השורש המנחה בפרשה
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
תחילת הפרשה נראית כעין מפטיר לסיפור עשר המכות, יש צורך שהמצרים יחטפו מכה נוספת. מפשט הפסוקים רואים שהקב"ה מעורר בכוונה את המצרים לרדוף אחר עם ישראל למרות שאין בכך צורך כי הם כבר יצאו ממצרים. יציאת מצרים עדיין לא הסתיימה לחלוטין עד לאחר הסיפור שהתרחש בים סוף.
אולי היה צריך לתת עונש לפרעה ולהכרית את הצבא המצרי. אך מה העניין של הטביעה בים סוף? זהו מוות מיוחד שנבחר כאן למצרים. מה רוצה התורה ללמד אותנו בהקשר הזה? ננסה לראות את הדברים בצורה לשונית, ונראה לקראת מה הפסוקים מנחים אותנו.
השורש "ויח"
כבר בפסוק הראשון של הפרשה יש משחק מילים די בולט (י"ג,י"ז):
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:
בולט שנאמר "ולא נחם אלהים … פן ינחם העם". האם הדבר הזה מקרי? נראה שלא, וננסה לראות דרך ההנחיה הזאת למה מנחים אותנו הפסוקים.
השורש הזה (נח) ממשיך גם לאחר כמה פסוקים (י"ג,כ"א):
וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
הקב"ה מנחה אותם בעמוד ענן בדרך הזאת בכדי שהעם לא ינחם ולא ילכו בדרך אחרת. יש את הדרך בה עם ישראל מונחה ע"י הקב"ה, והקב"ה מפחד שתהיה כאן הנחמות ולכן הוא דואג לכך שהם לא יחזרו בהם. נראה שיש כאן עניין שהפרשה רוצה להדגיש לנו בשורש הזה.
לאחר מכן המצרים מגיעים למים, ואז באה השירה הגדולה, שירת הים, ובה נאמר (ט"ו,י"ג):
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ:
שוב חוזרים לאותו ביטוי. הקב"ה נהל את עם ישראל אל המקום הנכון. הקב"ה מנחה את עם ישראל לדרך הנכונה ולכיוון הנכון. ניתן להוסיף שגם בסוף השירה נאמר (ט"ו,י"ז):
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:
בסוף הקב"ה מנחה אותנו אל הנחלה. זה כמובן מזכיר לנו פסוקים מספר דברים המדברים על התכלית, אבל כאן במדבר עדיין לא הגענו אל התכלית, כי לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה. הקב"ה מנחה את עם ישראל ומוליך אותם אל המקום הנכון, המקום אליו הם צריכים להגיע. קשה מאוד לדעת את הדרך ולכן הענן מנחה את עם ישראל אל המנוחה הנכונה, ושם אפשר לנוח ולנחול את הארץ. המנוחה והנחלה – זו כאן המטרה, וזה הרעיון של יציאת מצרים, אלא שיש חשש בדרך "פן ינחם העם" ואז מתרחשת כאן תקלה.
"ונחנו"
המשך הפרשיות עוסקות בפרנסת עם ישראל, עוסקים במים במרה, במים באילים ובתלונות עם ישראל. כשעם ישראל מתלונן, מורידים להם לחם, ומשה ואהרן אומרים דבר מעניין (ט"ז,ו'-ז'):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלֵינוּ:
אנו נמצאים עדיין באותו סיפור של "ולא נחם". זה לא מקרי, עובדה שמיד אח"כ נאמר שוב (ט"ז,ח'):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':
בדרך כלל כתוב "אנחנו". מדוע כאן כתוב "נחנו"? בכל המקומות שנאמר "נחנו" ההקשר של הדברים הוא שזה "אנחנו" בצורה של הנהגה, שאמורים להנחות או לא להנחות. אומר משה: אנו לא המנחים, מדוע אתם באים אלינו בתלונות? הקב"ה מנחה, הענן מנחה, מדוע אתם באים אלינו בטענות? הקב"ה הוציא אתכם למדבר ולא אנחנו1.
בחזרה לימי המבול
הפעם הראשונה בה השורש הזה מופיע בתורה היא בפרשת נח, שם מאוד בולט המשחק הזה. זה מתחיל כמובן בלידתו של נח (בראשית,ה',כ"ח-כ"ט):
וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן:
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה':
נח הוא זה שינחם אותנו. כיוון שהיה כאן כעס גדול והקב"ה העניש את האדם והעולם, כעת מגיע מישהו שאמור לנחם אותנו. זו הנחמה2.
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: (שם,ו',ה'-ז')
כעת גם הקב"ה מתעצב וניחם על כך שעשה את האדם. נח צריך לנחם גם את הקב"ה שניחם על מעשיו. נח מצא חן בעיני ה'. המילים נח וחן מורכבות מאותן אותיות רק בסדר הפוך.
לאחר מכן במבול הקב"ה מעביר "רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם". רש"י מסביר (שם,ח',א'):
ויעבר אלהים רוח – רוח תנחומין והנחה עברה לפניו:
רש"י רואה שזו כאן המילה המנחה. לאחר מכן נאמר (שם,ד'):
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:
כעת מוצאים מנוח. נח הוא גם על שם מנוחת התיבה. אבל זה עדיין לא תם כי יש עוד סיבוכים בעולם (שם,ח'-ט'):
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:
היונה עוד לא מצאה מנוח. עד שמוצאים מנוח זה סיפור מורכב, ובסופו של דבר כשיוצאים החוצה מן התיבה מתברר מדוע נח מצא חן בעיני ה' (שם,כ"א):
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
נח עושה נחת רוח לפני הקב"ה. חז"ל אומרים שנח על שם קרבנו נקרא. המהלך של נח מאוד ברור ובולט. מה עושה כאן נח? הקב"ה נתן לו 120 שנה לבנות את התיבה, וברור לגמרי שהכוונה הייתה שנח ייקרא בשמו על שם המנוחה שצריכה לבוא לעולם, ועל כך שהוא מצא חן בעיני ה'. אבל מתברר שלנח היה תפקיד נוסף שהיה צריך להיות פירוש שמו, וזה הדבר אותו הוא לא עושה כאן. נח עומד בתיבה בתפקיד רב החובל, והוא היה צריך להיות המנחה – להנחות את כולם. חז"ל אמרו עליו בביקורת קשה "רעיא שטיא" – הרועה השוטה. הוא דאג לעצמו ולא לאחרים. התכונות הנוחות שהיו בנח היו אמורות לאפשר לו להנחות את העם אחריו ולהחזירם בתשובה. אבל נח לא הצליח ובא המבול ושטף את העולם.
גם בפרשה שלנו, היה לקב"ה צורך להעניש את צבאו של פרעה. מדוע דווקא בים? אנו חוזרים כאן למהדורה שנייה של המבול. המצרים חוזרים למבול. צריך להכניס אותם אל המים, וחז"ל אומרים שזו מידה כנגד מידה. הקב"ה מביא את המצרים אל המבול במקום להביא את המבול עליהם. הטיבוע הזה הוא חזרה לימי המבול, ולכן ישנם ביטויים המזכירים את ימי המבול כמו התהומות, המים, הרוח ובקיעת המים3. לא רק הים נבקע אלא כל המים שבעולם נבקעו. חז"ל אומרים שנאמר "ויבקעו המים" (י"ד,כ"א) והכוונה לכל המים שהיו בעולם, אף מים בכוסו של אדם. מה הרעיון בבקיעת כל המים? זה קרה כבר פעם אחת בסיפור המבול. הביטוי הנדיר "ויבקעו המים" דומה לביטוי "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית,ז',י"א). נאמר גם "וישם את הים לחרבה" (י"ד,כ"א) וזה דומה למה שנאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית,ז',כ"ב).
