לחיות עם פרשת השבוע – שחרר, אל תהיה תקוע
פרשת כי תצא מיוחדת במצוות הרבות שיש בה. כל הפרשה מלאה במצוות, ללא סיפורים ודברים אחרים.
נראה, שניתן ללמוד מבט כללי על המצוות מן הפרשה.
שמה של הפרשה מלמד הרבה בענין המצוות.
"כי תצא" – היציאה מסדר החיים.
יש סדר חיים רגיל ונורמלי. אדם קם בבוקר, מתפלל, הולך לעבודה, חוזר הביתה למשפחתו, "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכ"ח, ג').
אך הפרשה מתארת משהו אחר לחלוטין (דברים כ"א, י'): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". מי "המציא" את המלחמה? למה לא להשאיר כל דבר במקומו, בצורה מסודרת? לשם מה לעזוב הכל וללכת להילחם?
גם בהמשך הפרשה. אדם מתחתן, הכל טוב ונעים. ופתאום (דברים כ"ב, י"ג-י"ד): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים". למה? למה לא לחיות בצורה נעימה?
כך גם פרשת בן סורר ומורה, אשה אהובה ושנואה ועוד ועוד. מצוות רבות בפרשה הן תחת הכותרת של "כי תצא" – יציאה מן הסדר.
גם אבדה המוזכרת בפרשה, היא ייצאה מן הסדר. יש לכך אדם רכוש, והנה אדם מאבד את רכושו. זו יציאה מן הסדר.
הפרשה באה ללמד, שגם ליציאה מן הסדר – יש סדר. במבט אלהי עליון, "גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ" (קהלת ה', ז'), היציאה מן הסדר היא חלק מהסדר. לפעמים היציאה מן הסדר מכניסה דברים לסדר ולמקום הנכון שלהם.
כך מסביר אור החיים הקדוש את ענין "אשת יפת תואר" (דברים כ"א, י"א):
ולישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך…
אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל (ז"ח בלק נ"ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.
עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור… ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים.
והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע… ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים "כי תצא למלחמה וגו'", שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה… שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר, שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב "אשת יפת תואר", והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה, באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת.
ודקדק לומר "בה", ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה… כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו…
למלחמה יוצאים רק אנשים צדיקים. ראינו בפרשה הקודמת, שמי שירא ורך הלבב "מעבירו שבידו" – איננו יוצא למלחמה. איך יתכן שצדיקים כאלה רואים אשה יפה בין הגויים וחושקים בה?
אלא מדובר כאן בנשמות נידחות שנפלו בין הגויים, והם משתוקקות לחזור לעם ישראל. זו הדרך להביא את הנשמה הזו ולהחזירה לכלל ישראל. זו המגמה של מצות אשת יפת תואר.
במבט רגיל פרשה זו נראית יציאה מן הסדר, אך בעומק – זה הסדר, זו הדרך להשיב את הנשמות אל הסדר הנכון.
כך צריך להסתכל על המצוות בפרשה. זהו סדר החיים במבט אלוקי.
חכמים אומרים: "אין סדר למשנה" (בבא קמא ק"ב ע"א ועוד). האם המשנה כתובה בחוסר סדר, בבלאגן? ודאי שאין זה כך. הכוונה היא, שהסדר של המשנה איננו סדר הלכתי. לא ניתן ללמוד הלכה מהסדר שסידר רבי יהודה הנשיא את המשניות. אך יש כאן סדר עמוק. זה מסודר, אך לא בסדר רגיל.
גם בתורה שבכתב אמרו חכמים (פסחים ו' ע"ב): "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אין הכוונה שהתורה היא ללא סדר, אלא שהסדר איננו תמיד כרונולוגי. אך יש כאן סדר רעיוני עמוק, ולא בלאגן.
באותה דרך אנו צריכים להתבונן על העולם. אין העולם חסר סדר. הכל מסודר בסדר אלוקי. גם המלחמות והבעיות, גם כשיש "בן סורר ומורה" – זה חלק מהסדר האלוקי. לכן זה כתוב בתורה והתורה נתנה מצוות שמלוות את האדם גם במקומות אלה.
הדברים מתאימים לתקופה שאנו נמצאים בה – תקופת הקורונה. במבט פשוט, העולם יצא מהסדר. סדר החיים שהיינו רגילים אליו השתנה. לא הולכים לעבודה כרגיל, עוטים מסכות, שומרים על ריחוק. לא כך אנו מצפים שהעולם יתנהל.
מן הפרשה אנו למדים שגם במקרים כאלה – יש סדר אלוקי. המציאות מסודרת ואנו צריכים ללמוד ממנה ולקבל ממנה דברים חשובים.
על משקל הפסוקים הפותחים את הפרשה, ניתן לומר: "כי תצא למלחמה בקורונה… וראית בשביה – זום".
