פרק ד' – אגרת רחום (חלק א)

שמע , סיכם וערך : חגי לב – מעלות

א וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן¹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה². ג וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא-לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד³ נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ד וַיְהִי עַם-הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם-יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת.
ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס.
ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.
ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית⁴.

הקדמה ודברי כבוד

ח רְחוּם בְּעֵל-טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא(הסופר) כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל-יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא(כך): ט אֱדַיִן(אז) רְחוּם בְּעֵל-טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דֶּהָיֵא עֵלְמָיֵא. י וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר(אשורניפל מלך אשור ) רַבָּא וְיַקִּירָא(הגדול והמכובד ) וְהוֹתֵב הִמּוֹ בְּקִרְיָה דִּי שָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר-נַהֲרָה וּכְעֶנֶת(ועכשיו). יא דְּנָה(זאת) פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא עַבְדָךְ אֱנָשׁ עֲבַר-נַהֲרָה וּכְעֶנֶת.

תוכן האגרת

יב יְדִיעַ לֶהֱוֵא(ידוע יהא) לְמַלְכָּא דִּי יְהוּדָיֵא דִּי סְלִקוּ מִן-לְוָתָךְ(מאצלך) עֲלֶינָא אֲתוֹ לִירוּשְׁלֶם קִרְיְתָא(העיר) מָרָדְתָּא וּבִאישְׁתָּא(מורדת ובאושה) בָּנַיִן וְשׁוּרַיָּא שַׁכְלִלוּ(והחומה משכללים) וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ(והיסודות תופרים/מחייטים). יג כְּעַן יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא(אם העיר הזו תיבנה ) וְשׁוּרַיָּא יִשְׁתַּכְלְלוּן מִנְדָּה-בְלוֹ וַהֲלָךְ(סוגי מיסים) לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק.(ואוצר המלך ינזק) יד כְּעַן כָּל-קֳבֵל דִּי-מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא(מולחים את אוצר המלך) וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ-לַנָא (ערוות המלך איננו רואים )לְמֶחֱזֵא עַל-דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא. טו דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר-דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ(אשר תבקר בספר הזכרונות של אבותיך) וּתְהַשְׁכַּח(ותמצא) בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין(העיר הזו מורדת ועושה נזקים למלכים) וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן-יוֹמָת עָלְמָא עַל-דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת. טז מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן(אם) קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ(לא ישאר לך חלק בעבר הנהר).

תשובת המלך אליהם:

יז פִּתְגָמָא שְׁלַח מַלְכָּא עַל-רְחוּם בְּעֵל-טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּשְׁאָר כְּנָוָתְהוֹן דִּי יָתְבִין בְּשָׁמְרָיִן וּשְׁאָר עֲבַר-נַהֲרָה שְׁלָם (שלום)וּכְעֶת. יח נִשְׁתְּוָנָא דִּי שְׁלַחְתּוּן עֲלֶינָא מְפָרַשׁ קֱרִי קָדָמָי. יט וּמִנִּי שִׂים טְעֵם וּבַקַּרוּ וְהַשְׁכַּחוּ דִּי קִרְיְתָא דָךְ מִן-יוֹמָת עָלְמָא עַל-מַלְכִין מִתְנַשְּׂאָה וּמְרַד וְאֶשְׁתַּדּוּר מִתְעֲבֶד-בַּהּ.ומרידות ומלחמות אכן קורות בה ) כ וּמַלְכִין תַּקִּיפִין הֲווֹ עַל-יְרוּשְׁלֶם וְשַׁלִּיטִין בְּכֹל עֲבַר נַהֲרָה וּמִדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ מִתְיְהֵב לְהוֹן. כא כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם(צו) לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא(אנשים) אִלֵּךְ וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא עַד-מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם (עד שממני ייצא צו אחר). כב וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל-דְּנָה(זהירים תהיו להיות בשלווה אלא תפעלו מהר) לְמָה יִשְׂגֵּא(ירבה) חֲבָלָא (חבלה)לְהַנְזָקַת מַלְכִין. כג אֱדַיִן מִן-דִּי(אז מהרגע) פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא(המכתב נקרא) דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא קֱרִי קֳדָם-רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל.(בטלו אותם בכוח ובזרוע) כד בֵּאדַיִן(אז) בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. (עבודת בנין בית האלוקים פסקה עד שנת שתיים לדרייוש)

אגרת זו יצרה במשך שנים רבות תוהו ובוהו בקרב העוסקים בספר עזרא⁵.
אגרת זו יוצרת 'פלונטר' רציני בתוכן ובתיארוך:
בתוכן – אגרת זו לא מתאימה לנושא המסופר לפניה: היהודים מתכוננים לבנות את בית המקדש . לעומת זאת האיגרת עוסקת בתלונה על היהודים שרוצים לבנות עיר וחומה. ואכן ארתחששתא מוזכר בספר עזרא שבימיו נבנים החומות.
יתרה מכך , בפסוק המסכם את האיגרת כתוב כך:

" כד בֵּאדַיִן(=אז) בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם"

ולא ברור הקשר בין הפסוק החותם לבין תוכן האיגרת !!!
בתיארוך – סדר מלכי פרס עפ"י המקובל על רוב בניין של החוקרים: כורש מלך פרס, כנבוזי , דריוש ,חשריאש (=אחשורוש?), ארתחששתא הראשון. אחשוורוש חסר כאן ואחד השאלות המרכזיות היא היכן לשבץ את אחשורוש. המקובל הוא לזהות את חשריאש⁶ כאחשורוש במגילת אסתר. וראיה מעט לכך הוא הפסוק הבא: "א וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש (אֲחַשְׁוֵרֹשׁ) מַס עַל-הָאָרֶץ, וְאִיֵּי הַיָּם."
עתה נתבונן בתיארוך העולה בהקדמת הספר לפני האגרת:

"ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית⁷. "

מהפסוקים הנ"ל עולה סדר המלכים כפי שכתבנו לעיל.
ברם בפסוק המסכם את האיגרת נאמר:

" כד בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא, דִּי, בִּירוּשְׁלֶם; וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס.⁸ "

מהפסוק המסכם עולה ,לכאורה, כי ארתחששתא מלך בין כורש לדריוש. ודריוש הוא המלך האחרון ! אתמהה?!
עורכי הספר ,לכאורה , התבלבלו. הכיצד?! האיגרת שניכתבה לאחר ימי דריוש גרמה נזק עד לימי דריוש…?!
יש לציין שניכר שעורך ספר עזרא מודע היטב לסדר המלכים הנכון⁹ . וזאת נלמד מהפתיחות הבאות בספר:
פתיחה לספר עזרא: " א וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-ה', מִפִּי יִרְמְיָה: …" ( פרק א' )
בניית המקדש בימי דריוש: " כד … וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס." ( פרק ד' )
עליית עזרא: "א וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס–עֶזְרָא, בֶּן-שְׂרָיָה…" (פרק ז')
וכן הסדר מופיע במקום הבא:וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ, מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. (פרק ו, יד )
* גישה נוספת בפתרון העניין: אכן מסמך זה הוא מאוחר למקומו, והובא כאן ע"י עורכי הספר כדוגמא לכתבי שטנה שהיו רווחים בתקופה זו. קשה לנו עם הסבר זה שהרי הספר והספור על שטנה בין צרי יהודה לא היו חסרים גם בהעדר הבאת מסמך מקורי .
* גישה נוספת מביא פרופ' קויפמן: הוא שולל את האפשרות שיש כאן קטע מולבש מתקופה מאוחרת כמעין מאמר מוסגר .
קרי: פסוקים ז-כג הם מאמר מוסגר המתעד דבר איגרת מקורית שעמדה לפני עורך הספר אבל מתקופה מאוחרת יותר:

" זּ בִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו?ֹתָו, עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, מֶלֶךְ פָּרָס; וּכְתָב, הַנִּשְׁתְּוָן, כָּתוּב אֲרָמִית, וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית…
כג אֱדַיִן, מִן-דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא, קֱרִי קֳדָם-רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא, וּכְנָוָתְהוֹן; אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. "

ופסוק כד' ('הבעיתי')חוזר לספור הראשונות:

" כד בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא, … וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. "

סיבת השלילה היא מפני דמיון הניסוח של פסוק כד' לפסוק כג' שלפניו . דבר המצביע על היותם מקשה אחת.
ולדעתו יש טעות בספר: ובמקום שכתוב כאן אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הוא משנה לכנבוזי …!
ובדבר פסוק ו' שמזכיר את אחשורוש , עליו הוא טוען שהינו תוספת מאוחרת…
בין דבריו הוא מציע פירוש תוכני מעניין מאד:
צרי יהודה יודעים שיש אשור לבניית המקדש. כל השנים צרי יהודה הציקו והפריעו. מסתמא גנבו את כלי וחומרי העבודה וכד'.
העיר הייתה חריבה, שבי יהודה התיישבו בין החורבות והחושות. היהודים בכדי להתארגן כמו שצריך לעבודת המקדש החלו לסגור את המתחם על ידי בניית בתים צמודים ויצירת חומה כל שהיא. צרי יהודה בראותם זאת , מנצלים את המומנטום, שולחים אגרת למלך פרס ארתחששתא (או כנבוזי לשיטת קויפמן…) על כך שהנה היהודים חורגים מהיתרי הבניה שלהם.
צרי יהודה ניצלו את הנקודה הרגישה מבחינת המלך , בניית עיר וחומות ללא אשור, בנייה כזו יכולה לשמש לצורכי מרד עתידי! בבדיקת המסמכים בגנזך מלכי פרס , נמצא שאכן כטענת צרי יהודה לעיר ירושלים יש עבר פלילי של מרדיות במלכות . מכאן קצרה הדרך להוראת הפסקת עבודות מיידית.
צרי יהודה מקבלים אשור לפעולה . הם ממהרים ומפסיקים את העבודות תוך החרבת כל הקיים בשטח:

"כג אֱדַיִן, … אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. "

את התוצאה וירידת המורל בין שבי יהודה לא קשה לדמיין.
דעתו של קויפמן בשינוי שמו של אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא לכנבוזי מקובלת ,כמובן, במחקר. ודווקא הציור שהוא טווה כאן בסיפור לא התקבל ונחשב דרשני ואינו מבוסס דיו בפסוקים. אבל בכל זאת, דבריו האחרונים נשמעים לא מופרחים ונבחן אותם שוב בהמשך.
* הצעתו של הרב מרדכי סבתו¹⁰: הסיפור הוא אכן סיפור מאוחר. אלא שיש הרחבה של המושג ' מעלה עליו הכתוב'. אנו מוצאים במקרא מספר פעמים דברים שנכתבו באופן שהיה צריך להיות. לדוגמא: 'כל האומר בני עלי חטאו אינה אלא טועה'. 'מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום' . לטענתו האיגרת כפי שהיא מופיעה כאן נשלחה בימי ארתחששתא. אם היו שואלים את כורש באמת לרצונו החופשי מבחינה ראלית, תשובתו הייתה שהוא מסרב לתת אשור בניה כלשהוא. אלא שלב רוזנים ומלכים ביד ה'. דוגמא למדיניות פרס מתגלה בימי ארתחששתא כפי דברי האגרת המובאת בפרקנו מימי ארתחחשתא. הראיה שמביא לדבריו היא איגרת תתנאי בהמשך ספר עזרא פרק ז' וכפי שנלמד בהמשך.
עורך הספר, אם כן, מנסה להראות לנו מה היה ראוי להיות לעומת מה התרחש בפועל על מנת שנבין את יד ה' בשיבת ציון. במקרים אחרים ניתן לקבל פרשנות דומה לזה. בעניין שלנו , נראה שדברים אלו יש בהם ממש , אם כי לא נראה שלצורך רעיון חשוב זה הפסוקים היו צריכים להיכתב בסרבול כ"כ . היה מספיק שייצינו בפסוק אחד שבימי ארתחששתא קרה כך וכך. וע"כ נציע הסבר בכוון אחר המבוסס על הרעיון שכיוון אליו קויפמן שלא מדעתו…
באוירה של הימים ההם, עליה מועטה . בעלת עוצמה כלכלית נמוכה. הכל צריך אשור ממלך פרס. אנשים בוכים בחנוכת המזבח בזוכרם את תפארת בית ראשון. מלכות כמו שלמה יכולה לארגן מפעל בניה של מקדש. כאן אין מנהיגות ועוצמה כזו והכל מתנהל בקטנות.
צרי יהודה מרגישים חולשה זאת ומנסים לתפוס אפטרופוסות בעניין. לפחות להיות שותפים בעניין המקדש שיביא עימו מעמד , שליטה , כסף וכבוד ברבות הימים. היהודים לא מוכנים לשתף את צרי יהודה. המקדש נבנה לאלוקי ישראל בלבד ! אבל צרי יהודה מצליחים לעשות צרות ולהפריע כל ימי כורש ועד דרייוש. (פרווינציה נידחה זאת של יהודה אינה עומדת במרכז מעיינה של הממלכה הענקית – פרס.) עם כל זאת מתחילה בניה כלשהיא וצרי יהודה נאלצים לשלוח איגרת!
אנו נוסיף על ציורו של פרופ' קויפמן ונאמר: זאת הייתה הזמנות מבחינתם לתפוש את מלך פרס מפני שהוא אינו יודע בדיוק מה קורה כאן הרחק ממרכז הממלכה. בשעור הראשון נתחנו את הצהרת כורש כך שהאשור מראשיתו לא היה 'הצהרת בלפור'. כלל וכלל לא. לא היה כאן שום אשור לעצמאות מדינית אלא רק אשור לבניית מרכז דתי בלבד. לאורך כל התקופה ישנה שניות במנהיגות היהודית – איש מדיני מחד וכהן מאידך ומתח שורר ביניהם בשאלת המנהיגות.
אם צרי יהודה ישלחו מכתב הטוען על בניית מקום פולחן ליהודים, יענו ע"י מלך פרס בתשובה המאשרת שאכן על זה ניתן אשור¹¹. משום כך הם מתלוננים ומציגים את הבניה כבניית עיר וחומה ומשמיטים את דבר המקדש! צרי יהודה כותבים בחכמה פוליטית, באופן שיתסיס את מלך פרס מול היהודים. כמובן שמלך פרס מקבל ידיעה מחשידה כזו , הוא בודק בארכיונים ומגלה שאכן ההיסטוריה של י-ם היא מרידות במלכים. ומיד עוצר את הבניה.
הרווח מבחינתנו בציור כזה של הדברים הוא שהכל כתוב כאן ישר וללא עקמימות. אכן תוכן האיגרת היה על החומה וללא אזכור המקדש אפילו במילה אחת. בכוונה כדלעיל.
פתרון סדר הזמנים:
אומרים חז"ל: "הוא כורש הוא דרייוש הוא ארתחששתא " (מסכת ר"ה )
הכיצד ?! והרי מצאנו שלשת מלכים אלו מנויים אחד אחר השני:

" יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, … וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. " ( עזרא ו' )

את דברי חכמים הסותרים לכאורה את הפשט נבאר בהמשך. כרגע נצא מנקודת הנחה שהמלך ארתחששתא העוצר אצלנו את הבניה הוא אכן המלך כורש. כורש בלשון חז"ל 'החמיץ את השעה' ושינה את טעמו ומדיניותו ועצר בעצמו את הבנייה.
סדר המלכים עפ"י הצעתנו בהבנת חז"ל הוא כזה: כורש ואחריו מגיע (כנבוזי ובלשון חכמים )אחשוורוש ואחריו דרייוש¹².
ארתחששתא אצלנו הוא כורש ואם כן האגרת וכל המסופר סביבה התרחשו בציר הזמן שהספור ממוקם בו , בימי כורש עצמו .
בהמשך מסופר שאף לאחר כורש:"ו וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. "
ורק בימי דרייוש חודשה הבנייה: "ה וְסֹכְרִים …יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ … וְעַד-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס."

"א וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּאה, וּזְכַרְיָה בַר-עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא, עַל-יְהוּדָיֵא, דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם–בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, עֲלֵיהוֹן. ב בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר-שְׁאַלְתִּיאֵל, וְיֵשׁוּעַ בַּר-יוֹצָדָק, וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא, בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם; וְעִמְּהוֹן נְבִיַּאיָּא דִי-אֱלָהָא, מְסָעֲדִין(עוזרים) לְהוֹן. "

פסוקים אלו הם ההמשך הישיר לסוף פרק ד' שבו סופר על הפסקת הבניה עד שנת שתיים לדרייוש.

עיון בנבואת חגי מאשררת דברים אלו:

" א בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת… יד וַיָּעַר ה'אֶת-רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת-רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית-ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. "

"ג בֵּהּ-זִמְנָא אֲתָה עֲלֵיהוֹן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר-נַהֲרָה, וּשְׁתַר בּוֹזְנַי–וּכְנָוָתְהוֹן; וְכֵן, אָמְרִין לְהֹם–מַן-שָׂם לְכֹם טְעֵם(רשות) בַּיְתָא דְנָה לִבְּנֵא, וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה לְשַׁכְלָלָה. ד אֱדַיִן כְּנֵמָא, אֲמַרְנָא לְּהֹם: מַן-אִנּוּן שְׁמָהָת גֻּבְרַיָּא, דִּי-דְנָה בִנְיָנָא בָּנַיִן. ה וְעֵין אֱלָהֲהֹם(עין האלוקים), הֲוָת עַל-שָׂבֵי יְהוּדָיֵא, וְלָא-בַטִּלוּ הִמּוֹ, עַד-טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ; וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא, עַל-דְּנָה. ו פַּרְשֶׁגֶן אִגַּרְתָּא דִּי-שְׁלַח תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר-נַהֲרָה, וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתֵהּ, אֲפַרְסְכָיֵא, דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה–עַל-דָּרְיָוֶשׁ, מַלְכָּא. ז פִּתְגָמָא, שְׁלַחוּ עֲלוֹהִי; וְכִדְנָה כְּתִיב בְּגַוֵּהּ, לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שְׁלָמָא כֹלָּא.
ח יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא, דִּי-אֲזַלְנָא לִיהוּד מְדִינְתָּא לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא, וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל, וְאָע(ועץ) מִתְּשָׂם בְּכֻתְלַיָּא; וַעֲבִידְתָּא דָךְ אָסְפַּרְנָא מִתְעַבְדָא, וּמַצְלַח בְּיֶדְהֹם. ט אֱדַיִן, שְׁאֵלְנָא לְשָׂבַיָּא אִלֵּךְ(זקנים הללו), כְּנֵמָא, אֲמַרְנָא לְּהֹם: מַן-שָׂם לְכֹם טְעֵם, בַּיְתָא דְנָה לְמִבְנְיָה, וְאֻשַּׁרְנָא דְנָה, לְשַׁכְלָלָה. י וְאַף שְׁמָהָתְהֹם (שמותיהם) שְׁאֵלְנָא לְהֹם, לְהוֹדָעוּתָךְ–דִּי נִכְתֻּב שֻׁם-גֻּבְרַיָּא, דִּי בְרָאשֵׁיהֹם(אשר בראשיהם).
יא וּכְנֵמָא פִתְגָמָא, הֲתִיבוּנָא לְמֵמַר: אֲנַחְנָא הִמּוֹ עַבְדוֹהִי דִי-אֱלָהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וּבָנַיִן בַּיְתָא דִּי-הֲוָא בְנֵה מִקַּדְמַת דְּנָה שְׁנִין שַׂגִּיאָן, וּמֶלֶךְ לְיִשְׂרָאֵל רַב, בְּנָהִי וְשַׁכְלְלֵהּ. יב לָהֵן, מִן-דִּי הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא–יְהַב הִמּוֹ, בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל כַּסְדָּאָה; וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ, וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל.
יג בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה, לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל–כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם(אישור), בֵּית-אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא. יד וְאַף מָאנַיָּא דִי-בֵית-אֱלָהָא, דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא, דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם, וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל–הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא, מִן-הֵיכְלָא דִּי בָבֶל, וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ, דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ. טו וַאֲמַר-לֵהּ–אֵל מָאנַיָּא(כלים), שֵׂא אֵזֶל-אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם; וּבֵית אֱלָהָא, יִתְבְּנֵא עַל-אַתְרֵהּ.
טז אֱדַיִן, שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ(הזה), אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי-בֵית אֱלָהָא, דִּי בִירוּשְׁלֶם; וּמִן-אֱדַיִן וְעַד-כְּעַן מִתְבְּנֵא, וְלָא שְׁלִם. יז וּכְעַן הֵן עַל-מַלְכָּא טָב, יִתְבַּקַּר בְּבֵית גִּנְזַיָּא דִּי-מַלְכָּא תַמָּה דִּי בְּבָבֶל, הֵן אִיתַי דִּי-מִן-כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שִׂים טְעֵם, לְמִבְנֵא בֵּית-אֱלָהָא דֵךְ בִּירוּשְׁלֶם; וּרְעוּת מַלְכָּא עַל-דְּנָה, יִשְׁלַח עֲלֶינָא. "

אגרת זו עושה רושם מעודן יותר מהיאגרת הקודמת. הם מספרים את האמת. מדובר כאן שנים רבות לאחר עצירת הבנייה שהייתה בימי ארתששתא ( הוא כורש לטענתנו ) . ומבקשים שהמלך יבדוק האם אכן יש אשור לבניית המקדש.

"א בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל. ב וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא(בארכיון) בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּא מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן-כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה(בתוכה זכרונה/העתקה):ג בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין. ד נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב. ה וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא."

מחמת שדורייוש מצא מגילה זאת, הוא שולח איגרת חדשה המאשרת את חידוש עבודת בית האלוקים:

"ו כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר-נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן-תַּמָּה. ז שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית-אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל-אַתְרֵהּ. ח וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי-תַעַבְדוּן עִם-שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית-אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי-לָא לְבַטָּלָא. ט וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח (חיטים, מלח, יין ושמן )כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי-בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי-לָא שָׁלוּ. י דִּי-לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן(ומתפללים) לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי. יא וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל-אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע(עץ) מִן-בַּיְתֵהּ (מקורות ביתו)וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי(יתלה עליו) וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל-דְּנָה. יב וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל-מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית-אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם ָאסְפַּרְנָא (במהירות ) יִתְעֲבִד.יג אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר-נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי-שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ. יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא. "

קורה כאן דבר מדהים. צרי יהודה שלחו למלך לבדוק את האשורים. הם ציפו שהמלך ימצא את צו ההריסה ויפסיק את הבניה. דרייוש מצא דווקא את הצו הראשון של כורש על הבנייה. ולא ראה את צו ההקפאה המאוחר יותר.
אפשר שהייתה כאן סייעתא שמיא , אפשר שהוא עשה זאת בכוונת מכוון מתוך הבנת הפוליטיקה האזורית בין שבי ציון לצרי יהודה ואפשר שהוא פשוט מלך מבולבל… לא נכריע כרגע בין האפשרויות.
א בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא, שָׂם טְעֵם; וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא, דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה–בְּבָבֶל. ב וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא, בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּא–מְגִלָּה חֲדָה; וְכֵן-כְּתִיב בְּגַוַּהּ, דִּכְרוֹנָה. ( עזרא ו' )

מפשט הפסוקים נראה שדרייוש אכן נתן צו לחפש וזהו המסמך שבפועל מצאו. (ולא כהשערה שהעלנו שהוא מצא את שרצה למצוא…)

ג בְּרַם בִּשְׁנַת חֲדָה, לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא דִּי בָבֶל–כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם, בֵּית-אֱלָהָא דְנָה לִבְּנֵא. יד וְאַף מָאנַיָּא דִי-בֵית-אֱלָהָא, דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא, דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם, וְהֵיבֵל הִמּוֹ לְהֵיכְלָא דִּי בָבֶל–הַנְפֵּק הִמּוֹ כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא, מִן-הֵיכְלָא דִּי בָבֶל, וִיהִיבוּ לְשֵׁשְׁבַּצַּר שְׁמֵהּ, דִּי פֶחָה שָׂמֵהּ. טו וַאֲמַר-לֵהּ–אלה (אֵל) מָאנַיָּא, שֵׂא אֵזֶל-אֲחֵת הִמּוֹ בְּהֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם; וּבֵית אֱלָהָא, יִתְבְּנֵא עַל-אַתְרֵהּ. ( עזרא ה' )

