דעת ריש לקיש בנושא חצי שיעור בבבלי ובירושלמי

השיעור יעסוק בפרק השמיני של מסכת יומא, הפרק מתחיל במשנה המתארת את האיסורים השונים ביום הכיפורים, הגמרא מעלה תמיהה מדוע המשנה נוקטת בלשון 'אסור', הרי יש עונש כרת לאוכל ולשותה¹ ביום הכיפורים!
נראה את הדברים בפנים (יומא ע"ג ע"ב):

משנה. יום הכפורים אסור באכילה, ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה …
גמרא. אסור? ענוש כרת הוא! – אמר רבי אילא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור. – הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה, מאי איכא למימר? דאיתמר, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? – מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן.

כיצד ריש לקיש יסביר את המשנה? הרי הגמרא מעמידה את המשנה במצב בו לא עבר האדם על השיעור מהתורה אלא רק על חלק ממנו וריש לקיש עצמו סובר שאכילת איסור בפחות מהשיעור שהגדירה התורה לא נאסר אלא מדברי חכמים, אז כיצד הוא יסביר את המשנה שאסרה ללא כרת אכילה, אם לדעתו אכילת של חצי שיעור מותרת ולא אסורה?

במהלך השיעור נשווה את דברי הבבלי והירושלמי בתשובותיהם לשאלה זו וננסה לעמוד על ההבדל ביניהם הן בתשובה הפשוטה והן בעומקו של התירוץ.

לעומת הבבלי, הירושלמי לא מחלק בין ר' יוחנן לריש לקיש, אלא מובא שם התירוץ שמובא אצלנו בשם ר' אילא ומיד הגמרא ממשיכה (ירושלמי יומא פ"ח ה"א):

גמ' ענוש כרת ואת אמר הכין א"ר הילא לפחות מכשיעורין נצרכה

ה"יפה עיניים" מראה לנו שאכן זה לא ש'סתם' מתעלמים מדעתו של ריש לקיש אלא במקום אחר בירושלמי מובא במפורש שאכן ריש לקיש מודה שביום הכיפורים גם חצי שיעור יהיה איסור מהתורה (שלא כמו בבבלי).

יפה עינים יומא ע"ג ע"ב
ה"נ מקשה ומתרץ בירושלמי ועמ"ש לק' זה: אלמה תנן לפמ"ש בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה רשב"ל ביוה"כ שהוא חייב ל"ק כלל [ דודאי האי חייב פי' אסור דלא יחמיר יותר מר' יוחנן ]
ובין האי מה"ת מדרבנן קאמר א"ש לשון אסור במתני' ע"כ מוקי הירושלמי למתני' בפחות מכשיעור גם לר"ל ומהך דשבועה ל"ק דבנבלות וטרפות ס"ל לר"ל דאין איסור בח"ש.

תלמוד ירושלמי תרומות פרק ו הלכה א²
מודה רשב"ל באיסורי הנאה ומודה רשב"ל ביוה"כ ומודה רשב"ל בעתיד להשלים.

מהירושלמי עולה שריש לקיש אכן סובר שחצי שיעור מותר מהתורה חוץ משלושת המקרים שהגמרא בירושלמי מציינת ולפי זה את המשנה אצלנו ביומא ניתן להסבירה שעוסקת רק בחצי שיעור והעמדה זו נכונה הן לריש לקיש והן לר' יוחנן.
הרי שזה עומד בניגוד לתירוץ של הגמרא בבבלי שם ריש לקיש לא מודה בחצי שיעור שאסור מהתורה כלל, ולדעתו שם חצי שיעור הוא תמיד איסור רק מחכמים בכל מצב וגם ביום הכיפורים.

כדי להסביר את ההבדלים שבין התלמודים, נראה את עצם הסוגייה לגבי איסור חצי שיעור ומחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן עליו (יומא ע"ד ע"א):

גופא, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה – תלמוד לומר כל חלב! – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתויי ספיקא? – אי משום הא לא איריא; קסברי כוי בריה בפני עצמה היא. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב אידי בר אבין: אף כל לאתויי כוי. כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לרבויי ספיקא? אלא בריה שאני. הכי נמי: בריה שאני.

ר' יוחנן לומד את איסור חצי שיעור בשתי דרכים³:
לפי סברה – האדם אכל כבר כמות מסוימת של דבר שאסור לו, וכיוון שהוא יכול להמשיך לאכול את האיסור ולהתחייב מדאורייתא, לכן מרגע תחילת אכילת האיסור – הדבר נאסר מהתורה גם אם הוא לא יאכל עוד וגם אם אין בדעתו לאכול עוד.
לפי פסוק – התורה אסרה לאכול כל חלק, אפילו דבר קטן ביותר.

הרב גריינימן תלמידו של החזון אי"ש בספרו 'חידושים וביאורים' מביא שישנו הבדל בין שני מקורות הלימוד של ר' יוחנן – 'חזי לאצטרופי' או 'כל חלב'
סברת חזי לאצטרופי – חצי שיעור הוא חפצא של איסור, הדבר אסור ואי אפשר לאכול אותו – "איסורא קא אכיל".
הפסוק "כל חלב…לא תאכלו" – חצי שיעור הוא איסור על הגברא, לאדם אסור לאכול כמות מסוימת של הדבר.

בסברה יותר כללית נרחיב את הדברים על המחלוקת שהגמרא דנה בה:
לריש לקיש אין איסור על חלק מהכמות – ואם יש איסור אז האיסור הוא רק על הגברא, על האדם עצמו, האוכל עצמו אינו בעייתי מצד עצמו.
לר' יוחנן יש איסור על חלק מהכמות – האיסור הוא גם בחפצא, האוכל עצמו הוא בעייתי ואסור לאכול אפילו חלק ממנו, בנוסף לאיסור על האדם לאכול.

וכך גם ניתן להסביר את המחלוקת בין הבבלי לירושלמי:
לפי דברי הירושלמי, ריש לקיש מודה בשלושה מצבים שחצי שיעור אסור מן התורה.
האחד הוא שיודה ריש לקיש כאשר האדם – הגברא, מתכנן לאכול("עתיד להשלים") עוד מהדבר שאסור לו, הכוונה שלו קושרת מראש את שאר שיעור האכילה ואוסרת עליו לאלתר את האכילה מהתורה. האיסור פה אינו מצד החפצא אלא הגברא-מחשבת האיסור שלו גורמת לחצי השיעור להיות בעייתי, אך אם לא היה מתכנן להשלים את השיעור היה מותר מן התורה ולא היה דין של "חזי לאצטרופי" מצד האיסור. אם כן עולה שכאשר מחשבתו של אדם על אכילת שיעור שלם, יודה ריש לקיש שחצי שיעור אסור מן התורה.
לפי הבבלי, ריש לקיש מסתכל רק על המעשה – האם בפועל אכל שיעור אכילה, וכיוון שבחצי שיעור אין לריש לקיש במציאות אכילה של איסור הדבר מותר.

וכך גם ניתן להסביר את שאר המקומות שלפי הירושלמי ריש לקיש הקל בהם.
מדוע הוא מודה באיסורי הנאה בחצי שיעור? נראה את דברי הר"ן שקושרים את ההנאה לכוונתו של האדם:

ר"ן (על הרי"ף) מסכת חולין דף לב עמוד א
קי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולדידיה הנאה דלא מיכוין ליה שריא כדמוכח בפרק כל שעה [דף כה ב] והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך דלאו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישיה הוא וקי"ל [שבת דף עה א] [דמודה] ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אף על גב דהוי פסיק רישיה שריא דהא אמרינן התם [פסחים דף כו א] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי

כאשר האדם לא מתכוון, לא נחשב לו הדבר כהנאה כלל.

כן מובא גם בכוזרי⁴ שהברכות מוסיפות לאדם הנאה, כי כעת הוא מודע לכך שהוא הולך לאכול והוא מכין את עצמו. בעזרת הכוונה לא רק שההנאה גדולה יותר, אלא הכוונה עצמה היא היוצרת את ההנאה.

כך גם לגבי איסורי הנאה, אסור שהמחשבה של האדם תהיה נתונה לדבר ולא רק שהדבר האסור לא יכנס לפיו של האדם.

גם פה רואים שלמרות שלריש לקיש חצי שיעור מותר מהתורה בדרך כלל, כאשר מצד דעתו של האדם יש עניין לאסור-כי יש לו הנאה גם בחצי שיעור, הדבר יהיה אסור.

נעבור למקרה השלישי שריש לקיש מודה.
כפי שאומרת הגמרא בהמשך:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פא עמוד א
אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי – משום דלא אפשר. היכי נכתוב? נכתוב רחמנא לא יאכל – אכילה בכזית, נכתוב רחמנא לא תעונה – קום אכול משמע…

הגמרא דנה מדוע נכתב בתורה להתענות ולא נכתב פשוט שאסור לאכול.
ריש לקיש בירושלמי מקדם צורת חשיבה לפיה הכל תלוי בצורת חשיבתו של האדם והאיסור נקבע לפי מה שהוא חושב. ביום הכיפורים הדבר ניכר הרבה יותר, שכן יכול להיות שהאדם יאכל מאכל כשר לחלוטין אלא שמכיוון שעכשיו יום הכיפורים ויש מצווה לצום הדבר יהיה אסור.
בנוסף ביום הכיפורים כפי שהגמרא דנה באיסור המקורי בתורה שהוא להתענות העניין הוא העינוי ולאו דווקא הכמות הפיזית של האכילה. האדם הוא שמתענה והעינוי הוא על הגברא. הרי שעולה מכך שאיסורי הנאה ואכילה ביום הכיפורים לא מייצגים חפץ שהוא בעייתי כשלעצמו אלא דעת האדם היא הרובד בו אנו מתעסקים ולפיו נאסרים דברים⁵.

לאחר שדנו בהבדלים בין שיטת ריש לקיש בבבלי ובירושלמי⁶ ננסה להבין ולהעמיק במקור הדברים, מדוע כל תלמוד הבין כך את דבריו של ריש לקיש?

שמונה קבצים קובץ ו' פסקה ריא
בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין. ובחוץ לארץ מתגלות התנוצצות קטנות של אלו הערכים, הנעלמים, כמאן דחזי בתר כותלא, מפני הצפיה הגדולה לתשועת ד', לבנין הארץ, ולשיבת ישראל לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש, הקשורה בלבן של ישראל. לכל מי שמצפה יותר לישועה, ערכי הדיבור והמחשבה מתגלים לו ביותר, ומעטרים את ערכי המעשה שלו. על כן נסמכו שאלות, פלפלת בחכמה וצפית לישועה זו לזו.

הרב קוק מסביר לנו שבחוץ לארץ בבבלי נפגשים יותר עם המציאות המעשית ואילו בארץ ישראל נפגשים גם עם מציאות המחשבה.
כך גם במחלוקת שלנו:
לפי הבבלי, דעת ריש לקיש תלויה במעשה – אם נאכלה כמות מסוימת של איסור או לא נאכלה אותה הכמות.
לעומת זאת לפי הירושלמי, דעת ריש לקיש תלויה גם במחשבתו של האדם ולא רק במציאות ממשית הנראית לעינינו – האם האדם מתכוון לאכול עוד? האם הוא נהנה מהאכילה? האם הוא מתענה?
עולת ראי"ה קורבנות
אלו דברים שאין להם שעור : הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
המצות, המוגבלות בשעורים, הן מושרשות ביסוד הקודש המגביל, הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל עולמים, מיסוד אל שדי, שאמר לעולמו די. ואלה המצות, שאין להן שעור, הרי הן קשורות במקור המעין העליון, ממקום שההתהוות והשפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה.
הרב קוק רומז כאן לכך שהעולם עצמו נברא בבחינת שיעורים, ברור שבמציאות האלוקית אין גבולות הכל אינסופי, אך לא כן העולם הזה, השיעור מקורו בבריאה המעשית.
הדברים שאין להם שיעור יותר קרוב למציאות האלוקית מאשר למציאות המעשית.

עולת ראי"ה קורבנות
ומחזירם למכתשת בערב יום הכיפורים ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה
כמה שיש מהיחושים הגופניים וההערכות החמריות, מצד מדת הזמן, בהקטרת התדירית, שתמידותה נמשכת היא מיסודה של קטרת של בין הערבים, מתעלה הדבר ביום הכפורים, לעלות למרום עליון. בעוד אשר המדה החמרית נוהגת עדיין בצורת הזמן, שהוא ערב יוה"כ, שהוא יום שאכילה ושתיה נוהגות בו בתכונה של מצוה וקדושה, אז צריכים הם אלה שלשת המנים, שהם מותאמים לקדושת יוה"כ המופשטה, העומדת למעלה מכל מגע של ענין מוגבל וחמרי, להיות מוחזרים למכתשת, להעלותם יותר ויותר ברום האצילות, והמחשבה העליונה המופשטת לגמרי, יותר מהצורה האצילית של כל ימות השנה, שאפשר שיהיה לה איזה מגע וקשר עם צרכים מוגבלים וחמריים. וכאן שוחקן יפה יפה, לשאוב עי"ז מהציור הרוחני העליון של שאיפת המחשבה, ברוממות קדושתה ושאיפותיה העליונות, העולות אך למעלה, כדי שתהא דקה מן הדקה.

הרב קושר באותן מילים את המציאות של יום הכיפורים, עם המציאות של הדברים שיותר קרובים למציאות האלוקית.
לפי ריש לקיש בירושלמי, בכל שאר התורה האיסור תלוי בכמות, בשיעור, במציאות ממשית.
אך ביום הכיפורים ובדברים שתלויים בדעתו של האדם, העניין הוא לא השיעור, הכוונה תולה את הדברים בעולמות עליונים ועל כן 'אין להם שיעור' הם נאסרים אפילו בפחות מהשיעור שאסרה התורה.

מיזוג התלמודים:

הרב חרל"פ, מעייני הישועה עמ' ס"ו
הירושלמי והבבלי למוד התלמוד הירושלמי מעודד את הזכרון ומחדד את השכל, ואם ממזגים את התלמוד הירושלמי עם התלמוד הבבלי, מביאים בזה אורה וברכה ומקרבים את הגאולה. ותלמידי חכמים כאלה, העוסקים במזוג הזה, הם הם תלמידי החכמים האמיתים, המרבים שלום ונעם בעולם, והם מבטלים כל קטטה ומריבה מן העולם, "לאחד קראתי נועם אלו ת"ח שבא"י המנעימים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כ"ד, א). תלמוד ירושלמי שהוא מסוד לאה, הוא בחינת משיח בן דוד שיהיה מבניה של לאה, ותלמוד בבלי שהוא מסוד רחל, הוא בחינת משיח בן יוסף שיהיה מבניה של רחל, ולכן הלכה כבבלי נגד הירושלמי, שאפילו בני בניה של לאה מודים שרחל עקרת הבית היתה (עיין ילקוט סוף רות). אם משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד, עלול להיות שהאור המבהיק של הגאולה יגיה מתוך חשך גדול וצער עגום חלילה, כתלמוד הבבלי המאיר מתוך מחשכים, "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל" (סנהדרין שם), אולם אם יתמזג תלמוד בבלי עם תלמוד ירושלמי, שעליו נאמר "על הגאולה זה תלמוד ירושלמי" (זוהר חדש רות), תצמח מזה קרן ישועה, ומשיח בן דוד יבוא מקודם, ומשיח בן יוסף יהיה שלוחו, והגאולה תהיה ברחמים גלויים וגדולים, "וברחמים גדולים אקבצך". (ישעיה נד).

הרב חרל"פ מסביר לנו כיצד להיות תלמידי חכמים אמיתיים – לקשר את הבבלי והירושלמי.
ועל כן ננסה להסביר מתוך שני האופנים של דעת ריש לקיש המובאת בתלמודים את מהותו של איסור יום הכיפורים.

מתוך הבבלי אנחנו לומדים שהשיעורים שנתנה התורה מובנים בצורה מוחלטת בעצם האיסור, יש משמעות לגוף האיסור ולשיעור המדויק שלו.
ומתוך הירושלמי אנחנו לומדים שדעתנו משפיעה על דברי התורה ועל האיסורים אפילו להלכה.
כדי להסביר את עומק הדברים נעזר בדברי הכוזרי, הכוזרי מסביר את הברייתא בספר יצירה:

ספר יצירה פרק א משנה א
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור:

על גבי הדברים הללו מסביר הכוזרי שה- 'ספר' הראשון הוא מלשון מספר, גבול:

ספר הכוזרי מאמר ד אות כה
(כה) אמר החבר: בין אלה ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה הכולל ענינים עמקים שפרושם ארך מאד ספר זה מלמד אותנו לראות כי אחדות האלוה ורבונותו נגלות בדברים שמצד רבים הם ושונים ומן הצד השני יש בהם אחדות והתאמה והתאמתם באה להם מידי האחד מסדר הכל דברים אלה הם ראשית כל ספר וספור וספר השם ספר מורה על השעור והמתכונת של הגופים העומדים להברא כי רק על ידי המספר יתכן לעצב כל גוף עד כדי היותו מסדר יפה ועד המצא כל חלקיו ביחס המתאים למען יהיה ראוי למיעד לו וכן מדות השטח תכולת היבש והלח ומדות המשקל ואף תאם התנועות וסדר המוזיקה כלם ערוכים במספר בספר הלא תראה כי גם הבונה אין בית יוצא מתחת ידו אם לא קדם לזה ציור הבית בנפש הבונה.

הרי שאנו לומדים שהגבולות הם הדברים הראשונים שנבראו בעולם, הם חשובים מאד לחיינו, הם מובנים במציאות, בעולם שלנו כל מה שמופיע, מופיע ביחד עם שיעור ומידה.
ומהירושלמי אנחנו לומדים שלכל גבול חיצוני יש גם נשמה, דעת ואותה נשמה מגיעה ויכולה להגיע עד להשפעה במציאות הממשי.
הבבלי תורם לנו את הגוף – השיעור בצורה מוחלטת.
הירושלמי תורם לנו את הנשמה – התודעה של האדם משפיעה על האיסור.
וכאשר אנחנו מאחדים את הבבלי והירושלמי יש לנו גוף עם נשמה, שהוא הדרך הנכונה שבה אנו פועלים בעולם.

אלו הדברים העולים ממחלוקת הבבלי והירושלמי בהבנת דעתו של ריש לקיש והיחס הנכון לאיסור התורה לאכול ביום הכיפורים.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *