בין מגדל בבל לבור מצרים

הקבלה לא צפויה
באופן מפתיע, בפרשת השעבוד של ישראל במצרים מופיעים ביטויים המזכירים את הסיפור של מגדל בבל¹:

שעבוד מצרים	מגדל בבל
הבה נתחכמה לו פן ירבה… ועלה מן הארץ	הבה נבנה לנו עיר… פן נפוץ על פני כל הארץ
ויבן ערי מסכנות לפרעה	נבנה לנו עיר
וימררו את חיים בעבודה קשה בחומר ובלבנים	ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר

בשני המקרים מוצג חשש: באחד – חשש מפני התגברות של עם אחד על משנהו, ובאחר – חשש מפני פירוד וביטול מעמדם כעם אחד. ובשני המקרים מנסים לפתור את הבעיה על ידי עבודת בניה, בחומר ובלבנים. במצרים, ברור שתכלית העבודה היתה העבודה עצמה, מעבר לתועלת הכלכלית שתרמה עבודה זו לעם המצרי. אך גם במגדל בבל, מעבר לתועלת שבבניית עיר ומגדל, כמבנים המאפשרים חיים במקום משותף, בולטת התכלית שבעצם העבודה: "ונעשה לנו שם". וידועים דברי חז"ל אודות האבל שנהגו בוני המגדל כאשר נפלה לבנה ואבדה, לעומת אדישותם בשעה שנפל אחד מן הבונים.
כהפתעה בתוך הפתעה נראית בעינינו ההקבלה בין תיאור חששו של פרעה, ובין תיאור חששו כביכול של הקב"ה. וכאן נציג הקבלה משולשת:

שעבוד מצרים	מגדל בבל	עץ הדעת
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו פן ירבה…	ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות	ויאמר ה' א-לוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם

בחטא עץ הדעת, מתיימר האדם להיות כא-לוקים והחשש הוא שאם יאכל מעץ החיים, ישכנע האדם את עצמו שאכן השיג את מטרתו, ושוב לא ניתן יהיה להניאו ממחשבתו. בחטא דור הפלגה, האדם כבר מודע לפער בינו ובין ה', אך עדיין הוא מדמה בנפשו שניתן למרוד בה' ולעשות שם לעצמו. לא בכדי אומרת התורה²:

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:

ומדייק רש"י:

בני האדם – אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר (ג יב) האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול.

דהיינו, בוני המגדל ממשיכים את חטאו של אדם הראשון.
בספר שמות, לכאורה אין מרד של האדם בה', אלא ניסיון של עם לדכא עם אחר שחי בארצו ולנצל אותו. אך עיון נוסף יגלה גם כאן את אותותיו של ספר בראשית.

ריבוי לא טבעי
חששו של פרעה מפני ריבויו של עם ישראל והפיכתו לגייס חמישי, נראה הגיוני וטבעי. תוכניתו של פרעה, לפיכך, הינה לבלום את התרבותו של עם ישראל. אלא שהתורה מתמקדת בנושא הריבוי באופן מובהק. תחילה, בתיאור ריבויו של עם ישראל. לאחר מכן, בתיאור חששו של פרעה. מכאן, לרוח הקודש שאומרת: "כן ירבה וכן יפרוץ", ולניסיונו של פרעה לפעול כנגד הריבוי באופן ישיר, על ידי המתת הזכרים.
נראה שההתמקדות הבולטת של התורה בנושא הריבוי, מובילה אותנו למסקנה שמדובר בעניין מהותי יותר. נקביל בין מספר מקומות שעוסקים בריבוי, ונוקטים סגנון דומה:

אדם (בראשית א', כח)	נח (ט', א-ב)	אברהם (י"ז, ב; ו; ח)	עם ישראל (שמות א, ז; י)
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:	וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:	וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:	וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

ברכת ה' לאדם הראשון, עוברת לאחר המבול לנח, ולאחר שנפרדו העמים והקב"ה בוחר באברהם, הוא מעביר אליו את הברכה, אלא שפעילותו בארץ מצטמצמת לארץ כנען.
פרעה חש שצומח בארצו הזרע שנוטל את תפקיד ה"אדם". בני יעקב ירדו מצרימה בשבעים נפש, כמספר העמים שנפוצו אחר המבול, וצאצאיהם קרויים: "אדם", בניגוד למצרים אשר: "בשר חמורים בשרם".
כאנטישמי מצוי, מנסה פרעה לפעול נגד הגשמת ייעודו של עם ישראל. פרעה חושש שעם ישראל יעלו ויכבשו את הארץ, וכתגובה לכך, הוא רודה בבני ישראל.
יתרה מזאת. פרעה נוטל לעצמו את תפקידו של א-לוקים. אם עם ישראל הם אדם, הרי שפרעה רואה עצמו כא-לוקים. גזרתו של פרעה גזרה כפולה היא. עבודת הפרך נראה שפעלה בעיקר על הגברים. הם אלו שכרעו תחת עומס העבודה, והמדרש מספר על הנשים שהביאו להם אוכל ועוררו אותם תחת התפוח להמשיך בילודה על אף הקשיים. מאידך, פרעה מצווה על המיילדות להמית את הבנים, וכשמזימתו אינה צולחת, הוא מצווה על עמו להשליך את תינוקות ישראל ליאור. דומה שגזרה זו מופנית בעיקר כלפי הנשים. ובאמת, הן אלו שעמדו בחזית המאבק: המיילדות; אמו של משה; אחותו – ואפילו בת פרעה מצטרפת למאבק. בהמשך הפרשה מצאנו אישה נוספת שמצילה את המצב: ציפורה אשת משה כורתת את עורלת בנה ובכך מצילה את חייו או את חיי בעלה.
בשתי גזרות אלו מבקש פרעה להתדמות לה' המעניש את אדם ואשתו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת:
האדם נענש: "בזיעת אפך תאכל לחם" – ופרעה גזר על הגברים עבודת פרך.
האישה נענשה: "בעצב תלדי בנים" – ופרעה גזר על המתת התינוקות, פעולה שכאמור, פגעה באופן ישיר בנשים.
הכתוב שם בפי פרעה ביטויים המזכירים את דברי ה' ביחס לחטאי אדם הראשון ודור הפלגה, וכך מוצג חטאו כמי שבגאוותו רואה את עצמו כאל. לא מקרי הוא שהאותות הראשונים הנעשים במצרים קשורים לנחש ולתנין, אותם יצורים שפרשת בראשית מתארת אותם ככוחות הפועלים נגד הופעת מלכות ה' בעולם.

תיבת משה ותיבת נח
פרעה לא מסתפק בחזרה על עונשי "עץ הדעת". הוא מבקש להביא מעין "מבול", ובכך ימחה חלילה את עם ישראל מעל פני האדמה. כאשר פרעה מגיע לשפלות שכזאת, בא תורה של חזרה לבריאת העולם³:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:

מפרש רש"י:

כי טוב הוא – כשנולד נתמלא הבית כולו אורה.

מקורו במדרש חז"ל⁴:

רבנן אמרי: בשעה שנולד נתמלא הבית אורה. כתיב התם: "וירא אלהים את האור כי טוב", וכתיב הכא: "ותרא אתו כי טוב הוא".

הזוהר הקדוש מבאר כיצד האור של שבעת הימים חוזר אצל משה, נגנז, ושוב חוזר – במתן תורה⁵:

ובשעתא דחמא קודשא בריך הוא דיקומון תלתא דרין חייבין, ואנון: דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה ויהב יתיה קודשא בריך הוא למשה ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה כמה דאת אמר: (שמות ב') "ותצפנהו שלשה ירחים". ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה נטיל ליה קודשא בריך הוא מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי כמה דאת אמר: (שם ל"ד) "וייראו מגשת אליו".

האור נגנז ומשה מושם בתיבה, כנח, וכך ניצל מן המבול⁶. לאחר מכן נענשים מצרים מידה כנגד מידה במעין "מבול", בטביעתם בים סוף, ומשה מחזיר את האור במתן תורה. בעקבות חטא העגל, האור מסתלק מבני ישראל, ושבה אליהם זוהמת אדם הראשון שלאחר החטא⁷:

ור' נחמיה אומר: חירות ממלאך המות. בשעה שאמרו ישראל: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקב"ה: אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת שנאמר (בראשית ג) "הן האדם היה כאחד ממנו", אלו שהן עושין ומקיימין תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים, אינו דין שיהיו הן חיין וקיימין לעולם, וכן הוא אומר (במדבר כא) "וממתנה נחליאל" – שנחלו מהקב"ה שיהיו חיים וקיימין לעולם. כיון שאמרו: "אלה אלהיך ישראל", בא מות עליהן. אמר הקב"ה: בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה! "אני אמרתי אלהים אתם", והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון, "אכן כאדם תמותון".

האור נשאר אצל משה בקרון אור פניו, עד לעתיד לבוא, שאז ישוב האור לנצח.

גלות מצרים וגלות בבל
פתחנו בהשוואה בין גזירת השעבוד, לסיפור מגדל בבל. במגדל בבל בקשו בני האדם להתאחד כנגד האפשרות של הבאת מבול פעם נוספת. כתוצאה מן המעשה, ירד הקב"ה ובלל שפתם והפיצם על פני כל הארץ, וכך נוצרו עמים. אברהם אבינו מבוני המגדל היה, ופרש מהם וממנו נוצר עם ישראל.
לימים, תהפוך בבל מקום הגלות שבו יתערבו ישראל בגויים, מכיוון שכך עשו בארצם. בבבל יאלץ עם ישראל להתמודד עם שאלת זהותו העצמית, ועם יחודו כעם.
הנביא צפניה עומד ערב היציאה לגלות בבל (תקופת יאשיהו) ומנבא⁸:

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד:

הגליית ישראל מארצו ועירובו בגויים אמורים להביא לתכלית חיובית של הפיכת האנושות לעם אחד ולקריאה בשם ה', בניגוד לבוני המגדל, שהשתמשו באחדותם לעשות להם שם ולמרוד בה'.
לגלות מצרים היתה תכלית אחרת. במצרים נולד עם ישראל כעם. כאן חל המעבר ממשפחה לעם, דבר שכאמור הביא את פרעה לניסיון למחות את זכר ישראל במים. דווקא ניסיונות אלו הצילו את ישראל מהתבוללות במצרים, ואפשרו את גיבושו של ישראל כעם.
בשלב זה, המגמה אינה להביא את העמים לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, כי אם להוציא את ישראל מעבדותם לפרעה שראה עצמו כאל, והפיכתם לעבדי ה'. רק לאחר שמושגת מטרה זו של גלות מצרים, ניתן לעבור להשגת המטרה של גלות בבל.
כאשר שבים ישראל מגלות בבל, מנבא זכריה על הגויים שיעלו לירושלים להשתחוות לה' ולחוג את חג הסוכות. הגויים יעזבו את העיר והמגדל המבוצר שבנו מתוך ניסיון למרוד בה', ויגלו את קירבת א-לוקים והחסות תחת שכינתו בדירת הארעי, בסוכה⁹:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:

אלא שגם בשלב זה ישארו מצרים בהתבדלותם ובגאוותם¹⁰:

וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:

אך בסופו של דבר, תכליתן של מכות מצרים להביא אותם להכרה במלכות ה'. ישעיה מנבא על קיומה של תכלית זו¹¹:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה': וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם: בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל:

מצרים בן חם, היה אחיו של כוש אבי נמרוד שעמד בראש הבונים את מגדל בבל. מן הארץ ההיא יצא אשור, שלזכותו יאמר שפרש מבוני המגדל. אשור היא הממלכה הראשונה שהגלתה אומות מארצן, ועל סנחריב מלך אשור נאמר שבלבל את האומות. שלא מדעתו, הכשיר את הדרך לקיומה של נבואת צפניה.
לימים, יחברו מצרים לאשור, ולאחר תהליך מורכב של: "נגוף ורפוא", ילכו אחר עם ישראל ויזכו להיקרא על ידי ה': "ברוך עמי מצרים".

---

¹ את רעיון ההקבלה שמעתי בשיעור מפי הרב יונתן גרוסמן, במכללת הרצוג. בשיעור זה ננסה לפתח את משמעות ההקבלה, ונעמוד על הקבלות נוספות לפרשיות מחומש בראשית.
² בראשית י"א, ה.
³ שמות ב', ב.
⁴ שמות רבה (שנאן) פרשה א'.
⁵ זוהר חלק א' דף ל"א ע"ב.
⁶ בפרי צדיק שמות י' עוסק ר' צדוק בהקבלה בין משה לנח. רמח"ל בספרו אדיר במרום מדבר על היחס בין תיבת נח לתיבתו של משה.
⁷ שמות רבה פרשה ל"ב.
⁸ צפניה ג', ט.
⁹ זכריה י"ד, טז.
¹⁰ שם, יז-יט.
¹¹ ישעיה י"ט, יט-כה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *