לחיות עם פרשת השבוע – מוחלים וזוכים לישועות
פרשת ויגש היא פרשה מיוחדת, שאנו ניגשים אליה בכל שנה בהתרגשות. יש בה הרבה דברים יסודיים. ננסה להנגיש את פרשת ויגש אלינו.
נעיין בפסקה מדברי הזוה"ק, שאמנם מופיעה בפרשה הקודמת אבל שייכת לדברים בפרשה שלנו.
חז"ל רואים את המפגש בין יהודה ליוסף כ"מלחמת עולם" – ההתרחשות הזו היא בעלת השלכות לדורי דורות על עם ישראל ועל העולם כולו. השורש של התפקידים השונים של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – מצאצאי יהודה, נמצא בפרשה שלנו.
הזוה"ק פותח בפסוק ממשלי (כ', כ"ב):
אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ.
אל לו לאדם לחשוב על כך שהוא ישלם רע לאדם אחר. גם אם מגיע לו – אל תשלם לו רע אלא קוה לה'. עליך להבין שיש לך "עסק" עם הקב"ה ולא עם אדם זה או אחר. כל המציאות שסובבת אותך, גם הפגיעות שנפגעת – אלו הם שליחים שהקב"ה שלח אליך. לכן אל לך להקפיד או לכעוס, וכתוצאה מכך לשלם רע. קוה לה' ותראה ישועות.
כך אמרו בזוה"ק על הפסוק (ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום):
דבר אחר, "אל תאמר אשלמה רע", כמו שכתוב: "ומשלמי רעה תחת טובה", למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רע, משום שכתוב: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ואפילו למי שעשה לו רעות – אין לשלם לו רעה תחת הרעה שעשה לו, אלא "קוה לה' ויושע לך".
מצוי מאוד, שעושים לאדם טובה והוא משיב רעה. הוא לא רוצה להרגיש נצרך, ולכן הוא צריך להראות שהוא בעצם לא צריך את הטובה שעשו לו. לכן הוא משיב רעה, כביכול אין משמעות לכך שעשו לו טובה.
מביא על כך הזוה"ק את הפסוק: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ה' ישמור.
לפעמים אדם אומר: מה, אני פראייר? עשו לי רעה ואני אשתוק?
חשוב להדגיש, שאת הצדק צריך להוציא לאור. אם מישהו פגע מבחינה ממונית – יש לתבוע אותו בבית דין. מותר ואף צריך לפעול בצורה עניינית כדי להוציא את הצדק לאור. אבל חשוב להימנע ממשקעים, מכעס וכדומה. פעמים רבות, אדם משקיע את עיקר האנרגיה בכעס, קנאה ונקמה, ולא ברצון שהצדק יופיע בעולם. חשוב להופיע את הצדק, אבל חשוב לעשות זאת בלי כעס ורצון לנקום, אלא בצורה עניינית ונקיה.
ממשיך הזוה"ק:
פסוק זה העמידוהו ביוסף הצדיק, שלא רצה לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו לידו. "קוה לה' ויושע לך", משום שהוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב: "זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא", והוא היה תמיד מחכה לקב"ה.
נתאר לעצמנו את יוסף, רגע אחרי שאחיו זרקו אותו לבור מלא בנחשים ועקרבים. מה הוא אומר לעצמו?
רבים היו אומרים: אם רק האחים יפלו לידיים שלי – אני אנקום בהם על כל מה שעשו.
אבל יוסף לא חושב על האחים אלא על הקב"ה. הקב"ה עושה כאן משהו, והוא מחכה לקב"ה, לראות לאן הוא מוביל את המציאות ואת יוסף בתוכה. גם כשהוא בבור, הוא חשב: מה הקב"ה עושה לי, ולא: מה האחים עשו לי.
בהמשך הזוה"ק, שיובא בהמשך, דורש רבי אבא פסוק נוסף ממשלי (כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
פשט הכתוב הוא, שבלבו של האדם נמצאת העצה הנכונה עבורו. בהקשבה ללבו יכול אדם למצוא את הדרך הנכונה ליזום, לעשות, להגיב ולפעול. איש תבונה יודע כיצד לדלות את מה שבלבו.
רוב ההחלטות של האדם נובעות פעמים רבות מהסתכלות מוטעית על העולם, מלחץ חברתי או כלכלי, מרצון שיעריכו אותו וכדומה. לא תמיד האדם פועל על פי מה שהוא באמת צריך ורוצה, על פי התפקיד שהוא באמת חושב שהוא צריך לעשות. אדם מספק את רצונותיהם של אנשים רבים, אך לא את רצונו שלו. "איש תבונה" יודע כיצד לדלות מהלב את התשובות הנכונות עבורו – מה הוא באמת רוצה וצריך לעשות.
במדרש, רואים חז"ל בפסוק שני אנשים. "איש תבונה" מצליח לדלות את המים העמוקים שיש בלב חברו. לפעמים אדם זקוק לליווי של אדם אחר כדי לדלות את מה שיש בו. על ידי שיחה, שאלות נכונות והקשבה – ניתן לסייע לאדם לחשוב מה באמת יניע אותו בצורה אמיתית ולא חיצונית.
בדברי חז"ל יש שלוש דרשות על הפסוק.
א. במדרש דרשו "מים עמוקים עצה בלב איש" – על יוסף, "ואיש תבונה ידלנה" – על יהודה.
בזוה"ק דרשו בשתי צורות נוספות.
ב. "מים עמוקים עצה בלב איש" – זה יהודה, "ואיש תבונה ידלנה" – זה יוסף.
ג. "מים עמוקים עצה בלב איש" – זה הקב"ה, "ואיש תבונה ידלנה" – זה יוסף.
א. בצורה הפשוטה, יהודה והאחים עומדים מול השליט המצרי, ולא מבינים מה הוא רוצה מהם. כבר זמן רב הוא "משגע להם את השכל", אוסר את שמעון, מחזיר להם את הכסף, דורש שיביאו את בנימין, ועכשיו כל הסיפור עם הגביע. הוא רוצה משהו. יהודה מנסה להבין מה האיש הזה רוצה מהם.
מה עושה יהודה?
הוא חוזר שוב על הסיפור באזני יוסף. הוא מסתכל ליוסף בעיניים, ומנסה לראות מתי הוא יזוז בכסא באי נוחות, איזה משפט יגרום לו "להידלק".
כשהוא אומר את המילים (בראשית מ"ד, ל"ב): "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים", רואה יהודה את עיניו של יוסף בורקות, ומיד אחר כך הוא ממהר להתגלות לאחים.
יהודה הצליח לדלות את המים העמוקים שהיו בלבו של יוסף.
ב. יש גם צורה הפוכה.
יוסף חי בחשש מתמיד שהוא נדחה מהמשפחה. בשני הדורות שקדמו לו נדחו ישמעאל ועשו, למרות היותם חלק מהמשפחה הביולוגית. אולי בני רחל דחויים? שמא אף אחד לא מחפש אותי, ואני אשאר במצרים לנצח?
כאשר אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, יש דעה בחז"ל שיוסף בא הביתה "לעשות צרכיו" – להישמע לאשת פוטיפר. הוא הבין שהוא נדחה מהמשפחה, והחליט להתערבב במצרים. אך דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, והוא הבין שאבא עדיין קשור אליו ומחפש אותו. הוא הבין שרוצים בו כחלק מהמשפחה. הידיעה הזו נתנה לו כח לעמוד בנסיון.
יוסף יודע שהוא חלק מהמשפחה, אבל הוא לא יודע האם גם האחים חושבים כך. לשם כך יוזם יוסף את ה"תרגיל" עם בנימין. הוא רוצה לבחון את יחסם של האחים לבנימין, בן רחל.
אם האחים רוצים לדחות את בני רחל, הם יקפצו על ההזדמנות להיפטר מבנימין. הם יגידו ליוסף – מעולה, קח את בנימין. עכשיו אנחנו יכולים להקים את עם ישראל בצורה נקיה, בלי ה"ספחת" של בני רחל.
אך אם האחים רואים את כולם כמשפחה אחת, הם יגלו ערבות זה כלפי זה. כשיהודה אמר "כי עבדך ערב את הנער", הבין יוסף שהוא הצליח. הוא דלה מיהודה את הערבות ההדדית שהיתה גנוזה בלבו, וחשף אותה.
ג. כל הסיפור הזה הוא חלק מתכנית אלוקית גדולה. הקב"ה אמר לאברהם אבינו (בראשית ט"ו, י"ג): "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
לו היו האחים יורדים למצרים בתקופה של המחלוקת ביניהם, לא היה נשאר זכר מעם ישראל. האחים היו צריכים לרדת למצרים כמשפחה מלוכדת, שרואים את השייכות של כולם ואת הערבות ההדדית ביניהם. יוסף נבחר להיות זה שיגלגל את התכנית האלוקית. מדוע? משום שהוא היה מחכה לקב"ה תמיד, ורואה את הקב"ה בכל דבר.
יוסף גילה את רצונו של הקב"ה, כי הוא חיפש בכל דבר מה הקב"ה רוצה.
נביא את לשון הזוה"ק:
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם. בא וראה. יוסף לא די לו שלא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם טוב ואמת, וכך דרכם של הצדיקים תמיד, משום כך הקב"ה חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא.
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
בהמשך, מביא הזוה"ק סיפור:
רבי אבא היה יושב על שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא, וישב על פיסת קרקע שהיתה תלויה, והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש שהיה בא אליו, יצא שרץ אחד, והרג את הנחש. כשהתעורר אותו אדם ראה אותו נחש מולו, הזדקף אותו אדם ונפלה אותה פיסת קרקע לתהום שתחתיו, וניצל. בא ר' אבא אליו, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, שהרי הקב"ה זימן לך שני אלו הניסים, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם: כל ימי לא שילם לי אדם רעה בעולם, שלא התפייסתי איתו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עימו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי כל היום לאותה רעה ששילם לי. ולא די לי בכך, אלא שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמהם טובה. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, שיוסף היו אחיו ודאי, והיה לו לרחם עליהם, אבל מה שעשה זה יותר מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יזמן לו נס על נס. פתח ואמר: "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי יודע", "הולך בתום ילך בטח" זה אותו אדם, שהולך בדרכי התורה, "ילך בטח" שלא יכולים מזיקי העולם להרע לו.
שלוש הנהגות טובות היו לאותו אדם. א. הוא ניסה להתפייס עם מי שעשה לו רעה. ב. אם לא הצליח להתפייס – מחל לו בלבו לפני שעלה על מטתו. ג. השתדל לעשות עמו טובה מאותו היום והלאה.
"קוה לה' ויושע לך". אדם שמוחל לחברו רואה את הנכוחות האלוקית בחייו. המחילה באה מאמונה בה', שהוא שולח אליו את כל המקרים והפגיעות, ולכן הוא מקוה לה', ואין לו כעס כלפי האדם שפגע בו. המחילה הזו מביאה ישועות. זה עובד.
אם מישהו פוגע בכם, תגידו לעצמכם: תודה רבה שפגעת בי. חיכיתי שמישהו יפגע בי, כדי למחול לו, משום שאני זקוק לישועה גדולה.
זה לא "סגולה", אלא אמונה בנוכחות האלוקית בחייו של האדם. יוסף מחל לאחים, וזה הביא ישועה לכל עם ישראל. המחילה יכולה לפעול ישועות לא רק לאדם הפרטי אלא גם לכלל.
נקוה לה', ובע"ה נזכה לישועות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.