לחיות עם פרשת השבוע – ממה הארץ מאושרת
השנה בלימוד הפרשה היתה לי הפתעה גדולה. ביום שני קראתי את "שני" של הפרשה, וכשקראתי את הפסוק הראשון – לא הבנתי איך קראתי את הפסוק הזה עשרות שנים ולא שמתי לב לתופעה מיוחדת בו (בראשית כ"ג, י"ז):
וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.
חמש פעמים מופיעה המילה "אשר" בפסוק. זוהי הפעם היחידה בתנ"ך. בכל התנ"ך אין פסוק שיש בו יותר משלוש פעמים "אשר", וכאן חמש פעמים. חיפשתי במפרשים ולא מצאתי מי שמדבר על כך. הפסוק נראה ממש מוזר.
נשתף במחשבות, בהשראת דברים שכתבו המפרשים על הפסוק.
האור החיים הקדוש שואל שאלה נוספת. נאמר בתורה כך (בראשית כ"ג, י"ז-כ'):
וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.
מדוע צריך לכתוב פעמיים "ויקם"?
ושאלה נוספת: מדוע התורה מפרטת כל כך ביחס לשדה – "שדה עפרון אשר במכפלה" – לכאורה המערה היא מערת המכפלה, אבל המערה היא בשדה, ולא השדה במערה. "אשר לפני ממרא" – זו הכתובת של אברהם? לשם מה לכתוב זאת בפסוק? "השדה והמערה… וכל העץ אשר בשדה…" – מה מוסיף הפירוט הרב של השדה?
כשמתבוננים בפסוק הוא נראה ממש מוזר. הפסוק מבקש מאיתנו למצוא לו פתרון.
האור החיים, בתשובה על שאלתו, מביא את דברי הרמב"ם (רמב"ם הל' זכיה ומתנה פ"א הי"ד):
גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר, ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר, שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר, זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סלק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו, ונמצאו נכסים אלו כנכסי הגר שכל המחזיק בהן זכה.
יהודי יכול לקנות קרקע מגוי רק על ידי שטר. לכן אם יהודי שילם לגוי את מחיר השדה, ועדיין לא נתן שטר – הגוי הסתלק מהקרקע, אבל היהודי עדיין לא קנה. לכן אם יהודי אחר החזיק בה – הוא קונה את השדה והוא צריך לשלם את מחיר השדה לקונה הראשון.
על פי דברי הרמב"ם, ניתן להסביר את הפסוקים.
אברהם שילם לעפרון את הכסף, ומיד עשה חזקה – קבר את שרה בשדה. בלי החזקה – השדה עדיין לא של אברהם, ומישהו אחר יכול לזכות בה לפניו.
בתחילה כתוב: "ויקם שדה עפרון" – כאן מוזכר רק עפרון בפסוק. הפסוק הזה מדבר על ההסתלקות של עפרון מהשדה, על ידי הכסף שאברהם שילם לו. לאחר שאברהם קובר את שרה, נכתב: "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם" – כאן מוזכר רק אברהם בפסוק. הפסוק הזה מדבר על כך שהשדה עברה לרשותו של אברהם, לאחר שהוא החזיק בה על ידי קבורתה של שרה.
לאור הסברו של האור החיים, כל מילה בפסוק מדוייקת.
המלבי"ם שואל מדוע התורה מפרטת כל כך ביחס לשדה. והוא עונה:
…דהיינו שנתן לו שטר, ואז נקנית לאברהם בכסף ובשטר, ובשטר הזה ציינו מצרי השדה, שהוא "במכפלה" בצד האחד, ובצד השני הוא "לפני ממרא", וגם ציינו פרטי הדברים שמכר לו, שהוא "השדה והמערה", "וכל העץ", ובזה נתקיים "לאברהם למקנה", לקנין גמור, "לעיני בני חת", שלא ערער אדם בדבר…
אברהם שילם על השדה בכסף. אבל איך אפשר לדעת מה בדיוק כלול במכירה? השדה? המערה? לכן אברהם כתב שטר, והתורה "מצטטת" את השטר, המפרט את גבולות השדה ואת מה שיש בו.
כשמחברים את דבריהם של האור החיים והמלבי"ם, עולה שאברהם קנה את השדה בשלושת הקניינים של שדה: בכסף, בשטר ובחזקה (עי' משנה קידושין פ"א מ"ה).
בלימוד מסכת קידושין ראינו, שגם בקנין אשה יש שלושה קניינים: כסף שטר וביאה (קידושין פ"א מ"א). אמנם בפועל די בקנין אחד מן הקניינים, אך הגר"א (בפירושו לרע"מ) מביא שאנו עושים את שלושת הקניינים. נהגו לקדש בכסף – בטבעת. הכתובה היא מעין שטר קידושין, ולאחר מכן יש ביאה.
השלמות של הקנין באה על ידי שלושת דרכי הקנין.
כך גם בקנין שדה, הקפיד אברהם לעשות את שלושת דרכי הקנין.
קנין כסף בא כלפי הערך של השדה. קנין שטר בא לראיה, ולכן מפרטים בו את גבולות השדה. קנין חזקה הוא השימוש בקרקע1.
ננסה לעמוד על רובד נוסף של הדברים.
מה מונח מבחינה רעיונית בדברי הרמב"ם, שבנתינת הדמים הגוי מסתלק, אבל ישראל איננו קונה את השדה?
ביארנו בעבר2, שבקנין ובבעלות על חפץ יש שתי בחינות.
א. זכות השימוש בחפץ.
ב. הבעלות העצמית – עצם הקשר של האדם לרכושו. כאשר הרכוש נמצא בידי פלוני, הוא במדרגה אחרת מאשר אצל אלמוני. מדרגתו של האדם משפיעה על ממונו. דוגמא לדבר, מחמורו של רבי פינחס בן יאיר, שהקפידה לא לאכול שעורים שלא עישרו אותם. המדרגה של החמור לא באה בעקבות לימוד תורה מעמיק, אלא בעקבות מדרגתו של רבי פינחס, שעברה אל החמור שלו.
כך אנו מוצאים הבדל בין בהמה של גוי לבהמה של יהודי. כאשר לבהמה של יהודי – אפילו חמור – נולד בכור – הוא קדוש. בכור של גוי איננו קדוש. יש התעלות לבהמה כאשר היא ברשותו של יהודי. כך גם שדה של יהודי חייבת במצוות, המבטאות את הקדושה שיש לשדה מהיותה של יהודי. הממון של יהודי מתעלה יחד איתו למדרגה עליונה יותר.
בעומק הדברים, לגויים יש זכות שימוש בחפצים, אבל אין להם בעלות עצמית. הקשר הפנימי המהותי לרכוש איננו מופיע אצל הגויים.
לכן, כאשר יהודי נותן לגוי כסף עבור השדה – הגוי יכול לתת לו את זכות השימוש בקרקע, אבל הבעלות העצמית, שאיננה ברשות הגוי, איננה יכולה לעבור ליהודי. הגוי מסתלק מזכות השימוש, אבל היהודי עדיין לא קנה את השדה קנין שלם. הוא צריך לעשות חזקה כדי לקנות גם את הבעלות העצמית על השדה. אם יהודי אחר יעשה חזקה – הוא קונה אותה.
קנין שדה מגוי נעשה בשני שלבים. בשלב הראשון הגוי מסתלק, אבל הקנין של היהודי הוא במישור מהותי יותר, ולכן צריך גם שטר או חזקה.
לאור זאת ננסה לבאר את החזרה המרובה של התורה על המילה "אשר" בפסוק המדבר על קנין השדה מעפרון לאברהם.
מר' צדוק הכהן מלובלין למדנו, שכאשר רוצים לעמוד על מהותו של ענין, יש לעיין בפעם הראשונה שהוא מופיע בתורה. היכן ההופעה הראשונה של המילה "אשר" בתורה?
בפסוק השביעי בתורה (בראשית א', ז'):
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.
ביום השני נבראה המחלוקת, ההפרדה בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע.
הרב קוק אומר, על פי הזוה"ק:
סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא (=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור).
"אשר" הוא ביטוי המבטא את המקום המיוחד לכל דבר. בתחילה יש לקבוע לכל דבר את מקומו ולהבדיל בין הדברים. לאחר מכן ניתן לחבר בין הדברים, אחר שכל אחד נמצא במקומו הראוי לו.
כך גם אצלנו, המילה "אשר" באה לציין את המקום של הקרקע. השדה נגאלה מידי עפרון והגיעה למקומה הראוי לה, לאברהם.
"אשר" הוא גם לשון שמחה ואושר. "ויקם השדה" – תקומה היתה לו (רש"י). השדה שמחה ומאושרת כאשר היא קמה מידיו של עפרון לידי אברהם.
כשהשדה היתה בידי עפרון, הוא לא ידע להעריך את מעלתה. הוא לא ראה בה את פתח גן עדן, אלא סתם שדה טרשים. השדה היתה בזויה בעיניו. כמה מסכנה היתה השדה בידי עפרון, וכמה שמחה ומאושרת היתה כאשר באה לידי אברהם.
הדברים הללו חשובים במיוחד בימים אלו, בהם אנו רואים כיצד ניתנת שליטה בארצנו לעם אחר. הדברים כואבים מאוד, וגם לארץ ישראל זה כואב.
הזכרנו בעבר את דברי התנחומא, על האדם המביא ביכורים לבית המקדש (תנחומא כי תבוא, א'):
…והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'", ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה.
ארץ ישראל היא ארץ חיים, וכשהיא ניתנת לשליטת עם זר היא מרגישה בכך ומצטערת. כאשר נותנים את הארץ למי שלא יודע להעריך את מעלתה, זה כואב לה. עוברים בכך על "לא תחנם" – לא תתן להם חניה בקרקע, מאשרים בניה בהיקפים גדולים, וזה כואב. לנו ולארץ.
אנו מצפים שנוכל לומר "אשר", שהארץ תהיה מאושרת כשהיא תהיה בידי יהודים שיודעים להעריך את קדושתה ומעלתה.
פירוש נוסף למילה "אשר" הוא מלשון "אשרתא" – שהוא קיום וחיזוק השטר.
הרב שבתי סבתו בספרו על פרשת השבוע מעיר, שהמשא ומתן בין עפרון ובין אברהם היה הפוך מהדרך שבה מנהלים בדרך כלל משא ומתן.
בדרך כלל, הקונה נוטה לזלזל במקח, כדי להראות כאילו אינו חפץ בו ואין הוא מוכן לשלם עליו מחיר גבוה. המוכר, לעומתו, משבח את המקח ומראה את מעלותיו, כדי שיוכל לדרוש עליו מחיר גבוה.
כאן היה הפוך – אברהם מהרגע הראשון "מתלהב" מהשדה ומראה כמה הוא רוצה לקנות אותה. האם הוא לא יודע שזה יגרום להעלאת המחיר? עפרון מבין שהוא מצא קונה תמים, שמאוד רוצה לקנות את השדה, ומוכן לשלם מחיר גבוה.
אלא שאברהם הבין שהשדה עוברת להיות בבעלותו, וחשוב לו שלעפרון לא ישאר אף שמץ של שייכות לשדה. אילו יוריד אברהם את המחיר, יחשוב הגוי שבעצם הוא לא קיבל את התמורה המתאימה, והקנין לא יהיה בלב שלם. אברהם מדגיש את מעלתה של השדה, כדי שעפרון ימכור אותה במחיר גבוה אבל בלב שלם.
כלפי חוץ נראה שאברהם הפסיד, אך האמת היא הפוכה. עפרון קיבל ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. נניח שהיום זה שווה ערך ל40,000 ₪ או אפילו 400,000 ₪. מה נשאר מהכסף הזה עד היום?
אברהם, לעומת זאת, קנה את הנצח.
יש בזה לימוד חשוב. אפשר לקנות בכסף דברים זמניים, ואפשר לקנות נצח, כאשר נותנים אותו לצדקה או קונים בו ספר ללמוד תורה וכדומה.
אברהם שילם בכסף זמני וחדל, והפך אותו לקנין נצחי לו ולבניו. מערת המכפלה היא אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לטעון עליהם בעלות, שכן קנינו אותם בכסף מלא (יחד עם הר הבית וקבר יוסף). דווקא משום כך, אויבינו נלחמים על מקומות אלו בעוצמה רבה, כי הם יודעים שזה באמת שלנו.
אברהם רוצה לשלם "בכסף מלא", כדי להפוך את השדה לנכסי נצח. גם מותה של שרה הפך בכך מחדלון לענין נצחי של קנין בארץ ישראל.
נמצא, ששלושה דברים התרחשו בקנין השדה.
א. השדה עברה משימוש חיצוני בידי עפרון, להיות בבעלות עצמית אצל אברהם.
ב. השדה עברה מידיו של גוי לידי אברהם, ומקרקע חולין היא התקדשה.
ג. השדה עברה מענין זמני וחדל להיות דבר נצחי.
אנו צריכים להתפלל וללמוד את עניינה של הארץ ושל מערת המכפלה, כדי שהיא תהיה מאושרת, והארץ תגיע למקומה הראוי לה. אין שמחה ואושר לקרקע מאשר חזרת העם אל הארץ וחזרת הארץ לידי העם.
בימים אלו אנו חווים בתוך כל ההתקדמות הגדולה של גאולת ישראל, גם זמנים קשים.
אנו בטוחים שכל מה שעם אחר בונה בארץ, בפאר ובהרחבה – יגיע בסוף לידינו. זה תלוי בנו, בתפילותינו, בלימוד ובעין הטובה על המציאות.
נבקש רחמים על הארץ, שתזכה להגיע למקומה. בקריאת הפרשה נרגיש את האושר הגדול של הארץ כשהיא זוכה לחזור לבניה, ובע"ה כל ארץ ישראל תהיה בידי כל עם ישראל בגאולה השלמה במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 בשיעור על סוגיית חזקה במסכת בבא בתרא הבאנו את שיטת הגאונים, שחזקת שלוש שנים איננה רק ראיה, אלא היא מהווה גם קנין בקרקע.
2 עי' מיטב הארץ עמ' 44.
שיעור יפה מאוד.