עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי
נערך על ידי תלמידים ובאחריותם
הנביא ירמיהו אומר ביטוי, שמלוה את עם ישראל במשך דורות רבים, כפי שעולה מדברי חז"ל (ירמיהו ט', י"א-י"ב):
מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ.
המחשבות הללו התעוררו אצלי בעקבות חורבן גוש קטיף. היה עיתונאי חרדי שציטט מדרש של חז"ל (איכה רבה פתיחתא ב'):
רבי אבא בר כהנא פתח: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר". תני ר' שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר: "על מה אבדה הארץ וגו'", מה כתיב בתריה, "על עזבם את תורתי". רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי דיפקו ויבדקון קרייתא דארעא דישראל (=רבי היה שולח את רבי אסי ורבי אמי שיצאו ויבדקו את ערי ארץ ישראל), והוון עלין לקרייתא ואמרין להון: אייתו לן נטורי קרתא (=והיו באים לעיר ואומרים להם: הביאו לנו את שומרי העיר), והוון מייתי להון ריש מטרתא וסנטרא (והיו מביאים להם את שומר הנשק והפרש), והוון אמרין להון: אלין נטורי קרתא, אלין חרובי קרתא (=והיו אומרים להם: אלה שומרי העיר?! אלה מחריבי העיר), אמרו להון: ומאן אינון נטורי קרתא (=אמרו להם: ומי הם שומרי העיר?), אמרו להון: אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה.
מלמדי התורה הם מחזיקים את העיר. ניתן לדייק מהמדרש, שמלמדי התורה שומרים על העיר על ידי האוחזים בנשק. אך אם חושבים שדי בחיילים כדי לשמור על העיר – זוהי תפיסה שתגרום לחורבן העיר. ללא לימוד תורה העיר לא יכולה להחזיק מעמד.
אמר אותו עיתונאי: אם גוש קטיף חרב, הרי זה סימן שלא למדו שם תורה, ולכן התקיים בהם המדרש הזה.
האמירה הזו קוממה מאוד כל מי שהכיר את גוש קטיף, את הישיבה שהיתה שם, ואת העובדה שהמקום הוא מקום תורה. היה זה מקום שהחזיק בתורה, הן על ידי התושבים והן על ידי המועצה, וכאב מאוד לשמוע את הדברים
בעקבות זאת, חזרתי לעיין שוב בפסוקים ובמדרשים, כדי לנסות ולהבין את העומק של דברי חכמים.
כשירמיהו אמר את הפסוקים, ערב חורבן הבית הראשון, הם התקבלו כפשוטם. בני הדור של ירמיהו עזבו את התורה ולא שמעו בקול ה', עבדו עבודה זרה, ולכן ירמיהו מוכיח אותם על עזיבת התורה, כפשט הכתוב.
עבר זמן, והגיעו ימי הבית השני. גם בית שני חרב. נשאלה שוב השאלה: "על מה אבדה הארץ", ותשובת ירמיהו נצרכה לדורות: "על עזבם את תורתי". אך כאן אי אפשר להבין זאת כפשט הכתובים. הרי בבית שני היתה הופעה גדולה של תורה. לא עבדו עבודה זרה, לא היו גילוי עריות ושפיכות דמים. על מה אבדה הארץ? העמיקו בכך החכמים, כפי שמופיע בגמרא (נדרים פ"א ע"א):
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "מי האיש החכם ויבן את זאת", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'". היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה", אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.
השאלה נשאלת לא רק על ידי הנביאים, אלא גם על ידי החכמים. יש בכך רמז לדורות שאחרי ירמיהו ששואלים שוב את השאלה על אובדן הארץ. גילה ה' לחכמי הדור את התשובה: "שלא בירכו בתורה תחילה".
היה לימוד תורה, אבל היתה בעיה בגישה אל התורה. הרבה הסברים ניתנו לגמרא זו, ובצורה פשוטה מסביר ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן כ'):
דהא יש לפרש דמה שלא ברכו היה משום שסברו דלמוד התורה אינה מצוה מצד עצמה כשאר מצות, אלא רק כדי שידעו איך לקיים המצות… ולכן לא ברכו עליה כיון שהוא רק כדי שיהיה האפשריות לקיים מצות ולא עדיף מעשית סוכה שאין מברכין כדאיתא במנחות דף מ"ב. ונענשו על זה משום שתורה היא מצוה ללומדה בעצם לא רק בשביל שמזה ידעו איך לקיים מצות אחרות, והיא עוד מצוה עדיפא כדאיתא במתני' ריש פאה ותלמוד תורה כנגד כולם… על כל פנים זה שחשבו שלמוד התורה אינה מצוה בעצם אלא עצה וסבה לקיום מצות אחרות הוא חטא גדול, שמבטל חשיבות וכבוד התורה שהוא יסוד בריאת וקיום העולם שלכן נענשו עליה.
הדגש הוא על ברכה בתורה תחילה, ברכה שלפני הלימוד. הם לא בירכו בתורה מפני שהבינו שלימוד התורה הוא אמצעי לקיום המצוות. לומדים כיצד לקיים מצות תפילין, כיצד להישמר מבשר וחלב וכדומה. אם כך, הלימוד הוא הכשר לקיום המצוה, ועל הכשר מצוה אין מברכים. מברכים כשמקיימים את המצוה בפועל, ולא כשעוסקים בהכנת המצוה ובלימוד לקראתה.
אנשי הדור ההוא לא הבינו שיש ללימוד התורה ערך עצמי, שיש מצוה ללמוד תורה ולהתקשר לדבר ה'. לא רק כדי לדעת איך לקיים את המצוות, אלא כערך עצמי חשוב ומרכזי.
בצורה דומה יש שהתייחסו גם לארץ ישראל. פעמים רבות כשאנשים נשאלים: מהו המיוחד בארץ ישראל? הם עונים: המצוות התלויות בארץ. חושבים שקדושת הארץ באה מפני שיש בה מצוות מיוחדות. אך על כך "אבדה הארץ". יש לארץ ישראל ערך עצמי וקדושה גדולה, שהמצוות המיוחדות הן ביטוי שלה. המצוות לא יוצרות את הקדושה אלא מגלות את הקדושה העצמית שיש בארץ1.
אובדן הארץ נובע מחוסר הבנה של הקדושה העצמית שיש בתורה ובארץ.
לאחר חורבן הבית השני עברו שנים נוספות, והגיע דורו של רבי שמעון בר יוחאי. שוב אבדה הארץ, ושוב נשאלה השאלה: "על מה אבדה הארץ". תשובתו של ירמיה נכונה לדורות: "על עזבם את תורתי". אך מהי העזיבה בדור זה? הרי זהו דור שלומדים בו תורה, וגם החטא של "שלא בירכו בתורה תחילה" כבר תוקן. רבי שמעון בר יוחאי ותורתו הם ביטוי להבנה של לימוד התורה כערך עצמי.
על כן אמר רבי שמעון בר יוחאי הסבר חדש לפסוק, על פי מה שהתאים לדור שלו:
תני ר' שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר: "על מה אבדה הארץ וגו'", מה כתיב בתריה, "על עזבם את תורתי".
הבעיה היתה שלא הבינו שהמקום צריך להיות מקום של תורה. להחזיק תורה בצד הכלכלי, אבל גם בצד המהותי, להבין שהתורה היא חלק מההוויה של המקום. אין זה דבר מקרי שכאן נבנה בית מדרש, אלא זה חלק מהיות המקום מקום תורה. התורה שייכת לכולם וכולם מרגישים שייכות לתורה.
כחלק מהמאבק הראשון שהיה על חלקי ארץ ישראל, בחבל סיני, נתבקשתי להקים ישיבה באופירה – שארם א שייח, שנמצאת ארבע שעות נסיעה דרומית לאילת. הדגל של הישיבה היה המדרש הזה (בקיצור): "אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא למדו בהן תורה". ולכן הקמנו מקום תורה באופירה, שגם עליה הונפה חרב הפינוי. היתה זו ישיבה שהוקמה על ידי שמיניסטים, והיה בה לימוד תורה מאוד רציני.
פעם אחת ביקש ממני הרב נריה לתת שיחה לתלמידים בישיבת כפר הרואה, ולספר להם על הישיבה באופירה. בתוך דברי הזכרתי את המדרש: "אם ראית עיירות נתלשות ממקומן…".
הרב נריה התפרץ לדברי בהתרגשות: מנין לקחו חז"ל את הביטוי הזה: "עיירות נתלשות"? מה הם חשבו כשהם אמרו את זה? אף פעם לא הבנתי את הביטוי עד עכשיו.
בימית העיירות ממש נתלשו. מנופים גדולים באו, עקרו את הבתים והעבירו אותם למקום אחר.
זהו באמת ביטוי מיוחד של חז"ל, שלצערנו אנו מבינים אותו בדור שלנו.
עברו אלפי שנים מדורו של רשב"י, ושוב אנו חווים אובדן של הארץ. על גוש קטיף אי אפשר לומר שלא למדו תורה, ואי אפשר לומר שלא החזיקו תורה. שוב אנו שואלים: "על מה אבדה הארץ". והתשובה היא: "על עזבם את תורתי".
הקב"ה גורם לנו להעמיק בדברי הכתוב ובדברי חכמים, כדי להבין אותם בצורה המתאימה לדור שלנו. כמובן, כאשר גוש קטיף נחרב, אין זו בעיה של אנשי הגוש בלבד, אלא של כל עם ישראל. אולי חלק מהבעיה היא שלא כל עם ישראל הרגיש שגוש קטיף שייך אליו.
אנו צריכים לנסות להבין מהי התביעה של הקב"ה מאיתנו. מהי עזיבת התורה שאנו צריכים לתקן בדור הזה.
הביטוי "על עזבם את תורתי" מזכיר את זעקתו של הרב קוק זצ"ל באחת מאגרותיו (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג):
אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים.
בדור שלנו ב"ה למדים תורה, מברכים בתורה תחילה וגם מחזיקים בתורה. אך עדיין אנו סובלים ממכת הכפירה ומאובדן הארץ.
גם לאחר חורבן גוש קטיף, אנו עוברים טלטלות גדולות. גם עכשיו ארץ ישראל זקוקה לרחמים. ההתמודדות מול ערביי ישראל בנגב, בגליל ובערים המעורבות לא קלה.
אנו צריכים לשאול את עצמנו מה הקב"ה תובע מאיתנו כדי שלא תאבד הארץ. אין די בכך שנהיה חכמים לאחר מעשה וננתח מה היתה הטעות שבעבורה אבדה הארץ. אנו צריכים לנסות לתקן את דרכינו לפני שיבוא חלילה חורבן נוסף. הקב"ה מדבר אלינו ומעורר אותנו לבחון את דרכינו.
אין לנו נביאים בדור הזה, ואנו צריכים לנסות לשמוע את קול ה' מתוך המציאות. כשאנו מרגישים שאנו עוברים טלטלות וקשיים ביחס לארץ ישראל, אנו צריכים לבחון – האם גדולי ישראל זעקו על עזיבת התורה, ויש לנו מה לתקן בקשר לכך?
אנו מכירים את זעקתו של הרב קוק: "עזבנו את נשמת התורה". זוהי קריאה שעדיין לא נענתה בצורה מלאה.
באגרתו מתבטא הרב קוק בחריפות שנדיר למצוא בכתביו:
ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים.
הרב קוק מתייחס למי שחושב שהפתרון למכות של הדור שלנו הוא בהגדלת התורה בדרך שהיתה בדורות הקודמים. מי שחושב שלימוד התורה וחיזוקו בצורה הרגילה הוא הפתרון, אליו הרב קוק פונה. הרב קוק מכנה אנשים כאלו בכינויים חריפים: "טמטום הלב וקטנות אמנה, גאוה וחסרון ידיעה".
זו זעקה חריפה כיון שכל הישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בכך. לשם מה הגענו לארץ? האם כדי לבנות בה קניונים? כדי להקים בה סיירת מטכ"ל? או שמא באנו לארץ כדי להופיע את דבר ה' בעולם, כדי שעם ישראל יאמר את דברו בצורה עמוקה? אם אין אנו מבינים זאת – אנו עלולים לסכן את ישוב ארץ ישראל.
אל לנו לחכות שתאבד הארץ, חלילה.
קריאתו של הרב קוק צריכה להיות אצלנו ברמת השאיפות. אנו צריכים להתקדם לקראת היותנו שותפים להופעת נשמת התורה בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ. יש לשלוח בקשה למספר 052-7906438, ולשמור את המספר באנשי הקשר.
1 עי' במבוא לשבת הארץ, פרק ט"ו "קדושת הארץ וקדושת המצות".