התשובה: רפואת הנפש ורפואת הגוף
נערך על ידי תלמידים ובאחריותם
כתב הרב קוק זצ"ל באורות התשובה (ה', א'):
התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבא לידי האושר הגדול של תשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החמרים המזיקים פועלת פעולתה הטובה והמבריאה בגוִיה כשהיא שלמה בתכונתה, והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רשומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל רחוק מהתוכן האצילי האלהי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכעור, מוכרחת היא לבא, כשהאורגן בריא מצדו הרוחני והגשמי יחדיו.
הכותרת שנתן הרצי"ה זצ"ל לפרק זה היא:
הכרחיות מציאות התשובה ופעולתה באדם בעולם ובכנסת ישראל.
התשובה היא הכרחית לאדם. שאלתי את עצמי – זה טוב או רע? לכאורה, העובדה שזה הכותרת של הפרק, מלמדת שזה דבר טוב… אך יש לשאול – ההכרח נובע בדרך כלל ממידת הדין, ואילו החופש שייך למידת הרחמים. מדוע, אפוא, התשובה שייכת להכרח?
ההכרח הוא משום שזה חלק מהטבע.
הקב"ה ברא את האדם כך, שיש בגוף האדם מנגנון של ריפוי, של תשובה. הגוף דוחה מעצמו את החומרים הרעים, שמזיקים לו, ומשתמש בחומרים הטובים, שמועילים לגוף ובונים אותו.
מאז אכל אדם הראשון מ"עץ הדעת טוב ורע", העולם מעורב מטוב ורע. אין מציאות בעולם שאין בה תערובת של טוב ורע. כך גם במזון שהאדם אוכל. גם אם יאכל האדם מזון בריא ביותר, מגידולים אורגניים ונקיים ביותר – יש במזון אוכל ופסולת. יש בגוף האדם מנגנון שבורר את האוכל מן הפסולת. את הפסולת הגוף מפריש החוצה, ואת האוכל הוא מעביר לכל חלקי הגוף הזקוקים לו. כך פועל האדם מתוך הכרח, כך הוא הטבע.
יתירה מזו. בגוף בריא יש מנגנון ריפוי שנועד להתמודד עם פלישה של מזיקים לגוף, כמו וירוסים או חיידקים מזיקים. כל גורם זר שחודר לגוף – נדחה, ולא פוגע בגוף. אם היינו חיים בצורה בריאה – לא היינו חוששים מוירוסים וכדומה, שכן הגוף יודע להתמודד עם כל אלו בעצמו.
אמרו חכמים (קהלת רבה פרשה ז', י"ט):
בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך…
לצערנו, האדם והעולם התקלקלו. אנו אוכלים מזון מלאכותי. אנו חשופים לקרינה. המנגנון הטבעי של הגוף לשמור על עצמו ולרפא את עצמו – נפגם. אם היינו חיים בצורה "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז', כ"ט), היה הגוף מתמודד בעצמו עם הפסולת ועם המזיקים, והיה דוחה אותם. כיון שקלקלנו, אנו זקוקים לחיסונים ולתרופות כדי להתמודד עם וירוסים שונים.
הרב קוק אומר, שתהליך התשובה הרוחנית זהה לתהליך הריפוי הגופני.
"התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש". כשאדם חוטא – הנפש מעצמה מבקשת לשוב בתשובה ולרפא את עצמה. הדברים שנפשו של האדם פוגשת, דברים שאדם קורא, שומע ורואה – מעורבים מטוב ורע, כמו כל המציאות. הנפש צריכה לברור את הדברים שמועילים לה, את נקודות האמת שיש במציאות שהיא פוגשת, ואותם לשמר. את הדברים השליליים היא צריכה להפריש ממנה ולדחות.
כשהנשמה בריאה – זה פועל בצורה טבעית, וזה מביא את האדם לאושר ושמחה. השמחה והאושר טבעיים לאדם. אנו צריכים לשמוח בכך שאנו פועלים ומתקנים את עצמנו, נופלים וקמים. וכי יש לאדם שמחה גדולה יותר מלתקן ולשפר את אישיותו ומידותיו?
בצורה טבעית, לפני הקלקולים, הריפוי הנפשי והתשובה באים לאדם בצורה טבעית. אלו חיים מלאי שמחה והתקדמות תמידית.
אך חטאנו וקלקלנו. אדם רואה סרטים, קורא ספרים ושומע דברים שמקלקלים את "האורגן הבריא". מנגנון הריפוי הטבעי איננו עובד, והאדם לא מרגיש שהוא בבעיה, שהוא חולה.
