אז – ישיר
רמז לתחיית המתים
שירת הים פותחת בביטוי שקשה להולמו מבחינת סדר הזמנים המופיעים בו: "אז ישיר". "אז" – לשון עבר; "ישיר" – לשון עתיד! רש"י מציע פתרון לבעיה בדרך הפשט ובדרך הדרש:
אז ישיר משה – אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה… למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו: אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה.
על פי הדרש, משה אכן אמר שירה בעת המאורע, אך הכתוב עובר ללשון עתיד על מנת לרמוז שמשה עתיד לומר את השירה פעם נוספת, לאחר תחיית המתים. מקור הדברים בדרשת רבי מאיר1:
תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ". "שר" – לא נאמר, אלא: "ישיר" – מכאן לתחיית המתים מן התורה.
הגמרא מביאה בהמשך ראיות נוספות לעיקר האמונה בתחיית המתים, אך הלימוד מ"אז ישיר" הוא הראשון שבהם. מה ראתה התורה לרמוז על תחיית המתים דווקא בשירת הים? שירה זו עשירה במסרים אמוניים, אך לשם מה להכניס בה לכאורה "בכח", מסר נוסף?
בעיה מחפשת פיתרון, או פיתרון שמחפש בעיה?
שירת הים עלתה מתוך הנס של קריעת ים סוף והטבעת המצרים בתוכו. נראה לכאורה שנס זה בא לפתור בעיה שעמדה בפני עם ישראל. אך ברור לכל שלא כך פני הדברים. הן הקב"ה סובב את בני ישראל בארץ, על מנת להביא את פרעה למסקנה שאיבדו את דרכם. בנוסף לכך, ה' מחזק את לב פרעה ועמו לקום בתוך ימי ה"שבעה" על בכוריהם, לשכוח את עשר המכות, ולרדוף אחרי בני ישראל. הקב"ה לא הביא את נס קריעת ים סוף כפיתרון לבעיה של רדיפת המצרים אחרי ישראל, אלא יצר את הבעיה כדי להביא לנס. לשם מה?
נראה שאם עם ישראל היו יוצאים ממצרים ומיד מתחילים ללכת לכיוון ארץ ישראל, היינו תופסים את יציאת מצרים כאירוע חד פעמי, שכל תפקידו לפתור בעיה מקומית בנקודת זמן מסוימת בעברו ההיסטורי של עם ישראל. נדמיין לעצמנו את המשבר של ים סוף, בשעה שתחושת השמחה הגדולה של ישראל על יציאתם לחרות פינתה את מקומה לאימה נוראית ולתחושה שהכל יורד לטמיון, כאשר מצרים מאחור, הים מלפנים והמדבר בצדדים. ולאחר כל זה, התשועה הפלאית שהכתה במצרים על הים, הרבה יותר ממה שלקו בארצם, כל אלו צרבו בתודעה הלאומית של עם ישראל את האמונה הגדולה שהדברים שעיניהם רואות עתה מקפלים משמעות הרבה יותר עמוקה, וראיה לטווח שהוא מעבר להווה.
בשירת הים בני ישראל שרים על: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך"; "מקדש, ה', כוננו ידיך"; והשיא: "ה' ימלוך לעולם ועד". גילוי שלם של מלכות ה', מתוך מבט אל הנצח: "לעולם ועד".
אריח על גבי לבנה
זאת הסיבה שהתורה אינה מסתפקת בתיאור הנס כפרוזה, אלא עוברת לשירה. השירה באה כאשר אדם חש שהוא עומד בפני משהו גדול ממה שהוא קולט במבט המצומצם של הרגע. השירה מרוממת את האדם לגבהים, ואף מבחינת ציר הזמן, היא מביאה אותו להתבונן בעתיד.
כתיבת השירה "אריח על גבי לבנה", מאפשרת לנו לראות הרבה לבן, ולא רק שורות צפופות של אותיות שחורות, של אור מצומצם בכלים. כאן ניתנת לנו ההזדמנות להיפגש יותר מן הרגיל עם האש הלבנה, שאינה מצומצמת במקום ובזמן כמו האש השחורה. הכתיבה הופכת להיות אוורירית יותר, רוחנית יותר, והיא מבטאת נאמנה את תעצומות הנפש שהולידו את השירה.
