מידת דין ומידת רחמים

הפרשה מתחילה בפסוק "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'".
ניתן לחלק את הפסוק לשני חלקים:
בחלק הראשון יש לשון דיבור – אל?הים – משה
בחלק השני יש לשון אמירה – ה' – אליו (הוא).

הרב ב"עולת ראיה"¹ בביאור לביטוי "הודו לו ברכו שמו" מבדיל בין קריאה בשמו של הקב"ה המבטאת את הפנייה הנגלית אל ה' ובין הפניה הישירה אליו (לו) שמגיעה מפנימיותו של האדם ופונה אל עצמותו של הקב"ה.
כך גם אצלנו יש לחלק בין הדיבור אל שמו של משה ובין האמירה אליו.
הדיבור הוא לשון קשה כי שם הקב"ה מתגלה בשם אלקים שהיא מידת הדין וההתייחסות היא "אל משה". ואילו האמירה שהיא לשון רכה מתייחסת לשם הויה ונאמרת "אליו" – לעצמיותו של משה.
שם אלוקים מורה על הטבע. בטבע יש ייסורים ויש קשיים שמשה, האיש הגלוי, נתקל בהם לקראת גאולתן של ישראל. הדיבור הקשה בא אל משה במידת הדין על שאמר "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני"² אך גם בתוך כל הקושי הזה בפנימיותו נמצא שם ה', מידת רחמים, המתייחסת לעצמיותו של משה.

בזוהר³ מדוקדקים שני חלקים אלו בפסוק:

אמר ר"ש אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה אני ה'. הייתי אומר כך, שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כתוב, אלא וידבר אלקים אל משה מתחילה, ואחר כך, ויאמר אליו אני ה', שמשמע שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.

רצונו לומר, שיש שני מישורים במציאות. יש את המישור הגלוי הקשה לפעמים ויש את המישור הנסתר אשר בו תוך כדי הקושי, הקב"ה פועל ברחמים להטותו לטובה.

הביטוי החוזר בתחילת הפרשה "אני ה'", פותח ומסיים את דברי משה אל בני ישראל.
הרב מתייחס לביטוי "אני ה'" ב"מוסר הקודש"⁴:

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.

הרב מבאר שהכתוב "אני ה'" מתייחס לפנייה ל"אני" הפנימי של כל אחד ואחד.

עפ"י הסברו מובן ש"אני ה'" מבטא את עצמיותו הפנימית ונפגשת עם בחינת "אליו" אצל משה. עם כל זאת עם ישראל "ולא שמעו אל משה" ולא כתוב "ולא שמעו אליו", כי דיבר עימם בחלק הגלוי והם לא שמעו "מקצר רוח ומעבודה קשה" למרות שבמישור הפנימי בבחינת "אני ה'" הדברים פעלו את פעולתם.

---

¹ עולת ראיה ח"א עמ' רכ"ג בביאורו ל"מזמור לתודה".
² שמות ה', כ"ב.
³ זוהר "וארא" דף כ"ב ע"ב, עפ"י ביאור הסולם.
⁴ אורות הקודש ח"ג, עמ' קמ"א "בקשת האני העצמי".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *