לחיות עם פרשת השבוע – שירת הנס ושירת הטבע
4במרכזה של פרשת בשלח עומדת שירת הים, והשבת נקראת על שמה – שבת שירה.
שירת הים נאמרה על נס קריעת ים סוף. את הניסים אנו מציינים גם באמירת הלל. מהו היחס בין הלל ובין שירה?
חז"ל אומרים (שבת קי"ח ע"ב):
הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף.
שירה, לעומת זאת, נאמרת בכל יום. הן שירת הים והן שירות נוספות:
תניא רבי אליעזר הגדול אומר: כל העוסק בפרק שירה זה בכל יום, מעיד אני עליו שהוא בן העולם הבא.
הלל נאמר על נס, על חריגה מהטבע, ואילו שירה היא על הטבע. הניסים מלמדים את האדם כיצד עליו לראות את הטבע. הניסים מראים שהטבע נשלט על ידי הבורא העושה בו כרצונו, ומכאן מבין האדם כי יש לראות את האלוקות בטבע עצמו, ולא לחפש את הקב"ה רק בניסים.
האומר הלל בכל יום, חושב שכל נשימה ונשימה היא נס החורג מן הטבע. מחשבה זו היא חירוף וגידוף, שכן היא רואה בטבע עצמו דבר המנותק מן הבורא. כביכול רק הניסים הם ביטוי לגדולתו ורק עליהם יש לשבח.
השירה, לעומת זאת, היא שירת הבריאה והטבע, והיא נאמרת על כל רגע ורגע.
אמירת שירת הים בכל יום מלמדת את ההסתכלות הנכונה על הניסים, שאמורה להוביל לאמירת שירה, לראיה נכונה של הטבע.
הבנה זו חשובה גם ביחס לאמונה. יש אומרים: אני מאוד רוצה להאמין, אבל אני רוצה לראות את הקב"ה. שיראה את עצמו לפני פעם אחת, ואז אני מוכן לעשות למענו הכל.
התשובה היא: הנה הוא, אתה יכול לראות אותו, רק תסתכל. אפשר לראות את הקב"ה בכל הבריאה, אם רק פוקחים את העיניים.
הלל על הנס החריג מביא את האדם לומר פרק שירה, לראות איך הבריאה כולה שרה לה'. ההרים והגבעות, שמים וארץ, ימים ונהרות, צפרדע ותרנגול, עצים ופרחים. כל הבריאה כולה אומרת שירה לה', ואנו שותפים לה, באמירת פסוקי דזמרא (ראה בגמרא שבת שם), שהם ההלל שבכל יום, על היופי שבבריאה.
הבסיס להבנה זו מצוי בשירת הים.
השירה היתה התגלות אלוקית גדולה. העם הגיע למדרגות עליונות. אולם, מיד לאחר שמסתיימת שירת הנשים עם מרים אנו מוצאים (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ו):
וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.
המילה הראשונה אחר השירה, "ויסע", מלמדת על נפילה גדולה של עם ישראל, כדברי רש"י:
ויסע משה – הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנאמר (שיר השירים א'): "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.
במדרש (שמות רבה פרשה כ"ד, א') מובאים דברים חריפים אף יותר:
דבר אחר, "הלה' תגמלו זאת", אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב (תהלים ק"ו): "וימרו על ים בים סוף", "על ים", על שפת הים "בים סוף", כמשמעו, באותה שעה נתמלא עליהם חימה שר של ים ובקש לשוטפן, עד שגער בו הקב"ה ויבשו, שנאמר (נחום א'): "גוער בים ויבשהו", ואומר (תהלים ק"ו): "ויגער בים סוף ויחרב", כיון שראה משה כך הסיען מחטאו של ים, לכך נאמר "ויסע משה את ישראל".
מיד לאחר "שירת הים", מגיע "חטאו של ים". מיד לאחר ההתרוממות הגדולה באה הירידה לשגרה הנמוכה, לגודל הטבעי של האדם על כל קטנותו.
הפתרון מופיע מיד לאחר מכן, בכך שה' שם חוק ומשפט. יש להבין מהו החוק והמשפט, ומדוע כאן מבטיח ה' "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", כיצד זה מהווה תיקון לנפילתם של ישראל.
רבינו בחיי על הפסוק מבאר:
שם שם לו חוק ומשפט. על דרך הפשט הם חוקי המדבר, כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים.
ויש שפירשו שם שם לו חוק ומשפט, שלימדו הקב"ה חכמת הצמחים וכוחות שבהם בסגולותם ובטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים, ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים, ויש ממתיקים את המר ויש שממררים את המתוק, וכל זה בין בטבע בין בסגולה, וזהו לשון חוק ומשפט, חוק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו. "ושם נסהו", הצמח הזה, ולכך אמר "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך", כלומר אף על פי שכוחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מלהתפלל ובקשת הרחמים, אין לך לזוז ממצוות התורה, "כי אני ה' רופאך", ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצוות.
הפירוש הראשון הוא שמשה מלמד את ישראל את הדברים הפשוטים, כיצד להתנהג במדבר, ממה להזהר, איך לקנות מן הרוכלים הסובבים אותם, איך משווים מחירים וכדומה.
ההסבר השני הוא שהקב"ה לימד את משה את חכמת רפואת הצמחים, ומשה ניסה את הצמחים ולמד כיצד יש להשתמש בתכונותיהם ובסגולותיהם.
זה מה שהקב"ה מלמד את משה מיד לאחר ההתגלות האלוקית של קריעת ים סוף. אחר שראינו את הקב"ה, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אנו למדים את לראות את הקב"ה בתוך הטבע. משה למד איך בידוק פועלים הצמחים, ויחד עם זה הוא יודע ומלמד את ישראל שהקב"ה הוא המרפא.
ההרמוניה שבטבע, היכולת של הטבע לחזור לאיזון אחרי שיצא ממנו ונתגלתה המחלה, זה לימוד של דבר ה'. חכמת הרפואה היא מקצוע אלוקי, שכן הקב"ה מתגלה בטבע.
משה רבינו לא ראה סתירה בין לימוד רפואה ובין ההבנה שה' הוא המרפא ורק שמירת המצוות והתפילה תשמור על בריאותו של האדם.
אולם, בדורו של חזקיהו המלך נתגלתה סתירה כזו, שעל כן גנז ספר רפואות. הם חשבו שאם הם מתרפאים על ידי הצמחים אז אין צורך בתפילה, כי הטבע איננו מאת ה'. על כן נאלץ חזקיהו לגנוז את ספר הרפואות, כדי לחזק את הידיעה שהרפואה מאת ה' היא. אולם האמת הפנימית היא שאין בכך סתירה, וגם הרפואה על פי ספר הרפואות היא מאת ה'.
חזקיהו, שגנז ספר רפואות, גם לא אמר שירה, כפי שנראה, והדברים קשורים ה לזה.
מובא בגמרא (סנהדרין צ"ד ע"א):
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח. לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'"…
ובהמשך מובא:
תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, שנאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'". כיוצא בדבר אתה אומר, "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם", תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו "ברוך", עד שבא יתרו ואמר "ברוך ה'".
מדוע חזקיהו לא אמר שירה? אמירת שירה נובעת מן ההבנה שהדברים שאתה רואה הם אלוקיים. אי אמירת שירה דומה בזה לאי אמירת הלל ביום העצמאות. יש הטוענים שהגאולה של דורנו איננה אלוקית – וכי זה מה שיכול הקב"ה לעשות, גאולה בידי פורקי עול תורה ומצוות. אין הם רואים את יד ה' שפועלת את ההסטוריה, ואין הם אומרים שירה.
חזקיהו לא אמר שירה, כי לא ראה את המציאות שחי בה כמציאות אלוקית. זו גם הסיבה שהובילה לגניזת ספר רפואות. כביכול הטבע איננו אלוקי. מי שאיננו רואה את יד ה' שמרפאה אותו, איננו רואה את יד ה' כשהוא נותן לו מדינה, וכן להיפך.
על כן חזקיהו אינו יכול להיות משיח. עניינו של המשיח איננו עשיית ניסים, אלא התגלות המציאות האלוקית בטבע. המופת הגדול הוא החיים הטבעיים, המלמדים על יד ה'.
אנו חיים כיום בתוך נס. אנו הולכים בשבוע הבא לבחירות, בע"ה. זה צריך להיות יום חג, בלי קשר לתוצאות. עם ישראל יכול לבחור את מנהיגיו! לפני שנים לא רבות יהודים רבים לא יכלו לבחור אפילו לחיות. והנה תוך שנים ספורות עם ישראל עצמאי ובוחר.
על כך יש לומר שירה. על התגלות הטבע האלוקי.
כך גם הרפואה, היכולת של הטבע לחזור בתשובה ולתקן את אשר קלקל (אורות התשובה פרק א'):
(התשובה) הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב. לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית. עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכחותיו. וכפי הנראה מקצוע של תשובה זו תלוי הוא, בקשר חזק, ביתר חלקי התשובה הרוחנית-הטבעית, האמונית והשכלית.
המצב השלם הוא כאשר יש לאדם ספר רפואות, והוא מבין שהרפואה באה לו מאת ה'. הוא אומר שירה בכל יום על הטבע המגלה לו את הקב"ה.
על כן הקב"ה מלמד את משה, מיד לאחר שירת הים, את חוקי הטבע, את ההתנהגות הפשוטה, כדי שמשה ידע כיצד יש להתבונן על הטבע.
האומר שירה יכול לזכות למשיח. אם לא נבין כי המציאות הטבעית היא אלוקית, לא נוכל לקבל גם את המשיח. המשיח לא בא כדי לשנות את הטבע, אלא כדי לגלות את האלוקות בתוך הטבע, כדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"ב ה"א).
שירת הים, עם כל עוצמתה, מסתיימת בספר רפואות ובהנהגה הנכונה בחיי המדבר. זהו הלימוד שאנו צריכים לקחת איתנו משירת הים – האלוקות מתגלה בטבע, והטבע הוא גילוי לאלוקות ועליו יש לומר שירה. אין לחפש את הניסים, אלא את הדרך הנכונה לחיות את החיים הטבעיים מתוך ראיה אלוקית.