יש לשים לב שהאיגרת ההיסטורית ששולחים אנשי י-ם למלך דרייוש מזכירה את ששבצר שהנהיג את העלייה הראשונה של שיבת ציון( עליה קצרה וקטנה יחסית ) ואת כורש מלך פרס . מאז עברו מספר שנים… ובכל זאת האיגרת נמנעת מלהזכיר את זרובבל בן שאלתיאל ואת יהושע בן יהוצדק. מניעת הזכרתם מובנת משום שאזכור מנהיגים מאוחרים אלו שבימיהם יצא הצו האוסר את הבניה יכול לעורר זיכרונות לא רצויים בשלטון המרכזי העכשווי.
מחד נראה שמשלחת הביקורת בראשות תתנאי לא מאיימת כ"כ ואנשי י-ם משכילים להתמודד עימה ומאידך ובכל התחושה אצל שבי ציון מהופעתה של המשלחת לא הטיבה למצב הרוח הלאומי.
התבוננות נוספת מגלה את הדבר הבא : תחילת הבניה ברשיון דרייוש הייתה בשנה השניה למולכו. סיום הבניה היה בשש למולכו :

טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא. ( עזרא ו' )

עיון בתאריכי הנבואות בספר חגי , המתארות את הזירוז הנבואי והעידוד לבנות את בית ה' גם אם הוא נראה כרגע עלוב לעומת הבית הראשון שחרב , מלמד שהבניה החלה 'בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ'!

ת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת. {ש}
לעומת הנבואות בחגי שהיו בחודשים השני, השישי והתשיעי לשנת שתיים לדרייוש. בזכריה פרק א' מתוארת נבואה מהחודש השמיני לאותה שנה. הנבואות , אם כן, משלימות זו את זו .
הנבואה השניה מספר זכריה היא מהחודש ה-11 לשנה השניה לדרייוש:

"בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ" (א, ז)

קרי: ריבוי נבואות המלווה את התחלת הבניה בשנה השניה לדרייוש!
בזכריה ז' אנו מוצאים נבואה מאמצע התקופה בדיוק¹³ :

א וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-ה' אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו.

ובה נשאלת השאלה : האם יש מקום להמשיך ולבכות על חורבן בית ראשון שהרי החלה כבר הגאולה ? ¹⁴

ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי ה'. ג לֵאמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-ה' צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?¹⁵ (זכריה ז' )

נשאלת השאלה : מדוע הם המתינו עם שאלה זו עד עכשיו ? לכאורה, שאלה זו הייתה צריכה לצוף ולעלות מיד בהתחדש הבנייה בשנת שתיים לדרייוש סמוך לרצף הנבואות שראינו לעיל?
אפשרות ראשונה שעולה לתרץ היא שהם המתינו עש שהמהלך תפש תאוצה .
אפשרות שניה שאנו נטען אותה היא בדיוק ההיפך הגמור : בתחילה חששו לבנות עד שהנביאים חגי וזכריה עודדו ודרבנו אותם לכך. כאשר החלו לבנות וחשו בסיעתא דשמיא גדולה¹⁶ לכולם היה ברור שאין צורך להמשיך ולצום שהרי אנו בונים את הבית. בהמשך כאשר העניינים התעכבו יתר על המידה התחילו לקנן ספיקות בלב שמא ואולי אין זו עדיין הגאולה השלמה … רק 'אתחלתא דגאולה'… אומרים הלל או אין אומרים… ?
לטענתנו , הארוע הספציפי שהלחיץ אותם והפיל את ליבם והעצים את הספקות שקיננו בליבם הוא 'משלחת תתנאי' , או במדויק יותר , תקופת הזמן שבין הגעת המשלחת האיגרת שבעקבותיו וההמתנה מוטת העצבים לתשובה מדרייוש. אמנם אין ציון זמן בספר עזרא להופעת המשלחת , ובכל זאת מתאים לומר שזהו הזמן ולקשור בין שתי הארועים.
הדברים מזכירים כאן את תיאור חז"ל למעשה הורדוס בשפוץ הבית השני. הוא הרס ובנה מחדש ללא אשור מפורש מן המלכות. אלא שלח את הבקשה תוך כדי בניה. והתשובה שהגיע הייתה בסגנון של 'אם לא בנית – אל תבנה ואם בנית – אל תסתור… '
אלא שבדידנו הם כבר לאחר ארוע איגרת רחום של צרי יהודה ובטחון העצמי שלהם איננו גבוה… האווירה לחוצה ולא ברורה. ההגיון הראלי קבע שבפרס יבדקו וימצאו שאין היתרי בניה ואולי אפי' יאסרו את המנהיגים .

א וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַר-עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא עַל-יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן. ב בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר-שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר-יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נְבִיַּאיָּא דִי-אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן. ה וְעֵין אֱלָהֲהֹם הֲוָת עַל-שָׂבֵי יְהוּדָיֵא וְלָא-בַטִּלוּ הִמּוֹ עַד-טַעְמָא לְדָרְיָוֶשׁ יְהָךְ וֶאֱדַיִן יְתִיבוּן נִשְׁתְּוָנָא עַל-דְּנָה. " (עזרא ה' )
"יד וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. (עזרא ו')

הפסוקים מעיד שהייתה כאן סיעתא דשמייא מיוחדת שמנעה את עצירת הבנייה לאלתר ברגע הופעת משלחת הבדיקה. הפסוק מעיד על הראלייה של התקופה שהייתה עצירת הבנייה בארוע כזה.
כיצד לראות את אשר התרחש ? ניתן היה לפרש זאת כטעות במשרדי המלכות בפרס, כבלבול הפקידים, כבלאגן בארכיון המסמכים. ואפשר לראות רצף הארועים האלו כהשגחה אלוקית.
הנבואה מכריעה שזוהי כמובן השגחה אלוקי. עליהם מוטל לעשות לבנות והדברים יסתדרו.
המסופקים שביניהם עדיין מתלבטים האם כך נראית גאולה ?! מסובבת בסבוכים ותהיות שכאלו ?! חלקם אולי ציפו שכאשר דרייוש יפנה אליהם , הם יכריזו בגאווה שהם באו לבנות בשם ה' אלוקי ישראל . ומלך פרס יתכופף ויקבל פניהם בכבוד רב…
עם ישראל עלו בעליבות, במספר קטן, ביוחסין מפוקפקים. ועל כן גם הגאולה הייתה מוגבלת בהתאם. חז"ל עמדו על כך והתבטאו שהייתה ראויה להיות הגאולה כיציאת מצרים. ראויה להיות ולא הייתה… 'השיבנו אליך ונשובה' . נק. הפתיחה היא שאנו צריכים ראשונים לשוב ועפ"י גודל הצעד שלנו יהיה גודל הצעד האלוקי. הנבואה דורשת מהם לעשות והסיעתא דשמיא תבוא כפי שתבוא. הם עושים , אם כי בהיסוס ומעט מדי.
בשעורים הקודמים עמדנו על זיקות לשוניות בין תיאורי שיבת ציון לתיאורי הגאולה הראשונה ובניין שלמה.

טז וַעֲבַדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי-גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית-אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה. יז וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית-אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל תְּרֵי-עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יח וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל-עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
יט וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה אֶת-הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כ כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. כא וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כב וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית-הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (עזרא ו')

יש כאן דגש על כך שכולם ניטהרו . לשם מה הדגש?
מה פירוש ההיגד הבא : "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם" , האם טעות סופר יש כאן ורצה לומר 'מלך פרס'?!
אנו שמים לב לדגש על התאריכים עד כאן ותמהים על התאריך הבא:

טו וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.

מה חגיגי ומיוחד בתאריך ג' אדר שבו בחרו לציין בכתובים את סיום בניית המקדש?! היה מספיק לכתוב שסיימו בחודש אדר.

יז וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית-אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל תְּרֵי-עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

ההדגשה כאן מרמזת שהקריבו כאן ארת השעירים יום יום , שעיר ליום כמו חנוכת הנשיאים במשכן . עפ"י חשבון זה שהחנוכה החלה בג' אדר והתמשכה שנים עשר יום . אנו מגיעים לשיאה בתאריך טו' אדר ! המכונה היום : פורים .
האם זה לפני או אחרי פורים של מגילת אסתר ? עפ"י המקובל מגילת אסתר התרחשה בימי המלך חשריאש המולך אחרי דרייוש. (ודרייוש שמלך לפחות 20 שנה) וא"כ אנו עדיין הרבה לפני ארועי פורים.
מעניין מאד שעפ"י זה חנוכת המקדש נופלת בתאריך של פורים. גם אם נאמר שמגילת אסתר קדמה לארוע זה. גם אז מפתיע הוא שחנוכת המקדש סובבת סביב פורים ויש להתבונן במשמעות העניין.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *