מה לומדים מהחטה
שיחה לט"ו בשבט
חז"ל למדו דברים רבים על האדם ועל ההדרכות הראויות לו מהצומח, ובמיוחד מהחטה1.
נעיין בכמה מקורות בחז"ל העוסקים בענין, ובשלושת השלבים של הטיפול בחטה: א. עבודת הקרקע, ב. איסוף הגרגרים והטיפול בהם, ג. הכנת הקמח והלחם.
בשלושת הדברים האלה אנו למדים מהחטה הנהגות והדרכות חשובות.
הקרקע
בתנחומא2 מובא:
"תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה" (איוב ל"א), תני רבי הושעיה: למדך תורה דרך ארץ, שדה שהיא מעלה חוחים יפה לזורעה חטים, שדה שהיא מעלה באשים יפה לזורעה שעורים.
לכאורה מלמד ר' הושעיה את מלאכת הזריעה. אם אתה רואה שדה המצמיחה חוחים, דע לך כי היא ראויה לגדל בה חיטים. אך מובן שאין זה ממטרת התורה ללמד את מלאכת הזריעה, ולא לשם כך אמר ר' הושעיה את דבריו.
ר' הושעיה בא להסביר את הפסוק. "תחת חטה יצא חוח" פירושו, ששדה בעלת כוחות, יכולה להצמיח חוחים או חטים.
ביאור הדבר: אחד מחוקי הטבע הוא, שהעולם שואף לאי סדר3. בלא השקת אנרגיה מתמדת – הדברים הולכים ויוצאים מן הסדר.
שדה בעלת פוטנציאל שלא תושקע בה אנרגיה, תצמיח חוחים. כדי להצמיח חיטים – יש להשקיע אנרגיה. יש לזרוע ולעמול בעבודת האדמה, ואי אפשר לסמוך על הטבע שיעשה את המלאכה עבורנו.
באותה צורה עלינו להתייחס לאדם. בלא השקעה בעבודת המידות – הרי שיצא חוח, ולא חטה. יצא אדם שאיננו חי כראוי ואיננו מגיב למציאות כראוי. אם האדם יחיה בלא השקעה, והתנהגותו תתגלגל מעצמה – התוצאה היא חוח. לא יכול לצמוח אדם מתוקן בלא עבודה.
המושג של "עבודת המידות" איננו רגיל בעולם. רוב העולם חי כפי שהוא, בלא לעבוד על האישיות ולתקן אותה. זהו חידוש של התורה, שחדר לעולמנו בזכות תנועת המוסר. חידושו הגדול של ר' ישראל מסלנט, מייסד התנועה, הוא שהמידות אינן מיתקנות מעצמן. בלא עבודה יצא האדם מקולקל ומושפע מהתאוה, הכבוד ושאר המידות המגונות המצויות בו.
הטיפול באדמה, בה צומחים הדברים, דורש השקעה, וכך גם באישיות שהיא הבסיסי למעשיו והתנהגותו של האדם.
הפירות
מובא בספר "חסד לאברהם"4:
דע שאם תהיה עוסק כל ימיך בתורה בלי להשכיל בה רק שתקרא בה, הנה בזה אתה אוכל החטה עם הסובין שלו והמוח עם הקליפה, כי קושיין דהלכתא אינון קליפין, ואתה מחוייב להקשות ולשבר הקליפות ולהוציא המוח ולתרץ ולדקדק המלה ולהבין נעלמה. ועל המדקדק בה נאמר "יעשה למחכה לו", כנזכר בזוהר, ולהיות העוסק כך בתורה בלי הבנה כל מה שאפשר בידו הוא מערב קודש בחול וחול בקודש, ועליו נאמר ודלא מוסיף יסיף, שח"ו חייב מיתה, כיון שבידו לפלפל בתורה ואינו עושה, בזה הוא מחזיק הקליפות ומעמידן.
העולם כולו מעורב מטוב ורע, וגם הסוגיות כך. הם מעורבות ועטופות בקליפות ובלא עיון – הרי זה כאוכל החטה בקליפתה. הקושיות הן הקליפות, וכאשר מקשה ומתרץ הרי הוא משבר את הקליפות.
יש קליפות הנובעות מן האדם. הרקע שממנו בא האדם אל הלימוד, עולם המושגים שבו הוא חי, התרבות שלו – כל אלו גורמים לכך שאין הלומד מבין את הסוגיא. הסברא וצורת החשיבה וההתייחסות של הסוגיא לא תואמות את אלו של הלומד, וכך נוצרות קושיות.
יש קליפות הנובעות מן הסוגיא. גם הלומד עם שכל המיושר על פי תורה – נתקל בקושיות, מצד מהלך הסוגיא, מצד הסברות שלה, דיוקי המילים שבה וסתירות ממקום למקום. הסוגיות, כמו העולם, מעורבות מאור וחושך, טוב ורע, וצריך לברור ולהפריד ביניהם, על ידי קושיות ותירוצים.
הנמנע מכך, הרי הוא כאוכל את הקליפות ובזה נותן להן חיות. זוהי כניסה אל הקודש בשכל של חולין, ונתינת מקום לעולם החולין.
בהקשר לכך יש המסבירים את הבדלי הסגנון בין בעל המנחת חינוך ובין ר' עקיבא איגר. במנחת חינוך כותב פעמים רבות: "ותראה שהיא קושיא נכונה בע"ה", "ואכתוב לך קושיא נפלאה תהלה לאל יתברך", וכן על זה הדרך. ר' עקיסא איגר, לעומת זאת, כותב בסגנון אחר: "ואני בעניי לא הבנתי", "בעניי נתקשתי מכבר בזה", וכדומה. ב"מנחת חינוך" שמח כשמוצא קושיא, ור' עקיבא איגר מצטער. מדוע?
"מנחת חינוך" הוא ספר למדני, וכשלומדים – הקושיות הן כלי מרכזי לבירור הדברים. הלומד ומתקשה הרי זה סימן שאיננו כשיכרו שכל העולם דומה עליו כמישור, אלא הוא שם לב לדברים דקים, למהמורות ולקשיים בדרך הלימוד.
ר' עקיבא איגר היה פוסק. פוסק צריך להוציא הכרעה ברורה, והקושיות מפריעות לבירור ההכרעה. על כן הוא מצטער.
כשלומדים צריך לשמוח בקושיות, כי הן סימן ללימוד נכון, לדיוק ולעמידה נכונה על הדברים.
הקמח
בהקדמה לספרא דצניעותא מובא5:
מהו צניעותא דספרא. אמר ר' שמעון: חמשה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. אמר ר' יהודה: אם אלו כלולים אלו טובים יותר מכולם. אמר ר' שמעון: כך הוא למי שנכנס ויצא. אבל מי שלא נכנס ויצא, אינו כן.
משל לאדם שדירתו היתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חיטים, ואכל החיטים כמות שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם: זה למה. אמרו לו: זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאד לחכו. אמר: וממה נעשה זה. אמרו לו: מחטים. אחר כך הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר: ואלו ממה נעשו. אמרו לו: מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר: ואלו ממה נעשו. אמרו לו: מחטים. אמר: ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העדונים המענגים היוצאים מכלל ההוא.
מי שאין בידו את הפרטים היוצאים מן הכלל, הרי הוא כמי שאוכל את החטה, והפסיד את כל מעדני העולם היוצאים ממנה.
ידיעת הכללים הכרחית – "הכל צריכים לבעל החיטים"6 – אך הכללים בלבד חסרים את המורכבות של החיים. המעדנים עשויים מן החטה ומדברים נוספים – שמן, דבש, מים וכו'.
יש הכרח לדעת כיצד הופכים את הכללים לפרטים – כיצד חיים בעולם המורכב מערכים שונים ויסודות שונים. אין לך הלכה או מקרה שאיננו מורכב. בכל ענין יש להתייחס לצד המוסרי הממוני, ועם זאת לבחון את היחס לאדם שיש בו, וכן הלאה.
כל דבר מורכב מהרבה ערכים, ולא ניתן לקחת ערך אחד בלעדי ולחיות על פיו. "שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה"7. המורכבות של החיים היא ההופכת אותם למאוזנים, וכך יכול האדם לחיות. כמו בלחם כל בחיים, יש לערב כמה יסודות זה בזה, במינון נכון ובצורה מתאימה, וכך ניתן לחיות.
בלימוד התורה – הגמרא היא המקצוע של ה"אופה", הלוקח את הקמח והופך אותו ללחם הראוי לאכילה. החלק הרוחני שהתורה הרי הוא כחיטה, ככללים, והגמרא מורידה את זה לעולם הפרטים, לדרך ההתייחסות המתאימה לכל מקרה. "מעשה המרכבה" של הרכבת היסודות השונים לענין אחד – זו הגמרא.
שלושת השלבים בהכנת החטה הם שלושה חלקים בעבודת האדם, וכולם דורשים עמל והשקעה.
ראשית יש לעמול באדמה כדי שתוציא חטים ולא חוחים – והאדם נדרש לעבוד על מידותיו ועל אישיותו.
לאחר מכן יש לעמול על הפרדת החטה מקליפותיה – והאדם נדרש לעמול על הפרדת הטוב מן רע והתוך מהקליפה.
לבסוף יש לערב את החטה עם דברים אחרים – והאדם נדרש לעמול על מורכבות של יסודות שונים לדרך חיים מורכבת ומאוזנת.
1 חטה בגימטריה כ"ב, כמנין האותיות.
2 ראה, ט"ו.
3 עי' בענין זה ובביאור התנחומא ב"רבה אמונתך" לשיר השירים רבה פרשה א' ח"א, עמ' ל"ט.
4 מעין ב' נהר כ"ח.
5 זוה"ק ח"ב קע"ו ע"א בתרגום.
6 ברכות ס"ד ע"א.
7 אגרות ראי"ה ח"א אגרת כ'.