פרשת השליחות
נמיכות קומה
אירועי פרשת וישלח מתנהלים לכאורה בסימן של נמיכות קומה.
בפרשיות הקודמות אנו פוגשים את יעקב כמי שיודע להסתדר עם רמאים; מפגין את כוחו בגלילת האבן מעל פי הבאר, לעיניהם המשתאות של שלושת הרועים ועדריהם; עומד על זכותו לקבל את ברכת הבכורה. אך בפרשת וישלח, כל זה נעלם. יעקב ירא מפני עשו; שולח לו מנחה; מכנה עצמו עבד ומשתחווה לפניו.
דיוק באחד הפסוקים ימחיש לנו עד כמה עמוקה תחושת הנמיכות וההשפלה של יעקב. יעקב שולח מלאכים אל עשו אחיו, ומתדרך אותם1:
וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:
נשאל, היכן לשים את הנקודתיים.
כך: כֹּה תֹאמְרוּן:
לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.
או כך: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:
כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.
מסתבר שהאפשרות השניה היא הנכונה. אם כך, יוצא שיעקב מכנה את עשו "אדוני" כבר באוזני עבדיו, ולא רק בגוף הדברים שהם אמורים להגיד לעשו! עוד ניתן היה לסבול את התרפסותו של יעקב בפני עשו מבחינה טקטית, מחשש מנקמתו. אך לשמוע את יעקב מכנה את עשו "אדוני" עוד במחנה שלו, כשעשו כלל אינו שומע זאת, זה כבר עובר כל גבול!
נמיכות הקומה מופיעה גם בהמשך הפרשה: הביזיון הגדול שפוקד את המשפחה בחילול כבודה של בת ישראל. והנה, שמעון ולוי מחזירים לרגע את הכבוד האבוד, אולם יעקב ממהר לצנן את התלהבותנו: "עכרתם אותי"… ובסוף הפרשה, עשו מתפתח, מעמיד אלופים ושמונה מלכים, כאשר יעקב עושה את הצעדים הראשונים, ובקושי, להקמת משפחה מגובשת.
בפרשה זו יעקב מצטייר לעינינו כמי שמבקש להשיג שלום בכל מחיר, גם במחיר השפלה וספיגת עלבונות.
שלום – לא בכל מחיר
אלא שמשהו פוגם בשלמות הניתוח שהצגנו:
מאמצי יעקב נושאים פרי. הוא מצליח לפייס את עשו, והנה זה מציע לו הצעה שכל רודף שלום היה עט עליה כמוצא שלל רב2:
וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:
אך יעקב מתחמק3:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:
עשו מנסה שוב:
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי:
ויעקב עקבי בסירובו:
וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי:
ואני אתנהלה לאטי
חז"ל ראו בפרשיה זו את ה"אני מאמין" של יעקב, ומכאן פתח להבנת התנהגותו בכל הפרשה4:
"יעבר נא אדוני לפני עבדו".
א"ל: מבקש את שנהא שותף עמך בעולמך?
א"ל: יעבר נא אדוני לפני עבדו.
א"ל: ואין אתה מתיירא מדוכסי ומן אפרכי ומן אסטרטילי?
אמר לו: ואני אתנהלה לאטי. להוני להוני אנא מהלך. כמה דתימא: (ישעיה ח) "את מי השילוח ההולכים לאט". ד"א: בפנים כרוכות אני מהלך. כמה דתימא: (שמואל א', כא) "הנה היא לוטה בשמלה"."עד אשר אבא אל אדוני שעירה". אמר ר' אבהו חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו! אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו?! אלא אימתי הי' הוא בא אצלו – לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב: (עובדיה א) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
ובסגנון מעט שונה, בזוהר הקדוש5:
"יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו' ", אמר רבי אלעזר היינו דקאמרינן בקדמיתא, דיעקב לא בעא השתא אינון ברכאן קדמאי דברכיה אבוי, ועדיין לא אתקיימו ביה אפילו חד מנייהו, בגין דסליק לון לסוף יומיא בשעתא דאצטריכו לבנוי לגבי כל עמין דעלמא. ובגין כך, בשעתא דאמר עשו: נסעה ונלכה ונפלוג האי עלמא כחדא ונשלוט כחדא, מה אמר: "יעבר נא אדני לפני עבדו". יקדים עשו שלטניה השתא בהאי עלמא. "יעבר נא" – כמה דאת אמר: (מיכה ב') "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". אקדים אנת שולטנותך בקדמיתא בהאי עלמא, "ואני אתנהלה לאטי" – אנא אסלק גרמי לההוא עלמא דאתי, ולסוף יומיא, לאינון יומיא דאזלין לאט. "לרגל המלאכה" – מאן מלאכה? דא אספקלריאה דלא נהרא דבה אתעביד עבידתא דעלמא. "אשר לפני" – דא היא מן קדם ה' בכל אתר, "ולרגל הילדים" דא הוא רזא דכרובים לאחזאה רזא דמהימנותא דאיהו אתדבק בהו. "עד אשר אבא אל אדני שעירה" – אנא אסבול גלותא דילך עד דייתי וימטי זמנא דילי לשלטאה על הר עשו כמה דאת אמר: (עובדיה א') "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", וכדין: "והיתה לה' המלוכה":
פירוש הסולם:
אמר רבי אלעזר: היינו שאמרנו מכבר, שיעקב לא רצה עתה לקבל אלו הברכות הראשונות שברכו אביו. ועוד, לא נתקיימה בו אפילו אחת מהן, משום שדחה אותן לאחרית הימים, שתוצרכנה אז לבניו להשתמש בהן כנגד כל אומות העולם. ומשום זה, בשעה שאמר עשו: "נסעה ונלכה", נחלק את העולם הזה בינינו ונשלוט בו יחד, מה אמר יעקב: "יעבור נא אדוני לפני עבדו". שפירושו: יקדים עשו שליטתו עתה בעולם הזה. "יעבור נא" – הוא לשון קדימה. כמו שאתה אומר: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". שיעקב אמר לו: הקדם אתה את שליטתך בתחילה בעולם הזה, "ואני אתנהלה לאטי" – ואני אעלה את עצמי לעולם ההוא הבא ולאחרית הימים, לאלו הימים ההולכים לאט.
"לרגל המלאכה" – איזו מלאכה? זו היא המראה שאינה מאירה, שעל ידה נעשית כל מלאכת העולם. "אשר לפני" – זו היא בכל מקום מלפני ה'. "ולרגל הילדים" – הם סוד הכרובים, שהוא סוד אפי זוטרי, להראות סוד האמונה שיעקב נתדבק בה.
"עד אשר אבוא" – יעקב אמר לו: אני אסבול הגלות שלך, עד שיבוא ויגיע הזמן שלי לשלוט על הר עשו, כמו שאתה אומר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ואז: "והיתה לה' המלוכה".
יעקב אינו מתפשר בשום אופן. הוא יודע היטב מיהו עשו. אלא שאת קיום הברכות הוא דוחה לעלמא דאתי ולסוף יומיא, לאינון יומיא דאזלין לאט.
הוא יודע שעכשיו "לרגל המלאכה – דא אספקלריאה דלא נהרא דבה אתעביד עבידתא דעלמא".
יש לו סבלנות להמתין, כיוון שלא הוכשרה השעה עתה לקבלת הייעודים שהובטחו לו. לכן, מיד לאחר שנפרד מעשו, הוא נוסע לסוכות, בונה לו בית ולמקנהו עושה סוכות, וקורא למקום: "סוכות".
מדוע יעקב קורא למקום דווקא על שם המבנה שהקים למקנה, ולא לאדם?! "סוכות" – ולא: "בית"?
אלא יעקב יודע שבאותו זמן שעשו נוסע לשעיר להקים את בית מלכותו, עליו לעסוק בינתיים בבניית הסוכות. בשלב זה, גם הבתים שהוא בונה הם בבחינת: "סוכה". אפילו מלכות דוד תיקרא: "סוכת דוד הנופלת", לעת עתה. הבניין עדיין עראי, ויש להמתין בסבלנות לאותם ימים ההולכים לאט. דווקא בגלל שייעודו של עם ישראל כל כך גדול, עמוק ומקיף, התפתחותו איטית יותר, כדוגמת התפתחותו של האדם מרגע לידתו ועד שמגיע לבגרות, שהיא הרבה יותר איטית מהתפתחותו של בעל חיים.
כאשר בני יעקב פוגעים באנשי שכם, טענת יעקב היא: מסורת היתה בידם שנכבוש מהם את הארץ, אבל לא עכשיו! יש להמתין לזמן הראוי.
גאולה על ידי שליח
בכך יבואר שם הפרשה: "וישלח". השורש: ש.ל.ח מופיע בחלקה הראשון של הפרשה מספר פעמים:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו (ל"ב, ד)
וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ (שם, ו')
מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו (שם, י"ט)
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי (שם, כ"ז)
בפרשת משפטים מופיע פסוק שמזכיר בסגנונו את הפסוק העומד בראש פרשתנו:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי (שמות כ"ג, כ)
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ל"ב, ד)
חז"ל בפרשת משפטים דורשים על כך6:
ד"א: "הנה אנכי שולח מלאך" – אמר הקב"ה לישראל אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם". ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, שנאמר: "הנה אנכי שולח מלאך".
בהמשך פרשת משפטים נאמר7:
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
ומבואר בספרי8:
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: לפי שישראל צדיקים הם, למה יראים מן החיה? והלא אם צדיקים הם אין יראים מן החיה, שכן הוא אומר: (איוב ה כג) "כי עם אבני השדה בריתך"! אם תאמר, מפני מה יגע יהושע כל היגיעה ההיא? אלא לפי שחטאו ישראל נגזר עליהם: "מעט מעט אגרשנו מפניך".
ישנו מצב שבו ישראל נמצאים ראויים, ואז ה' מנהיג אותם באופן ישיר, והנהגה זו נושאת אופי ניסי. הכל מגיע מהר, בקלות, ללא מאבקים ועיכובים. אך יש מצב ירוד יותר, בו אנו נמסרים לידיו של שליח, וסימני ההיכר של הנהגה זו היא ההתפתחות האיטית והקשיים שבדרך.
הזוהר הקדוש קושר בין: "מעט מעט אגרשנו מפניך" שבפרשת משפטים ובין פרשתנו9:
"ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני". רבי יהודה פתח ואמר: (שיר ו') "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות". האי קרא אוקמוה ואתמר: אבל מי זאת הנשקפה אלין אינון ישראל. בזמנא דקודשא בריך הוא יוקים לון ויפיק לון מן גלותא כדין יפתח לון פתחא דנהורא (דהיא) דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקודשא בריך הוא יפתח לון תרעין עלאין פתיחן לארבע רוחי עלמא. וכן כל מה דעביד קודשא בריך הוא לישראל ולצדיקייא די בהו הכי כלהו, ולאו בזמנא חדא. לברנש דאתיהיב בחשוכא ודיוריה הוה בחשוכא תדיר. כד יבעון לאנהרא ליה, בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא כעינא דמחטא, ולבתר רב מניה, וכדין בכל זמנא, עד דינהרון ליה כל נהורא כדקא יאות. כך אינון ישראל כמה דאת אמר: (שמות כ"ג) "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו' ". וכן למאן דאתי אסוותא לאו איהו בשעתא חדא אלא זעיר עד דיתתקף. אבל לעשו לאו הכי אלא בזמנא חדא נהיר ליה ואתאביד מניה זעיר זעיר עד דיתתקפון ישראל וישיצון ליה מכלא מעלמא דין ומעלמא דאתי, ובגין דנהיר בשעתא חדא הוה ליה שציאו מכלא. אבל ישראל נהורא דלהון זעיר זעיר עד דיתתקפון וינהיר לון קודשא בריך הוא לעלמין.
הזוה"ק מדבר על גאולתם של ישראל שהיא קמעה קמעה, והוא מביא שני משלים לכך. האחד מדבר על אדם שנמצא בחדר חשוך, לא ניתן להוציא אותו משם ולחשוף אותו מיידית לאור גדול, אלא עליו להסתגל לאט לאט לאור. המשל השני מדבר על חולה, שרפואתו לאט לאט.
הזוהר מבחין בין עשו שאורו זורח בבת אחת, אך גם מפלתו מוחלטת. לעומת ישראל, שהקב"ה מאיר להם לאט, אך הארתם נצחית.
השליחות מופיעה במצב של הסתר, במצב שבו האור מתגלה קמעה קמעה. זה מצבו של יעקב כמתואר בפרשתנו. הוא חוזר לארץ ישראל, אך מתברר שהגאולה אינה מופיעה באופן מלא, ונכונו בדרך התמודדויות עם עשו. הקב"ה אינו מתגלה בצורה ישירה, ויש צורך להמתין ולהסתפק בשליח.
יעקב יודע סוד זה, ועל כן הוא שולח מלאכים אל עשו "אדוניו". לאחר מכן הוא שולח מנחה "לאדוני לעשו". עכשיו עשו הוא האדון, ויעקב אינו איש של עכשיו. מימד הנצח הוא אשר מנחה אותו בדרכו.
פעם אחת בכל הפרשה, יעקב תובע את העכשוויות. כאשר שרו של עשו מתחנן ליעקב שישלחנו, אומר לו יעקב: "לא אשלחך כי אם ברכתני". והמלאך מתחנן: לא עכשיו, חכה לבית אל! נעשה טקס כשנגיע לבית, ונחליף את שמך. בינתיים, אפילו לא בנית סוכות…
כאן יעקב לא ממתין. כאשר מדובר בשורש, ביסוד, יעקב תובע: ברכה עכשיו.
שלוש פרשות בתורה נקראות על שם השליחות: וישלח – בבראשית; בשלח – בשמות; שלח לך – בבמדבר.
בשלושתן עם ישראל עומד על סף הגאולה, ומתברר שזו נדחית, ונוצר "פער תיווך".
בוישלח, יעקב מגיע עם משפחתו לארץ. מצפים להגיע ישר לאחרית הימים, ומתברר שהתהליך מתעכב.
בפרשת בשלח בחומש שמות, יוצאים ממצרים, אך לא מגיעים לארץ בדרך הקצרה10:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף.
מתברר, שצריך לעבור דרך המדבר, ולכן יש לנו חומש: "במדבר". ושם: שלח לך – עומדים להיכנס לארץ, וכאן השליחות, והעיכוב שבא בעקבותיה, בולטים. הכניסה לארץ נדחית ב-38 שנה, ובעקבות כך גם הגאולה העתידה תבוא רק לאחר הבכיה לדורות.
מכל מקום, הקב"ה לא זונח אותנו, וכל פעם שיש עיכוב, הוא שולח עמנו שליח שילווה אותנו בדרך הארוכה11.
1 בראשית ל"ב, ה-ו.
2 ל"ג, יב.
3 פס' יג-יד.
4 בראשית רבה ע"ח, יד.
5 פרשת וישלח דף קע"ב ע"א.
6 שמות רבה פרשה ל"ב, ב.
7 שמות כ"ג, ל.
8 פיסקה נ'.
9 זוהר פרשת וישלח דף ק"ע ע"א.
10 שמות י"ג, יז-יח.
11 השלמה לנושא השליחות מופיעה בשיעורנו לפרשת משפטים, תשס"ה.