שיעור פתיחה למסכת

השיעור היום יפתח את הלימוד במסכת בבא קמא, ויהווה חלק מרצף שיעורי הפתיחה למסכת.
נתמקד היום בפתיחה לכלל סדר נזיקין כפי שמופיע בזוהר:

זוהר פרשת בלק מאמר כה אמר ה' אות רמה – מתורגם
וירא בלק: ר' חזקיה פתח, כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי וגו'. כמה אהובים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, אף על פי שחטאו לפניו, וחוטאים לפניו בכל עת ועת, הוא עושה לישראל את הזדונות כשגגות.
וכך אמר רב המנונא סבא, ג' שערי הדין התקינו בסדרי משנה. אחד הראשון הוא, בארבעה אבות נזיקין השור וכו' שהוא בבא קמא. שער השני הוא טלית שנמצא, דהיינו בבא מציעא. שער הג' הוא שותפין וסוד האבידה¹, שהוא בבא בתרא. מהו הטעם. ומשיב, אלא הקדוש ברוך הוא בכל זמן, עושה לישראל זדונות כשגגות. ואלו שסדרו המשנה שכך סדרו בג' שערים, בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא, דרך הכתוב לקחו, שכתוב על כל דבר פשע, וזה הוא פשע שאינו בזדון כי הקדוש ברוך הוא עושה את הזדונות כשגגות, ומה הוא. על שור על חמור על שה, זהו בבא קמא, שכאן היא מדברת מאלו הדברים. על שלמה, זה הוא בבא מציעא. המדברת מטלית שנמצא על כל אבדה, זה הוא בבא השלישי. דהיינו בבא בתרא.
כי לקחו דרך הכתוב. וכשהגיע רב המנונא סבא לבבא מציעא, היה אמר, ההתחלה, שעשאו בטלית, זה למה הוא כי בבא מציעא מתחלת בשנים אוחזין בטלית, כיון שנמצא הכתוב, על שלמה, אמר ודאי סדר זה הוא הלכה למשה מסיני, שביארו עליו כל דברי החכמים.

הזוהר מסביר את הסדר של 3 הבבות: בבא קמא, מציעא ובתרא. הזוהר מסביר שסדר המסכתות בנוי על הפסוק:

שמות פרק כב פסוק ח (פרשת משפטים)
עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ: ס

ננסה להבין את עומק דברי הזוהר:
במבט ראשוני ברורה לנו ההקבלה בין בבא קמא ל"על שור על חמור על שה"-שהרי בבא קמא עוסקת בנזיקין ואב הנזיקין הראשון הינו השור-המסמל פגיעה על ידי רכושו של האדם כבהמותיו.

גם הקשר בין בבא מציעא ל"על שלמה" הוא פשוט-בבא מציעא פותחת בשניים שמוצאים טלית(=שלמה) ובהלכות אבידות ומציאות.

אך ההקבלה בין בבא בתרא ל"על כל אבדה" אינה מובנת, מה הקשר בין אבדות לבין בבא בתרא? לכאורה דיני אבדות נידונים בבא מציעא, הדברים זקוקים לביאור, שנעמוד עליו בהמשך.

הזוהר חוזר פעמיים על הביטוי "הקדוש ברוך הוא בכל זמן, עושה לישראל זדונות כשגגות". משמעות הביטוי הזה היא שבפנימיותנו אנו טובים, כל נפילה נובעת מהצד החיצוני שמתבטא בבבות, זה מתאים לפתיחת הזוהר "כמה אהובים ישראל"².

ישנם מספר גורמים בעולם שעלולים לגרום לנו לעשות מעשים שליליים למרות שאנחנו בטבענו אכן טובים:
1. "השור" – הכוחות השליליים החיצוניים לאדם, המתעוררים במידת הדין ופוגעים בנו. כאשר לאדם יש יצר להשחית ולהרוס זה לא נובע ממנו אלא מגורם חיצוני אליו המוביל למעשה זה. בבא קמא עוסקת בגורם הנזק הזה
2. "השמלה" –הבגד מכסה את המציאות האמיתית, העולם שלנו הוא חומרי והוא מעלים ומסתיר כמו הבגד שמסתיר את לובשו. כך העולם שלנו, שהוא לשון העלם, מסתיר את ריבונו של עולם. בבא מציעא עוסקת בגורם הנזק הזה, ולכן היא עוסקת בהלכות טוען ונטען ודיני שומרים-מצב שבו לא ידוע מה באמת קרה ויש מן מסך, מן "שמלה", המכסה את עיני השופטים ועליהם לברר את האמת.
3. "השותפים" – העובדה שכולנו חיים ביחד (בהיותנו שכנים, עמיתים לעבודה, חלק מקהלה ובכלל מהחברה) דורשת מאיתנו לדעת כיצד להתנהל בצורה משותפת במציאות זו בלי ליצור שום נזקים שליליים. כאשר מספר אנשים עם מספר דעות שותפים לאותו נושא זה עלול להוביל למריבות לעניין ההתנהלות בקשר לאותו הנושא. בגורם חיצוני זה עוסקת בבא בתרא.

הזוהר אמר שבבא בתרא היא "על כל אבידה" ושבה נמצא "סוד האבידה", אך מה הקשר בין האבדה לבין השותפים?

נקדים ונאמר, ישנן שתי מערכות של קניין בחיים:
1. ייחוד הקניין – לכל אחד יש את הקניינים האישיים שלו, וממילא לשאר האנשים אין זכות בהם.
2. שיתוף הקניין – לכל ממון יש צד ששייך לכלל.

בעצם, ממוננו הוא ייחודי לנו ושייך לנו, אך ישנם מצבים בו הכלל יכול לכפות על היחיד בקשר לממונו מכח שיתוף הקניין.

הרב קוק דן ביחס בין ייחוד ושיתוף הקניין לעניין אבידה:

אגרות ראי"ה א, אגרת פ"ט
והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש.

הרב קוק מסביר שאחת הבעיות בדיני ממונות הוא המתח בין שיתוף הקניין לייחוד הקניין.
מצד אחד יש כלל טבעי וברור ש"שלי שלי ושלך שלך"-זה נקרא ייחוד הקניין, לכל אחד יש את קניינו הפרטי.
אך גם יש "שיתוף הקניין", יש גם חלקים בקניין שנמצאים בשותפות לחברה, ולכן יש לו מחויבויות בממונו-החל ממתנות עניים מהתורה, כלה בתקנות דרבנן ואף בתקנות כל עיר ועיר כגון מיסים. לכלל יש חלק בממונו של האדם הפרטי.

דוגמא לשיתוף הקניין ניתן לראות באבידה-אדם מסוים איבד חפץ ללא סימנים והתייאש ולאחר מכן אחר מצא זאת וזכה בכך. נשאלת השאלה, איך השני יכול לקחת את האבידה אם איננה שלו? אלא כיוון שהאדם איבד את קניינו והתייאש אז ייחוד הקניין פקע וממילא נשאר רק קניין כללי של שיתוף הקניין-ועכשיו החפץ הוא הפקר ויש לו יכולת להיהפך לרכושו של כל אחד מהכלל שיזכה בו.
באבידה התורה הכריעה ששיתוף הקניין הוא מה שפועל, ולכן הזוהר אומר שבבא בתרא הוא "סוד האבידה". הלכות האבידה הן בבבא מציעא אך סוד האבידה-היכולת להפקיע קניין פרטי לקניין כללי ומשותף, נובע מבבא בתרא ומהשותפות של הכלל בממונו הפרטי של האדם.

הקשר בין שותפות והתקשרותה לאבידה נידון הן על ידי תלמידי הבעש"ט והן על ידי הגר"א.

דברי הבעש"ט

מסופר על ר' דב בער ממזריטש ששאל את הבעש"ט מה פירוש הזוהר "'ואלה המשפטים' – דא רזא דגלגולא". הבעש"ט כדרכו לא ענה תשובה מיידית, כי אם שלח את ר' דב לעיירה מסויימת, שישב שם ויסתכל סביבו.
ר' דב הלך כמצוות הבעש"ט לאותה עיירה וראה אדם ישן תחת אילן. לאחר זמן מה קם האיש והלך לדרכו, בלי לשים לב לכך שארנקו נפל תחת העץ. לאחר כמה זמן הגיע אדם אחר, ראה את הארנק, שם בכיסו, והלך לו. עבר זמן והגיע אדם שלישי לנוח תחת האילן. עודו נח, הגיע בעל הארנק לחפש את ארנקו וחשד שאדם זה לקחו אליו, החל מחרף ומכה בו מכות נמרצות בטענה שלקח את ארנקו, אך המכות לא הועילו והלה לא קיבל את ארנקו. חזר ר' דב בער לבעש"ט ושאלו על אשר ראה.
ענה לו הבעש"ט: בגלגולם הקודם של האנשים שראית היה דין בין שניים והדיין חייב את הזכאי וזיכה את החייב. האדם הראשון, הוא זה אשר יצא זכאי בגלגול הקודם ולכן נלקח ממנו הארנק. השני, הלא הוא ה"חייב" שקיבל את כספו בחזרה. והשלישי, אינו אלא הדיין שטעה בדין וקיבל את עונשו. וזה "'ואלה המשפטים' – דא רזא דגלגולא"

סיפור זה יכול לכוון אותנו להבנת הביטוי "רזא דאבדה". לנו נראה שהאדם איבד ואדם אחר מצא אלא שבסוד הדבר האדם שאיבד אבידה כלל לא איבד את ממונו אלא איבד ממון שלא היה שייך לו מלכתחילה.
מנגד מוצא האבידה לא לוקח ומפקיע את קניינו של האחר אלא באמת הוא בעליו האמיתיים של האבידה וממילא ראוי לקבלה.

דברי הגר"א

זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף צח עמוד ב
… ואוליפנא דחובין דבר נש גרמין דלא יזכי לטובה דמזדמנא עליה למהוי מששת ימי בראשית. אוף הכי דרא טבא מנעין בישין דעתידין למהוי. אית למאן דאתרחק מיניה עד דמתקן עובדוי ואחזר ליה אבדה דיליה. ואית דאביד ליה בחובוי ולא אתחזר ליה לעולם. והאי איהי אבדה דאתייאשו הבעלים ממנה ואיהו דזכה במציאה קנה לה אי אקדים בה לחבריה
ביאור הגר"א על תיקוני זוהר – תיקונים מזוהר חדש
שכמו שאמר בדורות כן בפרט לכל אדם מזומן לו הטוב בשעה שנוצר כפי שעתו ומדתו ואע"ג דאביד מיניה ע"י …³ מ"מ הוא קודם לחבירו אם חוזר בתשובה חזר לנשמתא דיליה אבל אם נתייאש כל הקודם זכה וזהו סוד כל ההלכות של אבידה ומציאה

בתיקוני הזוהר כתוב שלכל אדם ישנה טובה המחכה לו מששת ימי בראשית אך, אם יפסידה עלולה היא להיאבד ומישהו אחר ימצא אותה.
הגר"א מסביר את דברי התיקונים ואומר שיש לנו תפקיד וכלים לעשות את אותו תפקיד, אך אם חלילה אדם לא ממלא את תפקידו אזי מישהו אחר ימלא את תפקידו ויקבל את שכרו.
כיוון שיש שיתוף קניין אזי אדם יכול גם למלא את תפקידו של חבירו-שזה מן קניין ששייך לאדם, וממילא לאחר מכן לקבל את ממונו ממש דרך שיתוף הקניין.
כך גם בבבא בתרא מתבררים הקשרים השונים בין שאר האנשים לממונך, ולכן גם זה יכול להסביר את "סוד האבידה"-איבוד תפקידך בעולם.

גם דברי הגר"א וגם דברי הבעש"ט מלמדים על למה יש מציאות של אבידה, אך הרב קוק מסביר כיצד האבידה עוברת למוצא. ואכן מסכת בבא בתרא עוסקת בממון הפרטי שהופך להיות שייך לכלל או לחלק מסוים בכלל: מיסים, תשלומי חובה לעיר או לחברה וכו'.

ישנן עוד 2 נק' שחשוב לבארן:
1. מה הקשר בין דרשת הזוהר על זהות הבבות לפסוק עצמו?
2. מה הקשר בין הזוהר הזה הספציפי לבין פרשת בלק, שהרי הזוהר מתחיל את ביאורו כהסבר על "וירא בלק"?

כדי לענות נקדים שיש 2 מקומות שחז"ל מסבירים את הסדר הפנימי שמוביל לסידור 6 סדרי המשנה, במסכת שבת ובמדרש רבה, ואנו ננסה לעיין במקורות אלו ולהבין את הקו המאחד והמגדיר של סדר נזיקין:

בבלי שבת דף לא עמוד א
אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונת זה סדר זרעים עתיך זה סדר מועד חסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו

במדבר רבה (וילנא) פרשה יג סימן טו (פרשת נשא)
אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד ג' פסוקים של תורה שבהם ו' סדרי משנה והן מן שתים פסקה וכל פסקה ופסקה מן חמשה תיבות ואלו הם (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' וגו' פקודי ה' וגו' מצות ה' וגו' יראת ה' וגו' משפטי ה' וגו' לכך הקריבו לשלמים ג' מיני קרבנות אלו כנגד השלשה פסוקים שבהם ששה סדרי משנה אתיא כההיא דא"ר תנחומא (שם /תהלים י"ט/) תורת ה' תמימה וגו' שזה סדר נשים שמזהיר על האדם לפרוש מן הערוה כדי להצילו מן המיתה כמ"ד (משלי ה) רגליה יורדות מות וגו' ואומר (שם /משלי/ ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ואומר (שם /משלי ב'/) להצילך מאשה זרה וגו', עדות ה' וגו' זה סדר זרעים שאדם מאמין בחייו של עולם וזורע, פקודי ה' וגו' זה סדר מועד שיש בו כל המועדות שכתוב בהן ושמחת בחגך, מצות ה' וגו' זה סדר קדשים שהוא מאיר עינים בין חולין לקדשים יראת ה' טהורה זה סדר טהרות שהוא מפריש בין טומאה לטהרה משפטי ה' וגו' זה סדר נזיקין שיש בו רוב הדינים

אם נסכם את דרשות חז"ל יצא:
1. ישועות זה סדר נזיקין
2. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו זה סדר נזיקין

2 הדברים הללו מופיעים בפסוק מישעיהו שהזוהר דורש: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות".

אם כן אפוא מה הקשר לפרשת בלק? בפרשת בלק מופיע פעמים רבות הביטוי או צירוף האותיות: "כה". מציאות זאת מבטאת נבואה באספקלריא שאינה מאירה, בערך. בפרשת בלק הכל מבטא את הנקודה לפיה בלעם רוצה למצוא את נקודת הספק וחוסר הבהירות, איפה החיים גורמים לעם ישראל לחטוא. ואכן המציאות של הספק, של החוסר ודאות היא היוצרת את התשתית לסדר נזיקין ולפגיעה של בני אדם אחד בשני.
בלק ובלעם מבקשים לפגוע בבחינת ה"כה" באותה נקודה שאינה מאירה ומאפשרת את החטאים והנפילות נקודת ה"כה" היא זו שגורמת ומאפשרת לרע להופיע במצבים המתוארים בשלש הבבות, כאמור לעיל.
מול זה דורש מאיתנו הקב"ה לעשות צדקה ומשפט ולרומם את המציאות וכך כאשר נשמור את דיני סדר נזיקין נמנע את מציאות הספק שבה הרע יכול להיתלות ותגיע אלינו ישועת ה' מהרע.

—

הזוהר מסביר שפתיחת הבבות הבנויות ע"פ הפסוק "על כל דבר פשע וכו' " 'היא הלכה למשה מסיני, נראה להביא הרחבה בדבר מדברי הירושלמי על הלכה למשה מסיני:

משנה מסכת פאה פרק ב
משנה ה
הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינין אף על פי שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות הזורע את שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן ב' פאות:
משנה ו
מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:

ללא משנה ו' והסיפור שהתעורר אצל התנאים לא היינו יודעים שדין המשנה הוא הלכה למשה מסיני. על כך אומר הירושלמי:

תלמוד ירושלמי פאה פרק ב הלכה ד
אמר ר"ז בשם ר' יוחנן אם באת הלכה תחת ידיך ואין אתה יודע מה טיבה [דף יג עמוד א] אל תפליגנה לד"א שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה אמר ר' אבין ויאות היא שני מיני חטים אילולי שבא נחום ופי' לנו יודעין היינו

כשיש הלכה ואין אנו יודעים את מקורה, יתכן שאלו מילותיו ודבריו של הקב"ה בכבודו ובעצמו למשה רבינו ולכן עלינו להפנים נקודה זאת בבואנו לגשת ללימוד.
זה מה שאומר רב המנונא בזוהר, שהוא מבין שהפתיחה של בבא מציעא דווקא בטלית ולא בחפץ אחר היא הלכה למשה מסיני. שהרי הטלית אינה הדוגמא המתאימה ביותר לאבידה-משום שלרוב יש לה סימנים וכן שלא ניתן לחלק אותה פיזית למוצאים השונים בצורה שתשמור על ייעודה, אלא שהמשנה פותחת דווקא בטלית משום הפסוק "על שלמה" המבטא את עניינה של האבידה ומשמעותה בעולם, כמו שהסברנו לעיל.

—
נקודה צדדית שיש לבאר היא שהזוהר אומר שפשעים הם אינם בזדון. אך קשה, שהרי הגמרא ביומא אומרת הפוך לחלוטין: "פשעים – אלו המרדים" (יומא לו, ב)
כיצד עלינו להתייחס לכל מיני ביטויים המופיעים על פשע בשאר התלמוד והתורה? האם הם בזדון או לא?

בבלי ברכות דף כח עמוד א
ושל מוספין כל היום אמר רבי יוחנן ונקרא פושע
רש"י ברכות דף כח עמוד א ד"ה ונקרא פושע
ונקרא פושע – המאחר כל כך.
בבלי ברכות דף מג עמוד ב
תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם … ואל יכנס באחרונה לבית המדרש … ואל יכנס אחרונה לבית המדרש משום דקרו ליה פושע
רש"י ברכות דף מג עמוד ב ד"ה דקרו ליה
דקרו ליה פושע – מתעצל.

נראה להסביר שיש שני צדדים בדבר והם מתקשרים בדיוק למה שדיברנו, אע"פ שבמבט חיצוני האדם יכול לחטוא ואפילו להתכוון לחטאיו, באמת מבחינת פנימיותו אין הוא רוצה בחטא, בפנימיותו כולו טוב.
שנזכה לראות את הטוב שבנשמות ישראל ולא לתת לחיצוניות למנוע מאיתנו את עומק המציאות.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *