רק מי ששומע – מדבר
בפתיחת פרשת השבוע, העוסקת בעיקרה במעמד הר סיני ובמתן תורה, מופיע סיפור בואו של יתרו לישראל, ועצתו למשה. נראה, שפרשה זו מהוה הקדמה למתן תורה, וטמונים בה יסודות שחשוב ללמדם קודם שניגשים ללימוד התורה.
נעיין בדרשה אחת של חז"ל בתחילת הפרשה1:
דבר אחר 'וישמע יתרו' הדא הוא דכתיב (משלי י"ט) 'לץ תכה ופתי יערים' וכן הוא אומר (שם כ"א) 'בענוש לץ יחכם פתי'. עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה, כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא תוהא ועשה תשובה, שכן כתיב למעלה 'כי מחה אמחה את זכר עמלק' ואחר כך 'וישמע יתרו' אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל ומנין אתה למד שעמלק והמדינים צריהם של ישראל שנאמר (במדבר כ"ב) 'וילכו זקני מואב וזקני מדין' וכן (שופטים ז') 'מדין ועמלק ובני קדם' וכן בלעם הרשע אומר 'וירא את עמלק' שלא חזר בו. וכשראה ליתרו שעשה תשובה מה אמר (במדבר כ"ו) 'וירא את הקיני', משל לצייד שהיה צד צפרים צד את הראשונה. בא לצוד את השניה הלכה וישבה לה על איקונין של מלך. עמד לו הצייד תוהא בה, אמר לה אם אזרוק עליה אבן אני מתחייב בנפשי, ואם אתן את הקנה מתיירא אני שלא יגע באיקונין של מלך, איני יודע מה אומר לך, אלא למקום יפה ברחת ונפלטת. כך בלעם ראה ליתרו ועמלק בעצה עמד על עמלק ומחה שמו בא לראות יתרו מצאו שעשה תשובה אמר לו למקום יפה ברחת, הוי 'איתן מושבך' כאברהם. הוי 'לץ תכה' זה עמלק, 'ופתי יערים' זה יתרו, 'והוכח לנבון' זה משה שהוכיחו יתרו כשראהו יושב ודן את ישראל כל היום, אמר לו 'מדוע אתה יושב לבדך', 'נבול תבול' אמר לו מדעתי לא תעשה כן אלא המלך בהקב"ה שנאמר (שמות י"ח) 'ועתה שמע בקולי איעצך', מה כתיב אחריו 'וישמע משה לחותנו ויעש כל אשר אמר'.
יתרו ועמלק היו בעצה אחת עם פרעה להשמיד את ישראל. לאחר עשרת המכות ויציאת מצרים, אנו רואים תגובות הפוכות – עמלק ממשיך להתנכל לישראל, וישראל מכים בו, כפי שמסתיימת פרשת "בשלח", ויתרו בא ודבק בישראל. חז"ל דורשים על זה את הפסוק: "לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת". יתרו, שהיה פתי, החכים ונהיה ערום כתוצאה מהכאת הלץ – עמלק. כיצד רואים שני אנשים אותו אירוע, ומגיבים בצורה הפוכה?
נראה, שחז"ל מדייקים בביטוי הפותח את הפרשה "וישמע יתרו". יתרו היה בעל שמיעה מתאימה. שמיעתו של יתרו הביאה אותו להקשיב למתרחש סביבו, וללמוד כי עליו לשנות את יחסו לישראל. עמלק איננו שומע, וכל מה שמתרחש בעולם, משמש אותו לחיזוק דעתו ולעמידה עקשנית על עמדותיו הישנות.
פסוק נוסף בספר משלי2 מעמיד אותנו על משמעות הדברים:
עד כזבים יאבד ואיש שומע לנצח ידבר.
כדי לזכות ביכולת לדבר, צריך להיות "איש שומע". אדם שמהותו היא שמיעה – פתיחות וחשיבה מחודשת על דעתו בכל עת, הוא שיוכל גם להשמיע את דבריו ולהנהיג3. ואכן בסיום המדרש דורשים חז"ל את חלקו השני של הפסוק "והוכיח לנבון יבין דעת", על משה:
וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר.
אף משה שומע ומשנה את דעתו בעקבות דברי יתרו. חז"ל רואים קשר בין שמיעתו של יתרו לשמיעתו של משה, ודורשים את שתי השמיעות בפסוק אחד. "וישמע יתרו" מוביל לכך שדבריו נשמעים באזני אחרים – "וישמע משה לקול חותנו".
זוהי ההקדמה הראויה למתן תורה. כדי לזכות לתורה, יש הכרח לסגל את תכונת השמיעה, שכן רק כך תוכל התורה להשפיע על האדם ולכוין את דרכו. אדם שאיננו שומע, לא יקבל מן התורה את ההדרכה המתאימה, אף אם ילמד תורה הרבה, שכן הוא איננו פתוח כלל לדברים שתפקידם להעמיד אותו על הדרך הנכונה, ודברי התורה לא יפעלו עליו את פעולתם.
נראה, שבימים אלה חשוב להדגיש, כי ההנהגה ראויה רק למי שיודע להקשיב למאורעות וללמוד מהם.
בהחזרת סיני הובטחו לנו שלום, שלוה, פחות ימי מילואים וכדו'. חודש וחצי לאחר מכן, פרצה מלחמת לבנון, והשלום המיוחל התרחק בכמה צעדים נוספים. האם הפקנו את הלקח?
הסכמי אוסלו שהיו אמורים לסיים לנצח מאה שנות סכסוך, הביאו את המתאבדים לרחבי הערים. האם הקשבנו לנעשה?
עברו שנים, וממשלת ישראל החליטה לסגת מלבנון, ולמנוע הרג חיילי צה"ל. שבועות ספורים לאחר מכן פרצה המלחמה האחרונה, המכונה "אינתיפדת אל-אקצה", ולצערנו מספר החיילים ההרוגים גדל. האם נלמדו המסקנות הנכונות?
פעם אחר פעם מוכיחה ההיסטוריה, כי גילויי חולשה אינם מובילים לשלום, אלא מחזקים את אויבינו ומעודדים אותם להילחם בנו ביתר שאת. אולם, ישנם שאינם "שומעים", אינם מנסים ללמוד מן העובר על עם ישראל, והם ממשיכים בדרך החולשה, המובילה, ח"ו, לקשיים ויסורים רבים. דיבורי החולשה הנשמעים בימים אלה מפי ראשי המדינה מלמדים כי אין הקשבה, אין לימוד מן המאורעות, אלא התבצרות בדרך הישנה ללא ניסיון לחשיבה מחודשת. אולם, רק "איש שומע – לנצח ידבר". היכולת לנצח ולהנהיג את עם ישראל תלויה ביכולת ההקשבה והביקורת העצמית, ובלעדיהן – לא ניתן להנהיג.
ומן המנהיגים – אלינו. קריאת השורות האחרונות מעוררת אותנו לשאלה נוקבת – מתי אתה, כותב שורות אלה, ואתה, הקורא אותן, חזרת בך לאחרונה מדעתך, ואמרת "טעיתי"? מתי שינית את דעתך בעקבות דברים ששמעת?
דרישתנו להקשבה ולשמיעה ממנהיגינו, צריכה לעורר אותנו בענין זה.
מתוך חיזוק תכונת השמיעה שלנו, ישפיע הדבר גם על הסובב אותנו, ואז נזכה לקיום הפסוק: "איש שומע – לנצח ידבר".
1 שמות רבה פרשה כ"ז, ו'.
2 כ"א, כ"ה.
3 "ידבר" פירושו גם "ינהיג", ככתוב "ידבר עמים תחתינו" (תהילים מ"ז, ד').