.
כאשר מגיעים לנשמה – מגיעים אל הטוב. כל דבר רע מתהפך לטובה במפגש עם הנשמה.
שמא כך יש להבין את התפילה שבה פתחנו:
וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה.
בלעם מנסה לקלל את עם ישראל, אך עם ישראל הוא טוב. הנשמה האלוקית שיש בקרב ישראל היא טובה ולכן קללותיו הופכות לברכה. כשבלעם פוגש את הנשמה, הוא אומר (במדבר כ"ד, ה'):
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
בהמשך מנסה בלעם לגעת בקצה העם, ולא בכולו. אבל שוב, הוא מנסה לגעת בנשמת האומה, ולכן הכל מתהפך לטובה.
הדרך שבלעם מוצא בסוף לפגוע בעם ישראל, היא לקחת את קצה העם, את החלשים שלא יעמדו ביצרם, ולהכשיל אותם בזנות. "אלהיהם שונא זימה", ולכן זו הדרך לפגוע בעם ישראל. בלעם מבין שבנשמתם של ישראל, שהיא הטוב המוחלט, הוא לא יצליח לפגוע. אז הוא מנסה ומצליח לפגוע בגוף.
יש בדברים אלו לימוד גדול.
כאשר אנו עומדים מול הנשמה – הדברים מתהפכים לטובה. כשדבריו של בלעם פוגשים את נשמת האומה – הם הופכים לטוב. הנשמה היא הכח להפוך הכל לטובה.
אנו עומדים לקראת ימים של אבל, שעתידים להתהפך לימי ששון ושמחה. איך יתהפכו? כל האנרגיות של האבל, יהפכו לטובה כשאנו נהיה מתוקנים, ונחיה את הנשמה שבקרבנו.
אנו צריכים לפעול לחיזוק נשמת האומה, בלימוד התורה ובמיוחד נשמת התורה. כך נהפוך את המציאות כולה לטובה.
גמרא נוספת שעוסקת בבלעם בצורה מעניינת (סנהדרין ק"ו ע"ב):
אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו לא תפיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה.
רש"י: בכלהו – מלכים והדיוטות. לא תפיש ותדרוש – לגנאי. לבר מבלעם – דכל מה דמשכחת ליה לגנאי – דרוש.
בכל המלכים והאנשים שאין להם חלק לעולם הבא, אין להרבות בדרשות לגנאי, אך בבלעם – יש לחפש ולדרוש כל דבר לגנאי.
מהי משמעות הדברים?
בלעם היה נראה ומתנהג כאדם צדיק. מן הסתם הוא הלך עם שטריימל ועם זקן גדול, והיה נראה כצדיק. בלעם חשב שעל ידו תינתן התורה לישראל, ובגלל שהתורה ניתנה על ידי משה ולא על ידו – ביקש לנקום בישראל וניסה לקללם. בלעם חשב שהוא כל כך צדיק – שאפשר לתת את התורה על ידו.
לכן אומרים חכמים: אל תתרשם מה"פשט" של בלעם, מהחיצוניות. תחפש את ה"דרש", באישיותו ובתורה, תחפש את המבט העמוק יותר, שמגלה לך מי הוא באמת.
אנחנו יודעים שבלעם הוא גרוע שבגרועים, אך זה לא ניכר כלפי חוץ. צריך לחפש את זה בעומק המציאות.
יש בתורה ארבע דרכים של לימוד: פשט, רמז, דרש וסוד. כך גם בבלעם.
הפשט – איך האדם מתנהג.
הדרש – מה עומד מאחורי התנהגותו.
הסוד – ההנהגה האלוקית שעומדת מאחורי המציאות.
הרמז – איפה אפשר בחיים עצמם לראות רמזים לסוד האלוקי ולדרש שאנו מוצאים.
בלעם בפשט היה צדיק. בדרש – מגלים את הרשעות שלו. הסוד הוא הבנת המהלך האלוקי – מהיכן הגיעה נשמתו של בלעם, מהו העבר שהיה לה ומהו העתיד שבו תשוב ותופיע בעולם. והרמז – רמזים במציאות של הסודות הגדולים.
כך גם אנו צריכים להתבונן במציאות בארבעה מישורים.
ננסה לנתח את המישורים הללו ביחס למאבק שלנו מול הערבים על ארץ ישראל.
הפשט – הערבים יורים עלינו רקטות, ואנו מתגוננים על ידי כיפת ברזל וכדומה. יש מי שמסתפק בפשט, ולכן דרך ההתמודדות שלו היא לייצר עוד כיפת ברזל, עוד מכשירים לגילוי מנהרות וכדומה. כך נהפוך את הפשט ליותר טוב.
אך אנו צריכים לדרוש את המציאות. מהו הדרש?
הדרש הוא כיצד כל צד מבין את המאבק. אנו רואים את הרקטות מול העיניים, אבל איך הצד השני רואה את המאבק? מה הם אומרים לעצמם בחדרי חדרים? מה אנחנו אומרים לעצמנו?
אם חוקרים ודורשים, מבינים כיצד אויבינו רואים את המאבק. הם מבינים, שאנו לא שלמים ובטוחים בקשר שלנו לארץ, ובצדקת שלטוננו בה. אנו מגלים חולשה בהרבה מקומות: בנגב ובגליל, ביהודה ושומרון, וכעת גם בערים המעורבות. הם מבינים שאנו חלשים, ואם הם ילחצו קצת יותר חזק – אנחנו עלולים להישבר.
יש להם גם הוכחות. ככל שהם עשו יותר פיגועים, כך תהליך אוסלו התקדם יותר חזק.
הם רואים את צורת החשיבה של רבים בתוכנו, שעיקרה הוא: צריך לגרום לכך שיהיה להם מה להפסיד. חושבים שהערבים פועלים מתוך עוני, תסכול וכדומה. אם ניתן להם הרבה כסף, והם יהיו תלויים בנו כלכלית, הם יבינו שיש להם מה להפסיד אם ילחמו בנו, וכך יהיה שלום. אנו דוגלים בערכים של שוויון, של עזרה לחלש ולקרבן, ולכן אנו צריכים לתת לערבים עוד ועוד.
הערבים שומעים זאת, ואומרים לעצמם: מדינת ישראל חלשה. לא ברור לישראלים מה הם עושים כאן. אם נמשיך ללחוץ עליהם – נקבל עוד ועוד.
קראתי פעם את נאומיו של נסראללה, מנהיג החיזבאללה. לרגע חשבתי שאני קורא את הדרשות שניתנות בישיבות ביום ירושלים וביום העצמאות…
כך הוא אומר: הצד השני הוא חלש. אין לו אמונה באלהים, ולכן הם לא יצליחו להחזיק מעמד. אנחנו באים מתוך הדת, מתוך האמונה באללה. אלו השמות שלנו: נסראללה, חיזבאללה. היהודים לא כותבים על הדגלים שלהם: "בשם ה' נעשה ונצליח". הם מדינה חילונית. אנחנו באים בשם אללה, ולכן אנחנו נצליח. היהודים לא יודעים מה זה להיאחז בקרקע. את כל החקלאות הם הפכו לצימרים. קצת לחץ, והם יעזבו את האדמה הזאת ויתנו לנו.
לצערנו, זה עובד. כך בהסכמי אוסלו וכך בהתנתקות. לא נתנו את חבל עזה לערבים בגלל שהם התנהגו יפה וחילקו פרחים לחיילים. הם ירו עוד ועוד, ואנו רק רוצים שקט.
כשעשינו "פנים אל פנים" לפני ההתנתקות, אמרו לנו אנשים: די, נמאס לנו ממילואים, רוצים שקט. תנו להם את עזה, אנחנו כאן, ויהיה לנו שקט.
אמרתי לאותו אדם: תרשום לפניך, שמישהו אמר לך, שאם ניסוג מגוש קטיף נקבל טילים על אשקלון (אפילו אנחנו לא האמנו שהטילים יגיעו לתל אביב ולחיפה).
כשרואים הכל ב"פשט", מתנהגים בחולשה. כשמבינים שיש גם "דרש" למציאות, מבינים את המניעים ואת המוטיבציה – ואפשר להתמודד בצורה אמיתית יותר.
יש גם "סוד" למציאות. מה התהליך האלוקי שהעולם עובר? מה הקב"ה רוצה ללמד אותנו בכל הטלטלות שהוא מעביר אותנו? אנו צריכים להגיע ל"נשמת שדי תבינם" – לנשמת המציאות. עם ישראל הוא נשמה שמתגלה בגוף. הנהגת עם ישראל מתחילה מהסוד – מההנהגה האלוקית, ולא מהפשט – מתגובות למציאות הנגלית לעין. אנו צריכים לשאוף לכך שהמציאות המעשית של עם ישראל תהיה גילוי של הכוחות הפנימיים של נשמת האומה, של המגמה שאליה צועדת המציאות כולה.
כדי להפוך את הקללה לברכה אנו צריכים לגלות את המימד של הנשמה, של הסוד.
אנו צריכים לפעול לגילוי נשמת האומה, וכך נזכה להפוך הכל לטובה ולברכה, לגאולה שלמה בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.