כעת מובן מדוע נרמזה כאן תחיית המתים. במבט המצומצם של ההווה, נתונים החיים בתוך סד של זמן מוגבל, וזה נראה כחוק בל יעבור. השירה מרוממת אותנו, מתוך ישועת ההווה של גאולת מצרים, אל הזמן העתידי של ישועת העולם, כאשר יבולע המוות לנצח. ישראל שעמדו על הים הגיעו למדרגה גבוהה של אמונה: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אמונה זאת היא שעמדה לישראל לראות את השלמת התהליך, כולל נטיעתם בארץ ובניין בית המקדש, והיא זו שרוממה אותם אל אותה נקודה שבה פורצים את קיר המוות ומגיעים אל עולם התחייה2.
שירת הים ואנחנו
השאלה, מה נשאר בידינו מכל זה. אנחנו יכולים לנסות לדמיין את רוממות האמונה שישראל הגיעו אליה על הים, אך מה אתנו, שלא עמדנו על הים ולא ראינו את כל אלה?
נביא שתי הדרכות של חז"ל בעניין3:
תנינן: כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוון בה, זכי למימרא לזמנא דאתי. דהא אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי, ואית בה קשרי מהימנותא, ואית בה יומי דמלכא משיחא, ותלי עלה כל אינון תושבחאן אחרנין דקאמרי עלאי ותתאי.
פירוש הסולם:
למדנו, כל אדם שאומר שירה זו בכל יום, ומכוון בה, זוכה לאומרה לעתיד לבוא. כי יש בה עולם העבר, ויש בה קשרי האמונה, ויש בה ימי מלך המשיח. ונתלים עליה כל התשבחות האחרות שאומרים העליונים והתחתונים.
אם כן, הדרכה ראשונה, אמירת "שירת הים" בתפילה בכוונה.
וההדרכה השניה4:
ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב? לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו: "אז ישיר משה". לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה: כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה והקריעה, וכשם שהן טהרו לבם ואמרו שירה, שכן כתיב: "וייראו העם את ה' ויאמינו" ואחר כך: "אז ישיר" – כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל.
העמידה לפני ה' בתפילה תבוא מתוך טהרת הלב שנשיג על ידי זכירת הקריעה שקרע ה' את הים, והאמונה שהאמינו בו ישראל. מתוך אמונת הישועה, עולים למדרגת התפילה. אך ניתן לראות זאת גם בכיוון ההפוך: על ידי סמיכת גאולה לתפילה אנו נותנים ביטוי לאמונה שקריעת ים סוף והגאולה משעבוד מצרים לא היו מאורע חולף אי שם במעלה העבר הרחוק, אלא השגחת ה' יורדת ומלווה אותנו לאורך כל הדרך. ומתוך כך, לאחר הזכרת הגאולה אנו באים לשאול על דברים שנוגעים לחיינו אנו, חיי שעה.
1 סנהדרין צ"א ע"ב.
2 באופן דומה נבאר את הפירוש שהביא רש"י ל"אז ישיר", על פי פשוטו: "אז… עלה בליבו שישיר שירה". גם כאן קיים פער הזמנים שבין הווה לעתיד. כשנמצאים בתוך קלחת האירועים, לא ניתן לומר שירה. את זה עושים רק לאחר מכן, כאשר מתבוננים בדברים מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. השירה פורצת את גבולות הזמן והמקום של ההווה. מאידך, בשעת המעשה ישנה המחשבה, שתתגבש בשלב מאוחר יותר, למילים. כאן, דווקא שעת המעשה מקפלת משמעויות שהן מעבר לכוחו של הפה לבטא במילים.
3 זוהר פרשת בשלח דף נ"ד ע"ב.
4 שמות רבה פרשה כ"ב.