אנו חווים כיצד בצד החומרי התקלקל מנגנון הריפוי הטבעי. וירוס קטן "משגע" את כל העולם. אילו היינו בריאים – היינו מחייכים אל מול הוירוס, והגוף היה מצליח להתגבר על כך בעצמו. כיון שקלקלנו – אנו זקוקים לחיסונים ולתרופות.
כך גם בצד הנפשי. התקלקלנו, ולכן אין אנו יכולים לרפא את הנפש בצורה טבעית. אנו זקוקים לסיוע חיצוני של ספרים וכדומה כדי להתעורר ולחזור בתשובה, להבין שספגנו דברים מקולקלים ואנו צריכים לשוב בתשובה ולנקות את הנפש. האדם מעצמו לא חש בכך ולא מודע לצורך בריפוי.
לכן התשובה היא מוכרחת. האדם בצורה טבעית בנוי לתשובה – לרפא את נפשו. אלמלא הדברים החיצוניים שמקלקלים את הגוף, את הנפש ואת הרוח – היתה התשובה פעולה טבעית, וממילא הכרחית.
כשאדם מודע לקלקול – עליו לתקנו. להימנע ככל האפשר מלספוג עוד חומרים מזיקים אל נפשו. המצב הגרוע ביותר הוא כאשר האדם איננו מודע לכך שהוא קולט חומרים מקולקלים. יש השואלים על התרבות שסובבת אותנו – "מה רע בזה?". הם כל כך מקולקלים, שכבר לא מרגישים את הקלקול שיש ברעל הרוחני הזה, המרעיל את הגוף ואת הנפש.
השלב הראשון הוא תחושה של בריאות. זוהי התחושה הבריאה והנורמלית של האדם לחזור להיות מי שאני באמת. להיות "אני" בריא, שיש לו מנגנון שקולט את הטוב ומשליך את הרע.
בפסקה נוספת בפרק זה עוסק הרב קוק בתשובה כריפוי ממחלה (אורות התשובה ה', ה'):
העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה: כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי, שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.
אחת הבעיות הקשות של האדם היא העקשנות. "כזה אני". כך האדם חושב ואומר, ולא מוכן לזוז. יש לו הרגלים – והוא לא מוכן לחשוב על שינוי. יש מקומות שהוא תקוע בהם – והוא לא מוכן לצאת משם.
העקשנות היא מידה מגונה, וכפי שהרב מגדיר – זו מחלה. שם המחלה הוא: "עבדות". האדם עבד לדברים חיצוניים לו.
כשאדם אומר: "אני כזה", הוא לא באמת "כזה". אלו הרגלים ותפיסות שהוא רכש בחייו, מתוך לחצים חברתיים וסביבתיים. הצורך בהישרדות בחברה יצר הרגלים, מחשבות ומנהגים. האדם לא קולט שהוא עבד. הוא שקוע במציאות שלא מאפשרת לו לצאת לחירות.
התשובה היא החירות האמיתית. הדבר נובע מהבנה פנימית, כפי שכותב הרב בהמשך הספר (י"א, א'): "מצד הבינה התשובה באה". הבינה היא עולם החירות. שער החמישים, המקביל לשנת היובל, שבה קוראים דרור בארץ.
התשובה היא יציאה של האדם לחירות.
החטא הוא מחלה, והתשובה היא הבריאות והחופש. על ידי התשובה מופיע האדם בצורה הכי חופשית והכי אמיתית.
ללא התשובה, האדם שקוע בתוך עבדות. כשאדם לא מבחין בכך ולא רוצה לתקן זאת – זו מחלה נוראית. העקשנות לעמוד בדעה אחת, בהרגלים ובמנהגים, ללא מחשבה שאפשר אחרת – זוהי מחלת העבדות. אדם עבד להרגלים, והוא לא רוצה לחשוב שאפשר וכדאי לחיות אחרת. זוהי מחלה שלא משחררת את האדם לנהוג כפי שהוא באמת.
כשאדם חופשי לנהוג כפי שהוא באמת – זהו הריפוי הטוב ביותר, לגוף ולנפש.
בדורות האחרונים הגיעו רבים למסקנה, גם בעולם הרפואה, שיש קשר בין הבריאות הגופנית ובין הבריאות הנפשית. אין אלו שני דברים שונים ונפרדים, אלא שתי מערכות הקשורות זו לזו בקשר הדוק.
הרפואה הקונבנציונלית עוסקת בדרך כלל בסימפטומים, ולא מתבוננת בשורש המחלה, ולכן היא פחות נוגעת בחשיבות של בריאות הנפש – גם לבריאות הגוף.
אך גם רופאים קונבנציונליים יודעים לומר שהשמחה היא הדבר הטוב ביותר שמועיל לריפוי האדם. השמחה משחררת בגוף חומרים שמסייעים לגוף להפעיל את מנגנון הריפוי העצמי. משום כך, מתפתח בדור האחרון התחום של ליצנות רפואית וכדומה, כדי לסייע למתרפאים להיות בשמחה.
גם שמחה שבאה ממקום חיצוני, יש לה ערך גדול והיא פועלת את פעולתה לטובה. הבאנו בעבר בשם ה"אמרי אמת", שהיה אומר שכאשר אדם רוצה לכעוס – עליו לצחוק. הצחוק – גם אם הוא בא בצורה מלאכותית – יביא אותו לראות אחרת את המצב ויסיר ממנו את הכעס.
אולם הדרך הנכונה יותר והיעילה יותר, היא כאשר השמחה באה מהפנים אל החוץ. זהו האושר הגדול של התשובה. כשאדם חי את מי שהוא בצורה אמיתית, עושה את תפקידו וממלא את יעודו, יש לו סיפוק מן הדרך שבה הוא חי – וזה מביא לו שמחה.
שמחה שלמה ופנימית לא יכולה לבוא בלי אמונה. אמונה בבורא עולם, שעושה הכל לטובה, כפי שמוזכר פעמים רבות בספר תהלים, למשל (תהלים קמ"ה, ט'): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", וכן (תהלים קל"ו, א'): "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – לעולם, לא בצורה זמנית ומקרית. הכל טוב, והכל מוביל אל הטוב. האמונה הזו מביאה את האדם לשמחה בכל מה שיש לו.
כשאדם מבין שהכל מאת ה' והכל לטובה – הוא מתבונן ומחפש את הטוב שיש בכל מציאות. הוא מבין שאין דבר שאיננו כלול בטוב האלוקי. אין מציאות ש"התפספסה" לקב"ה, הקב"ה לא שכח את העולם לרגע. כל מה שקורה לאדם הוא חלק מהתכלית של העולם, חלק מהיעוד שנתן הקב"ה לעולם. לפעמים אדם אף זוכה לראות איך הדברים מובילים אל הטוב.
זוהי השמחה האמיתית – שמחה על הזכות להיות חלק מעולמו של הקב"ה. הקב"ה ברא את העולם ונתן לו את יעודו, ובחר בי להיות חלק מהעולם. יש לי זכות לקדם את העולם אל יעודו ותכליתו. זוהי מחשבה משמחת.
כל אחד ואחד, עם המציאות שלו וכל קשייה, עם הנסיונות שעוברים עליו – הוא חלק מהדרך של העולם אל יעודו. הידיעה הזו משפיעה על הדרך שבה אדם מתמודד עם הקשיים ועם הנסיונות. מכאן באה השמחה לאדם – מכך שהוא חלק מעולמו של הקב"ה.
זוהי שמחה שמבריאה את הנפש, ודוחפת את האדם לשוב בתשובה, לחיות בצורה נכונה ושמחה. זוהי תשובה שהיא חלק מהבריאות הגופנית והנפשית. כשאדם פוגש את האמת ואת העמקות של התורה, הוא לומד להתבונן בעולם בצורה אמיתית, במבט של תורה. זוהי חויה מרוממת ומשמחת במיוחד. זוהי תשובה.
בצורה כזו מתעורר הרצון העמוק לחזור בתשובה. חזרה בתשובה איננה רק במובן החיצוני – להפסיק לעשות חטאים. חזרה בתשובה במובן העמוק פירושו לחזור להיות מי שאנחנו בצורה אמיתית, ולא לתת לדברים חיצוניים לקבוע את מצב הרוח והנפש של האדם.
המחלה הקשה ביותר היא עקשנות. אנו צריכים להיות משוחררים, לזרום, לתת לנפש האלוקית את החופש והדרור שלה, כדי שהיא תוכל לצאת ולפעול, ולהשפיע על דרכי חיינו.
העקשנות גורמת לאדם להיות מושפע מדברים חיצוניים, שמקורם בטומאה, חלילה. אנו צריכים לשחרר, לא לתת למציאות החיצונית להסתיר את הנפש הפנימית האמיתית.
החירות היא הדבר העליון ביותר, ולכן העבדות – העקשנות – היא המחלה הקשה ביותר. כשאדם זוכה לחירות, הוא מבריא. הגוף, הנפש והרוח מופיעים בצורה בריאה, שלמה וחלקה, והאדם חי בשמחה גדולה.
שנזכה לשוב בתשובה שלמה לפני ה', וניכתב ונחתם לחיים טובים, ארוכים ולשלום.