הזום היה בשבי. לא הכרנו אותו לפני הקורונה, והיה נראה לנו כחלק מן העולם הטכנולוגי שיש להיזהר ממנו. אך בזכות הקורונה לקחנו את הזום "בשבי". אמנם צריך לגלח את שערו, לא לקחת כמו שהוא אלא לבדוק מה מתוכו מתאים לנו. אחר כל התהליך – יצאנו מהקורונה עם משהו שהכנסנו אל תוך המחנה. הרבה דברים טובים קורים בזכות הזום, כמו שיעורים לבוגרים שלא מתאפשרים בצורה רגילה.
הקורונה הכניסה אל תוך המחנה משהו שהיה בשבי, והשתוקק להיכנס אל תוך המחנה, אל תוך בית המדרש.
היציאה מהסדר הרגיל של החיים היא כניסה לסדר חיים חדש, שונה, אך לא לבלאגן.
אנו צריכים ללמוד מהקורונה – ומהפרשה – להיות גמישים, לקבל שינויים בקלות, לא ליפול מאירועים בלתי צפויים.
נתבונן במצוה נוספת בפרשה ובדברי חז"ל עליה. יש בזה לימוד גדול בענין (דברים כ"ב, ו'-ז'):
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
בדברים רבה (שלא כמו במדרשים אחרים), המדרש עוסק בכל פרשה בנושא אחד או שניים מתוך הפרשה. בפרשתנו – עוסקים במצות שילוח הקן (ובזכר עמלק).
כך דרשו (דברים רבה פרשה ו', ג'):
זהו שאמר הכתוב (משלי א'): "כי לוית חן הם לראשך"… מהו "כי לוית חן", אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך". אם עשית לך דלת – המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו'): "וכתבתם על מזוזות ביתך". אם לבשת כלים חדשים – המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב): "לא תלבש שעטנז". אם הלכת לגלח – המצות מלוות אותך, שנאמר (ויקרא י"ט): "לא תקיפו פאת ראשכם". ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה – המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב): "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". ואם זרעת אותה – המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב): "לא תזרע כרמך כלאים". ואם קצרת אותה – המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ד): "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה". אמר הקב"ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך – המצות מלוות אותך, מנין, שנאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך".
חז"ל רואים בצורה חיובית את העובדה שהמצוות מלוות את האדם בכל מעשה שהוא עושה. אפילו אם הוא לא עושה כלום – אלא סתם הולך בדרך, יש אפשרות של מצוה – "כי יקרא קן צפור לפניך".
במאמר מוסגר: יש כאלה שרואים את ריבוי המצוות כמשהו מעיק. כך מביאים חז"ל בשם קרח, שהתלונן על כך שכשיש לאדם שדה – הוא צריך לתת מעשרות, יש לו צאן – צריך לתת ראשית הגז, שוחט – צריך לתת זרוע לחיים וקיבה (ילקוט שמעוני קרח, רמז תש"נ).
המצוות מלוות את האדם בכל עת, גם כשהוא יוצא מן הסדר הרגיל של החיים ונמצא בדרך.
בשני מדרשים על פסוקים אלה, דורשים חז"ל את הפסוקים בצורה מעניינת.
א. דברים רבה פרשה ו', ו':
דבר אחר, יש מצות שמתן שכרה עושר ויש מצות שמתן שכרה כבוד, ומה מתן שכרה של מצוה זו – שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר: "שלח תשלח את האם", ומה שכר אתה נוטל: "ואת הבנים תקח לך".
הדרשה תמוהה. הרי אין זה פשט הכתוב. הפשט הוא שיש לשלח את האם ולקחת את הבנים. מדוע דרשו חכמים שהמילים "ואת הבנים תיקח לך" הם שכר? כביכול יש לשלח את האם, להסיר איזה מחסום, ואז זוכים לבנים.
המהרז"ו מבאר:
והוקשה לו למה אמר הפסוק "ואת הבנים", והיה לו לומר "ואת האפרוחים או הביצים תקח לך", כמו שכתוב ברישא דקרא "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", על כן דורש "ואת הבנים" על בנים של אדם המשלח.
התורה שינתה מלשון "אפרוחים או ביצים" ללשון "בנים", כדי לרמוז שיש כאן ענין נוסף. יש בחינה של אפרוחים או ביצים, ובבחינה זו יש לקחתם. אך כתוב בנים כדי ללמד שיש כאן ערך נוסף – אם תשלח את האם, תיקח לך בנים – תזכה בבנים.
ב. דברים רבה פרשה ו', ז':
דבר אחר, "שלח תשלח", רבנן אמרי: אם שלחת מצות הקן את זוכה לשלח עבד עברי, מנין, שנאמר (דברים ט"ו): "וכי תשלחנו חפשי מעמך". דבר אחר, מהו "שלח תשלח את האם", אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח, מנין, שנאמר (ישעיה ל"ב) "משלחי רגל השור והחמור". דבר אחר, אמר ר' תנחומא: אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא, שכתוב בו שילוח, שנאמר (מלאכי ג'): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", והוא יבא וינחם אתכם, מנין, שנאמר (מלאכי ג'): "והשיב לב אבות על בנים".
שילוח הקן ממהר שלושה דברים שנאמר בהם שילוח: עבד עברי, המשיח1 ואליהו הנביא.
נראה, שדרשה זו באה בעבות הדרשה הקודמת. זוכים ל"והשיב לב אבות אל בנים", בבחי' "ואת הבנים תיקח לך", בעקבות שילוח הקן.
ה"שם משמואל" מביא את המדרש ומבאר (כי תצא, תרע"ז):
וזה שאמר אם קיימת מצות שילוח הקן אתה זוכה לשלח המדות נמשכות אחריו, וכן נמי בפשיטות עבד עברי, היינו לא שזה סוף הכוונה שילוח עבד עברי בפשיטות, אלא סוף הכוונה שלימות גופו שיהי' נמשך אחר רצון השי"ת שתהי' מעלתו מצד עצמו… זה עצמו נקרא שילוח עבד עברי, והנה הוא שלימות חלק הגוף שבאדם. ואמר עוד את ממהר את מלך המשיח ואת אלי' הנביא לבוא, יתברר על פי מה שכתוב (תהלים מ"ג ג'): "שלח אורך ואמתך המה ינחוני", ובמדרש שוחר טוב (שם): "אורך" זה מלך המשיח, "ואמתך" זה אליהו, וידוע דאור מתיחס לשכל האדם ואמת מתיחס למדות האדם, ואמת היא כוללת כל מדות טובות… וידוע דמדות מתיחסות לנפש, והנה שני אלה מלך המשיח ואלי' הנביא הם ישלימו את ישראל בשכל ובנפש, משיח בשכל ואלי' בנפש…
שילוח עבד עברי מבטא את שלמות גוף, השחרור מהשעבוד לגוף. המשיח מבטא את שלמות השכל, ואליהו הנביא שלמות הנפש והמידות.
כל מעשה של האדם נעשה בשלוש מערכות. מערכה שכלית – יש להבין מה עושים. מערכה של הלב, האישיות, והמערכה של הגוף – המעשה בפועל.
לאור שני מדרשים אלו, יש להבין: מהו ההבדל בין אפרוחים וביצים ובין בנים?
הביצים והאפרוחים הם הצורה הגולמית, הראשונית. הבנים הם בעלי ממשות ואישיות עצמית, בבחי' בן שאיננו זקוק לאמו.
כשיש אפרוחים או ביצים – האם רובצת עליהם. הם זקוקים לה ותלויים בה. הבנים הם עצמאים, ואין זה נכון שהאם תרבוץ עליהם.
לפעמים צריך לשלח את האם, לשחרר את המוסכמות וההרגלים שאדם רגיל אליהם, ולבנות את חייו בצורה עצמאית. "שלח תשלח את האם", את הטעות הבסיסית שלך, את השטויות שעשית, את הדברים שאתה תקוע בהם. את הדברים הללו צריך לשלח, ואז ניתן לקחת את הבנים, לצאת לחירות ולבנות את החיים בצורה משוחררת ועצמאית.
יש תקופות וחלקים בחיים, שבהם אנו כמו אפרוחים. אנו נשענים על האם, "אל תיטוש תורת אמך", על המנהגים ועל המסורת של הדורות הקודמים. מנהג ישראל הוא דבר גדול. אנו ניזונים מהעבר ומכוחו בונים גם את העתיד.
אך יש דברים שבהם אנו בנים, ואז יש לקרוא את הפסוק אחרת. יש לשלח את האם, להשתחרר מהעבר המעיק והתוקע, ולהיות בנים-בונים של המציאות. אל לו לאדם לומר: ככה אני, ככה אני רגיל. אלו דברים שתוקעים וחוסמים את האדם, ואותם צריך לשלח.
לפעמים כל כוחות החיים, השכל, הלב והגוף, משועבדים להצדיק את המקומות שבהם האדם תקוע. כשאדם מצליח לשלח את האם שבקרבו, הוא משתחרר, ויכול להשתמש בשכל, בלב ובגוף בצורה נקיה וחופשית. אז אדם ראוי לזכות לבנים, לבנות את עתידו.
התורה מסייעת לנו להשתחרר, לשלח את האם התוקעת, ולהיות בנים עצמאים, הבונים את חיים בצורה משוחררת.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 הפסוק: "משלחי רגל השור והחמור" רומז לשני המשיחים. השור הוא משיח בן יוסף שנאמר בו: "בכור שורו הדר לו", והחמור הוא משיח בן דוד שנאמר בו: "עני ורוכב על חמור".