משה כנגד נח
הביטויים כאן מאוד דומים, וממילא צריך להבין מה עומד מעבר לדימוי הזה. אנו מחפשים כאן אולי מנחה אחר שיבוא במקום נח, כפי שחז"ל אומרים, שכנגד הרועה השוטה יש את הרעיא מהימנא, הרועה הנאמן, וזהו משה רבנו. משה רבנו הוא האיש שנמשה מן המים. גם הוא ניצל בתיבה מן המים. שתי תיבות היו שנצלו מן המים: תיבת נח ותיבת משה רבנו. היכן רמוז משה רבנו בתורה? בהקדמה למבול, בדורו של נח (בראשית,ו',ג'):
וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:
ימי משה היו 120 שנה, ו"בשגם" – גימטרייה "משה". משה נמצא כבר בתיאור לידתו של נח. תיבתו של משה רבנו באה לתקן את תיבתו של נח. על משה רבנו נאמר "כי מצאת חן בעיני" כמו גם על נח: "ונח מצא חן בעיני ה'". על משה נאמר "וגם ידעתיך בשם" – ידעתיך מלשון בחירה. גם את נח הקב"ה בחר בשם – שם, חם ויפת.
הרב מדן מסביר שאצל משה רבנו יש תיבה. בפנים יש את משה ובחוץ יש את החמר והזפת. זה בדיוק כמו אצל נח: משה כנגד אותיות שם, החמר כנגד חם והזפת כנגד יפת. משה החמר והזפת כנגד שם חם ויפת.
משה רבנו הולך ומנחה את עם ישראל. דווקא אחד שאומר "נחנו מה" – האם אני יכול להנחות? בצורה בה מבינים שהקב"ה מנחה, זה בא לידי ביטוי דרך הנחיה הזאת שמשה רבנו מנחה את עם ישראל אחריו. המצרים הם אלה שטובעים באותו הים. אבל יש את החששות, "יצר לב האדם רע מנעוריו" ויש כאן כל הזמן חשש האם עם ישראל יצליח להגיע אל המנוחה או לא? באה התיבה של נח ומתארת עולם לא מציאותי שחי כל כולו בנס, הקב"ה דואג ומפרנס אותם בצורה שכזאת, וכאשר יוצאים מן התיבה ניתן להבין ולומר תודה לקב"ה, להקריב קרבן ולפתוח חיים נכונים, חדשים ואמיתיים. זה מה שעם ישראל בעצם עושה עכשיו. גם עם ישראל נכנס למים, לתוך הים. כביכול הוא נמצא בתיבה מיוחדת שמעבירה אותו, וכל הרשעים סביב הם אלה שטובעים. אח"כ עם ישראל ממשיך להתנהל בספינת המדבר הזאת, עד שהוא יגיע בסופו של דבר אל היציאה מהים הזה של החול, עד שמגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. גם הם צריכים ללמוד שכל פרנסתם מהקב"ה וכל ההנהגה היא ממנו. זה מה שמופיע בהמשך הסיפור שלנו.
הלכות המן
עם ישראל מתלונן, משה אומר "נחנו מה" – זה לא אנחנו. לאחר מכן הם מקבלים את ההלכות של המן (ט"ז,י"ז-י"ח):
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:
וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
זה כמובן מזכיר את קרבן הפסח, הקרבן הראשון אותו עם ישראל אוכל. גם האוכל הזה הוא משולחן גבוה. ואז מגיעים ליום השישי (ט"ז,כ"ב-כ"ד):
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:
וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ:
צריך להניח למשמרת עד הבוקר. בזוה"ק כתוב שנח הוא בחינת שבת, שנאמר "וינח ביום השביעי". היום השביעי מבטא שגם בכל ששת הימים, מי שמנחה אותנו הוא הקב"ה. לכן הוא מצווה לנוח, אנו מניחים כל דבר במקומו ומגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. הנה כאן מגיעה השבת וצריך להניח. ההנחה מבטאת את ההבנה שהאוכל מגיע מהקב"ה. מניחים את זה למשמרת עד הבוקר. לאחר מכן נאמר (ט"ז,כ"ט-ל"ב):
רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:
וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
עם ישראל יגיע לארץ ישראל וצריך לזכור גם בה את יציאת מצרים. גם בארץ ישראל אוכלים לחם מן הארץ שהוא לחם מן השמיים. כמו שהקב"ה המטיר להם לחם מן השמיים, כך הוא ממטיר להם כעת לחם מן הארץ. במבול לא זכו ולכן הוא המטיר להם גשם מן השמיים. לכן צריך לשים משמרת לדורותיכם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם:
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: (ט"ז,ל"ג-ל"ד)
הלחם הזה מונח שם במקום הפנימי ביותר. לאחר מכן מתארים שאת המן אכלו עד בואם לארץ כנען.
מסה ומריבה
לאחר מכן מגיעים לפרשיה האחרונה בפרשה, ברפידים, כאשר אין מים לשתות, והכל שם סביב המים – האם יזכו למים או לא? לקבל מים יכול להיות דבר טוב. אבל לקבל יותר מידי מים יכול להיות רע. ניתן לשאול את המצרים ואת נח שקבלו יותר מידי מים. יש כאן מסה ומריבה (י"ז,ז'):
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:
על הנקודה הזאת מגיע עמלק. הוא מגיע ומשלים את אלה שחוזרים על אותו מהלך שמנוגד למסע של עם ישראל לארץ ישראל (י"ז,ח'):
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
יש כאן מאבק לא פשוט כלל. משה מרים את המטה בידו. זה מבטא שמשה מנחה את מה שהקב"ה מראה. היד שלו מבטאת את ידו של הקב"ה. אבל כשהיד יורדת זה מסובך (י"ז,י"א):
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
לעיתים היד יורדת למטה וזה לא הולך, זה מסובך. עד שלא מגיעים אל המנוחה – אסור לנוח, צריכים ללכת אחרי המנחה שמנחה אותם. אם ההנחיה היא לנוח, זו טעות! אם אין עבודה יותר, עמלק מנצח. יש מאבק ויש עוד הרבה זמן. לכן אומר לו הקב"ה (י"ז,י"ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
ישנה פעם אחת נוספת שכתוב בתורה "אמחה" והיא במבול: "אמחה את האדם אשר בראתי" (בראשית,ו',ז'). כאן נסגר המהלך. יש עוד זמן, ובסופו של דבר הסיפור של עמלק יסגר כאשר אתם תגיעו, ושם נכתב (דברים,כ"ה,י"ח-י"ט):
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:
זה המנוחה והנחלה, ואז אפשר לנוח כי אז כל הרע נמחה. כלומר, נח יביא מנוחה לעולם רק לאחר שימחה כל הרוע. זו יציאת מצרים. עם ישראל עומד להגיע בחזרה לארץ ישראל לאחר שהוא אמור למחות את כל הרוע שיש בעולם. השיא הוא באותו עמלק שמגיע רגע לפני מעמד הר סיני, כאשר עם ישראל עומד לקחת את התורה ולהכניסה לארץ ישראל, ושם לקיים את מה שנאמר בשירה: "נהלת בעוזך נחית בחסדך", "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" – בית המקדש, תיאור של השראת שכינה. זו סגירת המעגל.
חטא העגל
אבל זה לא היה פשוט כלל, כי המסע אליו הלך עם ישראל היה יפה מאוד, אבל עם ישראל צריך לקחת את התורה ולהביאה לארץ ישראל. עם התורה נכנסים פנימה ומקבלים תרי"ג מצוות. בהתחלה האנושות קבלה רק 7 מצוות בני נח, וזה לא הספיק לעולם. עם ישראל אמור לקבל כעת את כל התורה כולה. כעת אפשר ללכת אל המנוחה ואל הנחלה. אבל מתברר שזה לא פשוט כלל ועם ישראל חוטא בחטא העגל, שם הפסוקים מתארים (ל"ב,ז'-י'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
לשני אנשים בלבד הציע הקב"ה את ההצעה הבאה: אני הורג את כולם ומשאיר אותך ויוצר משהו מחדש, ואלו הם נח ומשה. נח הסכים לזה, ואילו משה לא הסכים. לנח הייתה עוצמה אדירה אבל לא לזה הוא נבחר. נח היה צריך לזעזע את העולם ולזעזע את הקב"ה בתפילה. בפרשת המבול נאמר "כי השחית כל בשר" (בראשית,ו',י"ב) וכאן נאמר "כי שחת עמך". עם ישראל חוזר לאותה תקלה, הם ערבבו הכל והקב"ה הולך לעשות להם את אותו הדבר. אומר משה (ל"ב,י'-י"ד):
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
זו מהדורה חוזרת של נח, אבל זה משה רבנו שמצליח לגרום לכך ש"וינחם ה'". גם אצל נח היה "וינחם" – "וינחם ה' כי עשה את האדם". אבל משה מצליח להחזיר את זה בחזרה. לאחר מכן משה רבנו מטפל בסיפור העגל (ל"ב,ל"א-ל"ב):
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:
משה אומר: תמחה אותי, אל תמחה אותם. זה ההיפוך הגמור מנח. נח היה צדיק והוא ניצל. אעפ"כ יש רמז של ביקורת בנביא על נח, כאשר המבול נקרא בנביא "מי נח". אנו שומעים כאן נימה של ביקורת. זה ההיפוך הגמור ממשה רבנו. "מחני" – אותיות "מי נח". אבל זה ההיפוך המוחלט. משה אומר "מחה אותי". כשמשה אומר דבר כזה מגיע לו משהו אחר (ל"ב,ל"ד):
וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:
אתה תהיה המנחה! אתה נח האמיתי. לאחר מכן יש דיון האם משה יהיה המנחה היחידי והקב"ה ילך או לא? משה רבנו נלחם על כך שהקב"ה לא ילך (ל"ג,י"ב-י"ד):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
משה אומר: לא אני מצאתי חן בעיניך, אלא אני ועמך. זה לא "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית,ו',ח'). משה מבקש שגם העם ימצא חן בעיניו. זה רועה אמיתי, זה משה רבנו!
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם: (ל"ג,י"ז-י"ט)
הסיומת היא בשלוש עשרה המידות (ל"ד,ו'-ט'):
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:
וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:
זה הסיום. זה מה שמבקש משה רבנו. משה רבנו הוא הרועה הנאמן שבא לתקן את תיבתו של נח, וזה עובר דרך הפרשה שלנו. זו הדרך בה הקב"ה מנחה את עם ישראל, ע"י שליחו הנאמן. עם ישראל צריך לדעת ש"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זה מסובך וקשה. משה רבנו מלמד אותנו שהוא נבחר להנחות את עם ישראל כי הוא כל כולו מבטל את עצמו לעם ישראל. משה רבנו יכול להביא את הגזרות הכי קשות על עם ישראל מכוח המנהיגות המיוחדת הזאת. הקב"ה יודע כמה מסובך הסיפור של עם ישראל. בסופו של דבר יש מנהיג כזה כמו משה רבנו והוא מביא את עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. אמנם עוד לא זכה משה רבנו לזה בצורה השלימה, אבל בעז"ה אנו מצפים למנוחה והנחלה.
1 גם במקומות האחרים זה כך: א. שנים וחצי השבטים אומרים "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים" (במדבר,ל"ב,ל"ב). זה לא רק אנחנו, אלא במובן שאנחנו המנחים. ב. אחי יוסף אומרים "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית,מ"ב,י"א) – אנו לא מחפשים דרך לרגל, אלא אנו בני איש אחד. ג. במגילת איכה נאמר "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ" (איכה,ג',מ"ב) וזה בא כחלק מההאשמה, שהלכנו בדרך לא נכונה.
2 האבן עזרא מתלבט מדוע הוא נקרא נח ולא למשל נחמן או מנחם? תשובתו היא שבלשון הקודש העיקר ששומעים את הצליל ולא חייבים לדייק במילים. ניתן לפרש גם פירושים נוספים בעניין זה.
3 ברוח קדים עזה – ר"ת בקע.