מעמד הסנה
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
אנו עוברים מספרם של יחידים אל ספרו של עם ישראל. אנו נוחתים ישר לצרה הקשה ולשעבוד, ולצמיחתו של גואלן של ישראל. בפרשיות הראשונות אנו מתוודעים למשה רבנו בכל סיפור לידתו, ולאחר מכן אנו מגיעים לתיאור של פרשת הסנה, שלא קל להבין אותה לפי פשטה, יש כאן דברים שעוסקים ברומו של עולם. ננסה לגעת בנקודה מעניינת הקשורה לחלק הראשון של מעמד זה.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:
וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:
וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (ג',ב'-י')
כאן מתחילה סדרה ארוכה של טענות ומענות. יש כאן ויכוח רציני ולא ויכוח בין גבאי למתפלל שמתבקש לגשת להתפלל לפני העמוד.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (ג,י"א-י"ב)
איזה מן אות זה? האם לא ניתן להקדים את האות הזה? המפרשים התקשו מה הסימן שהקב"ה נותן כאן למשה.
"מדוע לא יבער הסנה"
נתחיל מנקודה הנראית שולית. משה רבנו רואה את הסנה בוער באש ואיננו אוכל, ואומר (ג',ג'):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:
זה ממש לא נכון! הרי הסנה בוער (ג',ב'):
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
משה לא היה צריך לשאול "מדוע לא יבער הסנה" אלא "מדוע יבער הסנה ואיננו אוכל". הסנה כן בוער ולמרות זאת הוא לא מתכלה, ועל כך היה משה צריך לשאול. המפרשים אומרים כיוונים שונים בעניין הזה. האונקלוס פתר את השאלה הזאת על נקלה כאשר הוא מתרגם בצורה שונה את אותו הפועל.
בפסוק ב' הוא מפרש: "בוער באש" – "בער באישתא", מלשון בעירה.
בפסוק ג' הוא מפרש: "מדוע לא יבער הסנה" – "מא דין לא מתוקד", לשון עולה על המוקד.
בפעם הראשונה הוא בוער ובפעם השנייה הוא נשרף.
הרמב"ן אומר זאת בצורה מפורטת יותר (ג',ב'):
והנה הסנה בוער באש – כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו והאבות מבערים את האש (ירמיה ז יח), מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל לט ט). ומדוע לא יבער הסנה, לא ישרף ויאכל, וכמוהו כפשתים אשר בערו באש (שופטים טו יד), נשרפו. וכן דעת אונקלוס שתרגם הראשון בער, והשני מתוקד. או יהיה יבער מלשון ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז), והיה לאדם לבער (ישעיה מד טו).
הרמב"ן מביא ראיה לדברי האונקלוס שיש שתי משמעויות לפועל "בער":
א. מלשון בעירה
ב. מלשון מתכלה.
מוסיף הרמב"ן:
כי דרך צחות בלשון הקודש לדבר כן, רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד):
יש בזה משהו יפה כאשר ניתן להשתמש במובנים שונים באותה מילה. הוא מביא דוגמא מפסוק בספר שופטים:
וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד: (שופטים,י',ד')
העירים הראשון הוא מלשון עיר – בנו של החמור, והעירים השני הוא מלשון ערים. למה הרמב"ן מתכוון? ניתן לבאר זאת ע"י דוגמא אחרת הדומה לעניין, מסוף פרשת בלק, בסיפור של פינחס בן אלעזר (במדבר,כ"ה,ז'-ח'):
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:
וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
הוא בא אל הקובה (האוהל שם) והוא דוקר את האשה על קובתה (הרחם). ברור שביטוי זה בא כדי שהוא יהיה באותו לשון של הקובה. נראה שזו כוונת הרמב"ן למיוחדות בלשון הקודש, שכאשר זה כתוב כך זה לא מקרי אלא זה משהו בעצם. החיבור הזה הוא לא חיבור מקרי וללשון הקודש יש יכולת להביע את הדבר הזה. קל לראות בפרשת בלק שהשורש "קבה" מסתובב רבות בפרשה, ונראה שיש קשר בין השורשים הללו.
פירוש אחר מביא החזקוני (ג',ג'):
מדוע לא יבער הסנה – מקרא חסר הוא: מדוע איננו אוכל, לא יבער הסנה, בתמיה, וכי לא רואה אני שהסנה בוער באש.
הרי הסנה בוער, אז איך הוא לא אוכל? ע"פ פירוש זה צריך להוסיף מילים בפסוק אך הרעיון מובן מן הפסוק.
זהו רעיון מקורי אך קשה להסתפק בו משום שעיקר חסר מן הספר, ויש להבין מדוע החסירו מילים בפסוק הזה?
שאלה נוספת שתחבר אותנו היא לשם מה בא סיפור הסנה? מה הוא מוסיף? הקב"ה רוצה להתגלות למשה ואומר לו את הבשורה שהגיע זמן גאולתכם. לשם מה צריך את תצוגת התכלית הזאת? חז"ל אומרים שמשה היה טירון בנבואה ולכן זה לוקח זמן. אבל עדיין, יש דרכים רבות לקב"ה לעורר את תשומת ליבו של משה רבנו.
למה רומז הסנה?
כיוון נוסף הוא שהסנה רומז למשהו. בחז"ל מופיעים מספר כיוונים. הבולט שבהם הוא שהסנה הוא שיח קטן ונמוך והקב"ה יורד ושוכן בתוך הסנה – "עמו אנכי בצרה". עם ישראל נמצא במצב של סנה, שיח קוצני קטן וחסר חשיבות, והקב"ה נמצא איתם בתוך הסנה. יש להוסיף שאולי זה גם רמז לצרות אותם עם ישראל עובר – האש של השונאים המצרים. האש בוערת אך הקב"ה שומר על הסנה והוא איננו אוכל. יש כאן בהחלט עידוד גדול למשה רבנו לקראת בשורת הגאולה. אלא שלכאורה חסר הנמשל. הקב"ה לא אומר לו דבר מהדברים הללו. ניתן לומר שמשה הבין את זה לבד, אבל אנחנו לא מבינים את זה.
יתכן ויש כאן משהו נוסף. ניתן לפרש ש"מדוע לא יבער הסנה" זה בדיוק כמו "והנה הסנה בוער באש", וזו לכאורה טעות של משה רבנו. כלומר, הקב"ה מלמד את משה דבר, אולי אף בוחן אותו, ומשה רבנו מגיע בדיוק אל הנקודה. הסנה הוא שיח קוצני, קוץ. הסנה מופיע במקום נוסף, בברכת יוסף בפרשת וזאת הברכה: "ורצון שכני סנה" (דברים,ל"ג,ט"ז). הקב"ה נקרא "שכני סנה". מה הפירוש? האבן עזרא מסביר בפירושו הארוך (ג',ב'):
ולפי דעתי, כי כל סנה אחד הוא, והוא מין קוץ יבש. וככה הוא בלשון ישמעאל, וככה הר סיני בעבור הסנה. וכן פי' ורצון שוכני סנה (דב' לג, טז), רצון שיבקש השוכן במקום הסנה, שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו, וילחלח ארצו שהוא שוכן בה, שהיה מקום יובש וסנה, עד שיהא בא הרווי והיתה כגן רוה מלוחלח.
מי ששוכן בסנה הם אנשים נודדים במדבר, זה מקום יבש וצחיח. יוסף מברך את ארצו ומדבר על שפע ותהומות מים, ארץ מבורכת. אבל את זה אומר האבן עזרא בניגוד לדעת הגאון שפירש אחרת (בפירוש הקצר):
על כן אמר הגאון כי סנה תחלק לשני חלקים: האחד קוץ, והשני שמים. ואחרים אמרו כי הסנה – שמים. ואמרו, כי טעם בוער – באש, כמו: וההר בוער באש (דברים ד, יא).
האבן עזרא לא הולך עם כיוון הגאון, שאומר שהמילה "סנה" היא גם קוץ וגם שמיים. בספר דברים הכוונה לשמיים – ורצון שוכן במרומים, הקב"ה. מה הקשר בין הקוצים לבין השמיים?
גואלם של ישראל
נראה את המשך הדיון של הקב"ה עם משה רבנו (ג',ד'-ה'):
וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:
מדוע צריך להוריד את הנעליים? אומר לו הקב"ה (ג',ו'-ט'):
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:
וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:
הקב"ה אומר למשה: אני ראיתי את עוני עם ישראל, שמעתי את צעקתם וידעתי את מכאוביהם1. כעת אני יורד להצילו ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש. היינו מצפים שהקב"ה יגיד למשה: בא ותראה איך אני עושה את זה. אבל לא! כאן מגיעה ההפתעה (ג',י'):
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
עד עכשיו אמר הקב"ה שהוא יעשה את הכל. כעת הוא אומר למשה: "אתה תעשה!". משה רבנו נבהל ואומר (ג',י"א):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
משה תמה: האם זה אני? הרי אתה הקב"ה, והאם אני יכול לעשות כזה דבר? האם אני בא במקומך? זה לא יתכן! אומר לו הקב"ה (ג',י"ב):
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
כעת נגמר האות. אני אהיה איתך. אנו הולכים לעבוד בשיתוף פעולה. אני ואתה יחד הולכים להוציא אותם ממצרים, כיוון שאתה הבנת את הנקודה ואמרת "מי אנכי". ברגע שמשה אומר שהוא לא מתאים, זה האות בדיוק לכך שהוא המתאים. זה הסימן לכך שאתה משה רבנו יכול ללכת2.
משה רבנו רואה את הסנה בוער, אבל הוא לא אוכל. מבין משה רבנו שזו לא בעירה. כל חוקי הטבע כאן משתנים. זה רק נראה לעיניים שלנו כבוער, אבל אם זה לא אוכל, זה אומר שזה לא בוער. "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה" – זה משהו מדהים: "מדוע לא יבער הסנה"? כל מי שהיה רואה במקום משה רבנו היה אומר: איך זה שהסנה בוער והוא לא אוכל, ואילו משה רבנו ראה והבין שיש כאן משהו על טבעי ובעצם זה כלל לא בוער. שום דבר כאן לא מתנהל בצורה פשוטה לפי עיני בשר. הוא מבין שיש כאן משהו עליון ובעצם זה לא בוער.
חשוב מאוד שמשה רבנו ילמד את הדבר הזה בדיוק לקראת הנקודה של יציאת מצרים. משה רבנו הולך להוציא את ישראל ממצרים, וכמה חשוב שיהיה ברור לגמרי שהקב"ה הוא זה שמוציא את ישראל ממצרים. זה כל עניינו של משה רבנו, העבד שמבטל עצמו לגמרי לריבונו של עולם. כשמשה רבנו ימסור את התורה לעם ישראל יראו שמשה מדבר, אך יבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו. משה הוא זה שמבין את הדבר הזה.
הורדת הנעליים
הנעליים מבטאות עוצמה צבאית. כשעם ישראל יוצא ממצרים נאמר "נעליכם ברגליכם" (י"ב,י"א). הנעליים מבטאות עוצמה, ועם ישראל צריך לצאת ביד רמה. כאשר אומרים למשה רבנו להסיר את הנעליים, פירושו של דבר שאתה עכשיו לא עושה כלום. המקום הזה הוא מקום שכל כולו טריטוריה אלוקית רוחנית והאדם לא עומד כאן בכוחו, אין כאן שיתוף פעולה אלא הכל רוחני ואלוקי, כמו במקדש, המקום בו הכהנים מסירים את הנעליים. הקב"ה מכין את משה לכך שהוא מוציא את ישראל ממצרים רק מתוך זה שהוא מבין שהוא הולך בלי נעליים. משה ראוי להבין את זה כי הוא הבין שהכל אלוקי, זה הכל איך שהקב"ה מנהיג את הדבר. זו הכנה גדולה למקום אליו עם ישראל יגיע עוד מעט – הר סיני. הסנה נקרא על שם סיני, זה באותו המקום – הר האלקים חרבה.
הסרת הנעליים מקבילה לסיפור של יהושע בן נון ערב הכניסה לארץ (יהושע פרק ה'), אלא שאצל יהושע כתוב "של נעלך" – רק נעל אחת. מדוע? כיבוש הארץ ע"י יהושע אמור להיות בדיוק בשיתוף פעולה, כמו בכיבוש יריחו, שם בתחילה נפלו החומות בצורה על טבעית, ויהושע ועם ישראל נכנסים בעצמם וכובשים את העיר. זה המעבר מההנהגה הניסית של המדבר להנהגה טבעית של ארץ ישראל, זה מתון מתון. בקריעת ים סוף הים נבקע לשני הצדדים ואילו הירדן נבקע רק לצד אחד. יהושע משאיר נעל אחת, ולעומתו משה צריך להוריד את שתי הנעליים. מתוך ההבנה שהכל יהיה מהקב"ה, עכשיו אתה יכול ללכת. הקב"ה אומר לו: חכה, אל תיגש, לאט לאט.
הסנה – הקוץ והשמיים
גם בהר סיני יקרה אותו הדבר: "וההר בוער באש עד לב השמיים" (דברים,ד',י"א). הסנה הוא גם הקוץ למטה, אבל הוא גם השמיים, כי ההר בוער באש עד לב השמיים. מבחינה ארצית זה נראה שיש כאן קוץ נמוך שאין בו שום דבר והוא בארץ. בעיניים רוחניות יותר מתברר שאותו סנה הוא גם שמיים, אותו סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. משה מבין את זה, וכמו הסנה, גם ההר בוער באש ולא נשרף. עובדה שלאחר שתקעו בשופר, הצאן והבקר יכלו ללכת לרעות בהר. ההר בוער באש ולא כל אחד יכול לראות את זה. עם ישראל לא יכול לראות את זה, הוא פחד ונבהל ולא ראה כלום. משה אומר: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה" – צריך להבין מה זה אומר. עם ישראל גם רואה את האש ובכלל לא שואל את השאלה הזאת אלא הוא פוחד. לאט לאט הקב"ה ילמד את כל אלו שראויים למעמד הזה, איש כפי דרגתו, את העניין הזה. בסופו של דבר יעלו להר סיני ויהיו מדרגות. לעם ישראל אסור להתקרב כלל, אבל יש כאלה שכן יכולים (כ"ד,א'-ב'):
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:
וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:
אומר רש"י: יעלו מחיצות מחיצות: משה לבד, אהרן לבד, הזקנים ועם ישראל. משה רבנו הוא זה שזכה להבין עד הסוף, הוא לא פוחד מהאש, הוא לא מבין איך עם ישראל פוחד מהאש. הקב"ה מבעיר את האש. אבל עם ישראל לא הבין את זה והוא עומד מרחוק. משה רבנו זכה בצורה הגבוהה ביותר, אבל גם אהרן צריך ללמוד את זה, וכן גם הזקנים.
אהרן נפגש עם הר חורב (ד',כ"ז-כ"ט):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ:
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ:
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
גם הזקנים זוכים להיפגש עם הר חורב (י"ז,ד'-ו'):
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
הם לא זכו לראות את האש אך הם זכו לראות את יציאת המים. מים שיוצאים מן הצור זה פלא באותה מידה.
כל אחד כאן זכה באיזושהי מדרגה. משה רבנו היה מעל הכל. מעמד הסנה הוא הקדמה למעמד הר סיני. משה מבין שהסנה לא באמת בוער. זה עומק הביטול, להבין עד הסוף וללכת עם זה ולהיכנס לתוך האש. מתוך זה שמשה הוריד את הנעליים והתבטל, אומר לו הקב"ה: עכשיו אתה יכול ללכת!
משה, אהרן והזקנים זכו להיפגש עם ההר לפני כן, אבל נדב ואביהוא לא זכו להקדמה הזאת. לכן הם הקריבו אש זרה ששרפה אותם, האש שאכלה אותם היא אש שלא אוכלת כפי שאומרים חז"ל. האש המיתה אותם אך לא שרפה אותם. זו אותה האש שאכלה אותם אך הם לא נאכלו. אש הסנה היא אש שלא אוכלת.
1 על עניין הראיה, השמיעה והידיעה ראה בשיעור על פרשת וארא – ה'תשס"ח.
2 הרב שמואל הלוי וואזנר, רבה של שכונת זכרון מאיר בבני ברק הוא מגדולי פוסקי ההלכה בימינו, ומי שמינה אותו לתפקיד היה החזון איש. הוא היה אז בן 20 והרב וואזנר אמר לו: אני פוחד להורות. אמר לו החזון איש: מי שפוחד להורות, הוא יהיה רב טוב.