לחיות עם פרשת השבוע – כמה פעמים אמרתי לך?
מתוך שלל הנושאים הרבים שבפרשה, נעסוק הפעם בפרשת הלויים, שמופיעה בה חזרה מרובה על מילים, שיש בה לימוד גדול וחשוב (במדבר ח', ה'-כ"ב):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'. וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם. וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לה'. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם. וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם.
המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים היא, כמובן, "הלויים", שמופיעה בפרשה כ-20 פעמים.
אולם יש מילה נוספת שחוזרת פעמים רבות: "בני ישראל". עד כדי כך, שזה מופיע 5 פעמים בפסוק אחד:
וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ.
החזרה כאן "מוגזמת", ונראה ברור שהתורה רוצה לומר לנו משהו. רש"י מפרש, על פי חז"ל:
ואתנה וגו'. חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בב"ר.
עדיין יש לשאול, כפי ששואל ה"שפת אמת" בשם זקנו, בעל חידושי הרי"מ, מדוע דווקא בפרשה זו רואה התורה צורך להזכיר את חיבתן של ישראל? תשובתו של חידושי הרי"מ, שבפרשה שבה מתואר כיצד בוחרים את הלויים במקום הבכורות, ישראל עלולים להרגיש נחותים ומבוזים, ולכן חשוב כאן להזכיר את חיבתם ומעלתם.
ועדיין, נראה שהחזרה הרבה על הביטוי, לא רק בפסוק זה אלא בכל הפרשה, מלמדת ענין נוסף.
פסוק נוסף שיש לעיין בו:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הסגנון של הפסוק קשה מעט, ונראה "מעורבב".
רש"י מפרש:
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן, ואהרן הניפם, וישראל סמכו את ידיהם.
לכל אחד מהמוזכרים בפסוק היה תפקיד. מדוע צריך כל כך הרבה שותפים בהקדשת הלויים?
מילה נוספת שחוזרת פעמים רבות בפרשה הזו היא: "לי" – "והיו לי הלויים", "לקחתי אותם לי", ועוד.
נראה, שפרשיה זו מלמדת אותנו, שהתפקיד של הלויים הוא להוציא אל הפועל את שלוש המערכות שהן אחת: ישראל ואורייתא וקוב"ה.
ללויים יש תפקיד ביחס לתורה, כפי שנאמר (דברים ל"ג, י'):
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.
הלויים הם מעבירי התורה בעם ישראל.
הלויים שייכים גם לחלקו של הקב"ה, "הקדשתי אותם לי". הם שליחי הקב"ה בעולם.
וכוחם של הלויים בא מבני ישראל. בהשראת דברי ה"שפת אמת" ניתן לומר, שהחזרה המרובה על המילים "בני ישראל" מלמדת שהלויים מוציאים אל הפועל את סגולת ישראל. כוחם של הלויים בא "מתוך בני ישראל".
כך יש להבין את הפסוק שהזכרנו:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
"משה" – זו בחי' התורה.
"אהרן" – הקישור אל הקודש, אל הקב"ה.
"בני ישראל" – מהם מגיע כוחם של הלויים.
משמעות נוספת בעניינם של הלויים עולה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות "שמיטה ויובל", ונראה שיש לדברים אלו משמעות מיוחדת בזמן זה.
כך כתב הרמב"ם (פי"ג ה"י-י"א):
י. כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ…
יא. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל.
התקשו המפרשים, מנין למד הרמב"ם שדיני הלויים ביחס לירושת הארץ ולביזה הם רק בארץ ישראל המובטחת.
נראה, שהרמב"ם הבין שהלכות הלויים, וכן מתנות הכהונה והלויה, ניתנו ל"שבט לוי". רק שהלויים מופיעים כשבט – הם לא מקבלים נחלה ואסורים בביזה.
ובהמשך כותב הרמב"ם:
יב. וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-י) 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל'. לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-יא) 'בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ'. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כ) 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ':
"שהובדל" – מבני ישראל. "לעבוד את ה'" – בחי' קוב"ה. "ולהורות דרכיו הישרים" – בחי' התורה.
בסיום ההלכות כותב הרמב"ם:
יג. וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עוֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז-ה) 'ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי'.
יש רבים המבקשים להיפטר משירות צבאי, ונתלים ברמב"ם הזה. מי שמקדיש עצמו ללימוד תורה הרי הוא כלויים שאיננו יוצא להילחם.
האם זה נכון להבין כך ברמב"ם?
בעבר היה נראה לי שאין זו כוונת הרמב"ם. הרמב"ם מדבר על מי שרוצה "להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו", "ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים". לא כל שמיניסט שחותם "תורתו אומנותו" יכול להעיד על עצמו שהוא במדרגה הזו…
אך נראה, שדבריו של הרמב"ם רלוונטיים אלינו, ובמיוחד בעת הזו, שבה קדושת הצבא עומדת למבחן ונמצאת בסכנה גדולה.
נראה, שהרמב"ם הבין, כפי שעולה מהפרשה, שהלויים אינם מעמד שעומד לעצמו, אלא הם הופעה של מעלת בני ישראל. הדברים הללו נכונים כאשר יש בעם ישראל "שבט לוי". אבל כאשר הלויים אינם מופיעים כשבט, חוזר התפקיד של הלויים אל בני ישראל, ואולי אפילו "לכל באי עולם".
עם ישראל צריך לדאוג שיהיו בקרבו לויים, אנשים שנבדלים לשם ה', ומורים את העם את התורה.
על הלויים נאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". אם אין לויים שיעשו זאת – אי אפשר להפקיר את התפקיד הזה. מישהו צריך לעשות זאת. כשאין לויים זה חוזר ל"בני ישראל".
אנו נמצאים בתקופה שהזהות היהודית והיכולת לקיים את מצוות התורה בצבא עומדים למבחן קשה. אנו עמלים כל העת לשמור על הצבא שיהיה אחד, שלא יהיו חלילה שני צבאות – האחד לדתיים והשני לחילוניים, ולא שני עמים.
אך כאשר מכניסים בנות לצבא, לכל החילות והיחידות – הדבר מונע מבני תורה לשרת. כמובן, יימצא פתרון. יקימו יחידות נפרדות לדתיים. האם זה מה שאנו רוצים? שיהיה צבא מעורב לחילוניים וצבא נפרד לדתיים? שלא יילחמו "כתף אל כתף"?
התחושה היא, שיש כאלה שמתאמצים להעביר את הציבור על דתו, ועכשיו יש להם הזדמנות, כשהממשלה מאפשרת זאת. מדהים לראות בדברי חז"ל איך הבינו את העומק של התקופה שאנו חיים בה.
אמרו חכמים (בראשית רבה פרשה ה', י'):
כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא הַבַּרְזֶל הִתְחִילוּ הָאִילָנוֹת מְרַתְּתִים, אָמַר לָהֶן, מַה לָּכֶם מְרַתְּתִים, עֵץ מִכֶּם אַל יִכָּנֵס בִּי, וְאֵין אֶחָד מִכֶּם נִזּוֹק.
האילנות הגדולים מפחדים מן הברזל, שממנו מכינים את הגרזן. אמר להם: אם אתם לא תתנו את העץ להכין את הקת של הברזל, הברזל לא יוכל להזיק לכם.
כך גם בענייננו. אילו לא היו דתיים בממשלה, לא היו יכולים להזיק כל כך לתורה. רק ממשלה שיש בה דתיים – יכולה להניף גרזן על התורה.
עכשיו אנו צריכים למלא את התפקיד של שבט לוי.
להרבות בתורה, ובמיוחד בפנימיות התורה. לקיים "יורו משפטיך ליעקב" – להרבות בשיעורי תורה, ב"פנים אל פנים" שחוזר בע"ה לפעילות. אנו צריכים להיות "לי" – קשורים לקב"ה על ידי התורה הקדושה. וגם "בני ישראל" – להופיע את סגולת ישראל בעוצמה.
כאשר מי שמתנגד לתורה עושה הכל בגלוי ובבוטות, גם אנו יכולים לפעול בגלוי. עם ישראל צמא לתורה, צמא לתשובה, ואנו צריכים למלא את התפקיד הזה, וללמד את הרוצים ללמוד. רבים מרגישים שאין להם מה לחפש בחילוניות, והם מחפשים משהו נצחי ויציב להיאחז בו. אנו צריכים להיות שליחים טובים, ולתת לעם ישראל את הקישור לתורה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.