לחיות עם פרשת השבוע – כף אחת, כף שניה
בפרשת ערכין, שנקראת היום (רביעי), חוזרת כמה פעמים המילה "ערכך" (ויקרא כ"ז, א'-כ"ה):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לה'. וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף. וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן… וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן. וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה. וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם. וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ. וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד. וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לה'. וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לה'. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל:
רש"י מעיר:
ערכך. כמו ערך, וכפל הכפי"ן, לא ידעתי מאיזה לשון הוא.
המילה היא בעצם "ערך". התורה הוסיפה כ', למרות שלא מדובר כאן על דיבור לנוכח.
במקומות אחרים התורה כותבת עם כ' אחת: "יערוך אותו אהרן ובניו", למשל. רק כשדובר על פדיון מן ההקדש, התורה מוסיפה כ'.
פרשת ערכין עוסקת בארבעה דברים שאדם מקדיש, וכשהוא פודה אותם מן ההקדש יש להעריך אותם.
א. אדם. כשאדם אומר "ערכי עלי", הוא מתכוון שהוא מקדיש את עצמו, והוא רוצה להיות קודש לה', ומיד הוא פודה את עצמו. התורה אומרת כמה הוא צריך לתת.
ב. בהמה.
ג. שדות.
ד. בתים.
כל הדצח"מ – דומם, צומח, חי, מדבר – נמצאים בפרשה זו.
המילה פדיון פירושה שחרור. הפדיון משחרר את האדם מן הקודש. מיד לאחר מכן אומרת התורה, בסיום פרשת בחוקותי וספר ויקרא (ויקרא כ"ז, ל"ג-ל"ד):
לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי
יש לשאול אף כאן, מה ענין פדיון להר סיני? והתשובה, כפי שביארנו בשבוע שעבר, שהשחרור והחירות מקורם בהר סיני.
יתכן שיש לקשור זאת לתוכחה. הקב"ה פודה אותנו מכל הצרות והבעיות. בפרשת הפדיון טמונים השחרור והחירות של עם ישראל.
כדי להבין את עניינה של האות כ' שנוספה למילה "ערך", התבוננתי בדברי הרב קוק זצ"ל בספר הנשגב "ראש מילין"1, שעוסק במדרש האותיות ומשמעותן. מפתיע היה לגלות שהרב חוזר כמה פעמים על המילה "ערך" בדבריו:
"כ"ף" – באים הם המהותים הנערכים זה לעומת זה, בכל צירוף כללותם ובכל יקרת ערך פרטיותם, לידי הצטרפות ערכית, שהכף המקבלת את תכונת המשקל וההערכה המשוה באה לפעולתה, יחד עם הפעולה הטכנית המתגלה בכפים, שראשיתה היא הכפיה המכרחת את ההתפשטות הכחית של ההתהוות להתגלם בצורה ידועה, בתכונה מדוייקה, ע"פ החפץ והמגמה היסודית.
האות כ משמשת כביטוי להערכה. זה כמו זה = זה כזה.
המילה "כף" משמשת גם ל"כף המאזניים", וגם לכפות הידיים, המבטאות את העבודה המעשית.
כשמעריכים דברים זה לעומת זה, משתמשים במאזניים. יש במאזניים שתי כפות שמחוברות לעמוד אמצעי. בצד אחד שמים את המשקולות ובצד שני את הפירות וכדומה, וכשהם מאוזנים – המשקל שווה. מאזניים מורכבים מימין, שמאל ואמצע, ויש לכך משמעות גם בפנימיות התורה, בביטוי "מתקלא". ההערכה יוצרת שיווי משקל.
הדבר קשור גם לתחילת הפרשה: "אם בחוקותי תלכו". ההליכה דורשת שתי רגלים.
כשרצה הגר ללמוד מהלל את כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו הלל:
דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור.
לך ללמוד, וכדי ללכת צריך שתי רגלים. אי אפשר ללמוד על רגל אחת. ההליכה בדרכיו של הקב"ה דורשת שתי רגליים, שיוצרות איזון. "לחברך לא תעביד" – אתה לא לבד. יש לך חבר וצריך לראות את המציאות גם ביחס אליו. תמיד צריך לבחון דברים בצורה מאוזנת.
האות כ מבטאת את המשקל והאיזון. דברים שנערכים זה לעומת זה.
הרב מדגיש כאן את הכלליות והפרטיות. כל אדם באופן פרטי נודר ונערך. אך הערך הוא כללי ואחיד לכולם. הפרט, עם כל הענין המיוחד לו, שייך לכלל. ממנו הוא יוצא ואליו הוא שב.
המילה כף קשורה גם לכפיה, שהרב מכנה אותה כאן "הכרח". "ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות" (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת צ"ו).
ההכרח מלמד על רצון ה', ומניע את האדם לגלות כוחות שגנוזים בקרבו. ההכרח כופה את המציאות לדייק ולהוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות על פי רצון ה'.
נראה, שכפילות האות כ' במילה "ערכך" מלמדת על שתי משמעויות במילה.
המילה הבסיסית היא "ערך". ערכו של הדבר הוא עמוק. בבריאת העולם נברא הזהב: "וזהב הארץ ההיא טוב". הזהב משמש להערכת ערכם של דברים.
פרשת ערכין מבררת את ערכו של האדם מצד עצמו, ולא מצד מעשיו. כשאדם אומר "דמי עלי" – אני מתחייב לתת את דמי להקדש – מעריכים כמה הוא שווה להימכר כעבד. כמה הוא יעיל. אך כשהוא אומר: "ערכי עלי", התורה קובעת את הערך. זהו ערך עצמי, נשמתי, שלא תלוי במעשיו של האדם ובתרומתו לחברה.
לכן את ערכו של האדם קבעה התורה, ואילו ערכם של בהמות ושדות נקבע על ידי הכהן.
האות כ השניה מבטאת את האיזון. אדם נערך לא רק ביחס לעצמו, אלא יש כאן שייכות לכלל. כל ערך בא עם ערכים אחרים. "אין לך מידה שלא תהא הקיצוניות מזיקתה".
כשאדם נודר לתת את ערכו, צריך לבחון את זה בצורה מאוזנת. לא להקדיש את כל נכסיו להקדש, למשל. ערכים באים תמיד באיזון.
יש להוסיף עוד. הרב כותב בדבריו על האות כ': "שהכף המקבלת את תכונת המשקל וההערכה המשוה באה לפעולתה". במאזניים יש לפעמים ענין של הכרעה, כאשר המאזניים נוטים לאחד הצדדים. לפעמים גם רוצים שהמאזניים יהיו מאוזנים. צד אחד הוא כמו השני. זה כזה. האות כ' משוה בין דברים, כמו בביטוי: "שלוחו של אדם כמותו".
כשאדם אומר "ערכי עלי", הוא רוצה להיות חלק מבית המקדש. על זה אומרים לו: "כאילו עשאה" – אתה נחשב שאתה בקודש. ה"ערכך" מבטא שהוא כאילו חלק מבית המקדש. זו משמעות תוספת האות כ'.
יש בדברים אלו לימוד גדול לחיים.
אדם צריך להעריך את עצמו. לדעת שיש לו ערך בלתי תלוי. יחד עם זאת, חשוב לזכור שערכו, מעשיו ותרומתו לעולם לא עומדים לבד. הכל צריך לבוא יחד עם אחרים, באיזון ובשיווי משקל. עלינו ללכת עם שתי רגלים, ולא לעמוד על רגל אחת.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 שנכתב בזמן מלחמת העולם הראשונה, וראה בסוף הספר מה שכתב הרב על הסיבות לכתיבתו. הרב עצמו התייחס לספר כספר קדוש ונשגב.
במי השילוח כתב מעין הדברים הללו בחיבור בין פרדת ערכין לפרשת הקללות .